נדחתה תביעת דיבה שהגיש ראש עיריית נס ציונה בשל כתבה שפורסמה בעיתון "ערים"

בפני תביעה בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק") בשל כתבה שפורסמה בעיתון "ערים" (להלן: "העיתון").

העובדות והמחלוקת

התובע, מר יוסף שבו (להלן: "מר שבו"), הינו ראש עירית נס ציונה (להלן: "העירייה").

הנתבע, מר רמי יהב (להלן: "מר יהב"), הינו חבר מועצת העירייה.

ביום 12.2.04 פורסמה בעיתון כתבה (ראה נספח א' לכתב התביעה; להלן: "הכתבה")  שבמסגרתה צוטט מר יהב, תחת הכותרת: "יהב: "שבו חושב שתושבי העיר טיפשים"", ובגוף הכתבה נכתב בזו הלשון:

"יו"ר האופוזיציה בנס ציונה, חבר המועצה רמי יהב:  "בישיבה בנושא צו המסים הציגו ראש העירייה ומנהלת מחלקת הגבייה את הדרישה להעלאת הארנונה ולהוריד את אגרת הגבייה עבור החלפת פחי אשפה. ראש העירייה לא דיבר אמת במוסרו פרטים לא נכונים והטעה את חברי מועצת העירייה, דבר שגרם להם להצביע עבור צו הארנונה.

" ראש העירייה חושב כי כל חברי מועצת העירייה ותושבי העיר הם טיפשים שאפשר לעבוד עליהם כל הזמן. במשך שנים אף אחד לא שאל אותו שאלות והכל התנהל בצורה בלתי שקופה וללא מתן דין וחשבון נכון ואמיתי לאזרחים. הגיע הזמן שהאזרחים יפקחו את העיניים וידעו בדיוק מה זכויותיהם. אני מתכוון להיות המשקיף והבודק עבורם. אינני מעוניין לגרום נזק לקופה הציבורית של העירייה, אך בטוחני כי ראש העירייה ייתקל בקשיים אם יהיו תביעות כנגד העיריה בנושא זה".

                                                              (ההדגשות שלי - ש.א.)

מר שבו טוען כי הדברים שפורסמו בכתבה הינם בגדר לשון הרע כמשמעות המונח בחוק.

מר יהב אינו מכחיש כי הדברים שנכתבו נאמרו מפיו. לטענתו, עומדות לו ההגנות שעל פי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, וכן הגנת תום הלב שלפי סעיף 15 (2) (4) לחוק זה.

רקע לפרסום הכתבה

הכתבה פורסמה לאחר דיון שהתקיים בעירייה בישיבת המליאה ביום 30.11.03 (להלן: "ישיבת המועצה") בדבר תיקון צו המיסים ארנונה לשנת 2004. תיקון זה נועד, בין היתר, לבטל את התשלום בו מחויבים תושבי העיר עבור "החלפת פחי אשפה, עגלות אשפה ומכולות" (להלן: "חיוב עבור החלפת מתקני אשפה") והחלפתו בהעלאת שיעור הארנונה. התיקון הנ"ל נתבקש, כפועל יוצא מהגשתה של תובענה ייצוגית כנגד העירייה, קודם לישיבת המועצה, התוקפת את חוקיות החיוב עבור החלפת מתקני האשפה.

לישיבת המועצה קדמה ישיבת הנהלה, אשר התקיימה ביום 28.11.03, שגם בה נדון, בין היתר, השינוי המוצע בצו הארנונה, המפורט לעיל.

דיון

המסגרת הנורמטיבית

כבר נפסק כי הדין העולה מחוק איסור לשון הרע מאזן בין שתי זכויות אדם מרכזיות שאינן מוחלטות: זכות היסוד לשם טוב, מחד גיסא, וזכות היסוד לחופש הביטוי, מאידך גיסא (ראה ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558 (להלן:"פרשת הרציקוביץ'") בעמ' 565; ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג (3) 840 (להלן: "פרשת אבנרי") בעמ' 860; רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה (5) 510 (להלן:"פרשת אמר") בעמ' 518; ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ (טרם פורסם) (בפסקה 8)). אף לא אחת מהזכויות האמורות הינה זכות מוחלטת, ולעיתים האחת ניגפת מפני רעותה במערך האיזונים שבין הערכים המתנגשים (ראה פרשת אמר, בעמ' 519).

חופש הביטוי הוא "ציפור נפשה של הדמוקרטיה" (ע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב (2) 427, בעמ' 435; בג"צ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד נ (5) 661, 671). "שמו הטוב של אדם מאפשר לו להימנות על בני הקהילה, ובכך להגשים את עצמו ולעצב את אישיותו" (ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו (4) 72, 90). "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה   (5) 865, 907; פרשת אבנרי, בעמ' 857).

בבואנו לאזן בין הזכות לשם טוב של הנפגע אל מול הזכות לחופש ביטוי של המפרסם, תיבחן, בין היתר, זהותו של הנפגע. מקום בו הנפגע מהביטוי הינו איש ציבור או דמות ציבורית יהווה הדבר משקל יתר להרחבת הזכות לחופש הביטוי אל מול זכותו של איש הציבור לשם טוב: