המדינה וסוהר אחראים בנזיקין בגין נזקי ירי באדם

הרקע לתביעה וטענות הצדדים

1.         נתבע 1 (להלן: "הנתבע") שירת ביחידת "נחשון" של שרות בתי הסוהר (להלן: "שב"ס") והחזיק כחלק מצרכי תפקידו באקדח שניתן לו ע"י נתבעת 2 (הנתבעת"). ביום 22.02.98 עשה הנתבע שימוש באקדח וירה אל עבר התובע בכוונה לפגוע ברגליו. קליע אחד או יותר שנורו פגעו ברגלו השמאלית של התובע וגרמו לפציעתו ולנכותו. התובע, שהוא יליד 1961, צרף לתביעתו חוות דעת מומחה אשר העניקה לו 10% נכות בתחום הפלסטי ו-15% בתחום האורטופדי. הוא תבע את נזקיו משני הנתבעים, כנגד הנתבע בטענה שהוא ירה לעברו שלא כדין וכנגד הנתבעת בטענה שהיא אחראית כלפיו באופן ישיר הואיל ולא הדריכה את הנתבע כראוי. 

2.         עיקר טענת ההגנה של הנתבע הייתה כי הפגיעה בגופו של התובע נגרמה עקב איומו על חיי הנתבע. הנתבעת מצדה התנערה מאחריותה לשאת ברשלנות הנתבע מאחר שלטענתה הוא פעל שלא במסגרת תפקידו ושלא כדין. הנתבע אף שלח הודעת צד שלישי כנגד הנתבעת. בנוסף על האמור, שני הנתבעים טענו כי התובע נושא באשם תורם בשיעור ניכר למעשיו ולתוצאותיהם.

3.         ביום 23.1.05 הגיעו ב"כ הצדדים לכלל הסכמה לפיה ימונה מומחה מטעם בית המשפט וקביעתו תחייב את הצדדים. בהתאם לכך מונה ביום 3.2.05 פרופ' ח' פוגרונד כמומחה בתחום האורטופדי אשר בחוות דעתו מיום 15.12.05 קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הצלקות וההגבלה המזערית עד קלה בתנועות הקרסול. לשאלות ההבהרה מטעם ב"כ התובע מיום 21.12.05, המומחה השיב ביום 8.1.06 כי יש מקום להוסיף לנכות שקבע עוד 5% כך שתעמוד נכותו הכללית של התובע על 15%. כמו כן הוסיף וקבע נכות זמנית של 100% למשך שלושה חודשים מאז האירוע, 75% נכות לשלושה חודשים נוספים, 50% נכות לשלושה חודשים נוספים, ו-20% נכות לשלושה חודשים נוספים. בתשובה לשאלות ב"כ הנתבע מיום 26.12.05, ענה המומחה כי בקביעת הנכות הוא לא קבע נכות נפרדת לתחום הפלסטי מאחר וכלל את כל הבעיות הפונקציונאליות של התובע כחטיבה אחת.

תחילה אפוא, לשאלת האחריות של שני הנתבעים.

דיון בשאלת האחריות של הנתבע

4.         בתצהירו טען התובע כי בדרכו למקום עבודתו שבמעלה אדומים בשעת בוקר מוקדמת בשעה 04:30, עצר ליד פחי אשפה וחיפש בתוכם בגדים זרוקים וכלי בית. בעודו עושה כן, הבחין באדם לובש מדים עוקב אחריו. משכך, החל להתרחק מן המקום. הוא לא נענה לקריאות האיש לעצור חרף איומיו לפתוח בירי, ובחר להמשיך במנוסתו. בתגובה, האיש שלף אקדח והחל לירות לעברו. איתרע הגורל וברגלו השמאלית פגעה אחת משתיים - שלוש יריות שנורו לעברו. הוא נפל ארצה והמתין לפינוי אמבולנס אל בית החולים הדסה עין כרם. הוא הצהיר כי לא איים על איש, לא החזיק בנשק או בחפץ שהיה יכול לשמש כנשק. כל שהיה בכיסו היה מצית, סיגריות וכמה שקלים. עם זאת בהודעותיו במשטרה (סומנו נ/1, ו- נ/2) הודה כי מצא בזבל מברג קטן (טסטר) שנמצא לבסוף בכיסו. לטענתו זולת העובדה שהוא בעל חזות ערבית, לא הייתה לנתבע כל סיבה הגיונית לחשוד בו.

5.         בחקירתו הנגדית בבית המשפט חזר התובע על עמדתו כי בעת המפגש עם הנתבע הוא לא שהה ליד טנדר כלשהו שהיה ברחוב ולא לקח דברים מהארגז שבתוכו, כטענת הנתבע, אלא היה ליד פח אשפה וחיפש בו בגדים. ברם, עדות זו לא עלתה בקנה אחד עם הודעותיו במשטרה, שם הודה בפה מלא שגנב שתי שפורפרות מלאות של סיליקון מהטנדר. למרות זאת, לשיטתו, אין לייחס משקל להודעות אלו, שכן בזמן שהוא מסרן היה תחת השפעה של הרדמה.

6.         עוד הוסיף בחקירתו הנגדית כי בזמן הירי היה במרחק 200-300 מטר מהנתבע. הוא הדגיש כי מקום האירוע היה מואר באור יום, והתאורה לצד הדרך עדיין פעלה.

7.         מנגד, גרסתו של הנתבע הייתה כי מצא את התובע גונב רכוש מרכב חונה. הוא דרש ממנו לעצור במקומו. בתגובה, התובע החל להתנהג באופן אלים בכך שהתקרב לעברו בעודו מניף כלפיו יד מאיימת להכותו מכת אגרוף על מנת להימלט מן האזור. כתוצאה מכך זז הנתבע לאחור, שלף את אקדחו, הזדהה בפני התובע כאיש חוק ודרש ממנו להתלוות עמו אל עבר תחנת המשטרה הקרובה. לאחר הליכה של כ-50 מטר עצרו השניים לבקשת התובע לעשות צרכיו. או אז, התובע הסתובב אל עבר הנתבע באופן בלתי צפוי ורץ אליו על מנת לפגוע בו פיזית. בתגובה לכך דרך הנתבע את נשקו וירה ירייה אחת באוויר. התובע החל במנוסה, והנתבע דרש ממנו לעצור ולא לזוז ממקומו. ושוב, התובע לא שמע להוראותיו של הנתבע, והנתבע ירה מספר יריות אל עבר רגלי התובע.

8.         בעדותו בבית המשפט הוסיף הנתבע והדגיש כי באותו יום הוא היה לבוש מדים בדומה למדי משמר הגבול וסימן של שירות בתי הסוהר היה על זרוע השרוול, כך שהתובע היה אמור לזהותו כאיש חוק. כמו כן לטענתו, הוא ביצע אחת לאחת את נהלי הפתיחה באש כדין כפי שאלה הובהרו לו אחת לארבעה חודשים באימון נשק ובתדרוך. לשיטתו הוא פעל לפי מיטב ידיעתו, הן בסמכותו מכורח תפקידו והן כאזרח טוב. לדבריו "עשיתי את המקרה הזה בגלל שהוא סיכן אותי. באותו רגע, לא חשבתי על הוראות לא הוראות, הוא היה יכול לגמור על החיים שלי. אסור לו היה לברוח ממני." (עמ' 18 שורות 25-26 לפרוטוקול). הוא טען עוד שפעל כפי שלמדו אותו מאז היותו בן 18 ש"מי שמסכן את החיים שלי, עומד לפגוע בי או עומד לפגוע בכל אדם שעומד לזרוק זבל ברחוב, ועומד להכניס לו מברג". בניגוד לטענת התובע שטען כאמור, שהנתבע פתח לעברו באש לאחר שהתרחק ממנו במרחק מאות מטרים, הוא הודה בפה מלא כי ירה בתובע במנוסתו במרחק של 7- 10 מטרים בראש מדרון, ושאחרי הירי התובע המשיך לרוץ עד שזרק את המברג שהיה בידו ונפל לאחר 20 מטר. כשווידא שהתובע שוכב ואין בכוחו לברוח עוד, פרק את נשקו והתקשר למשטרה.

9.         נראה לי די נהיר כי התובע ניסה לגמד את חלקו באירוע, וכי חרף עדותו בבית המשפט, מתקבל הרושם כי ניסה לגנוב חפצים מתוך כלי רכב, כשם שהודה בפה מלא בחקירתו במשטרה. התובע גם סתר עצמו בהזדמנויות השונות- בהודעותיו במשטרה, בתצהירו ובחקירתו בבית המשפט. גם מקובלת עלי גרסתו של הנתבע בשלמותה, שביקש לעכב את התובע ולהובילו לתחנת המשטרה ואילו היה זה התובע שהתנהג כלפי הנתבע באלימות. גם מקובלת עלי גרסת הנתבע כי התובע ניסה להימלט ממנו לאחר שעצרו השניים על מנת לאפשר לתובע להיפנות. ברם, גם לפי גרסת הנתבע, שהתובע פנה לעברו בתנועה מאיימת, עובר לפתיחת הנתבע באש לעבר התובע, זה האחרון כבר התרחק ממנו (יהיה זה 7 מטר כגרסת הנתבע או 200 מטר כגרסת התובע) ופתח במנוסה. הירי לעבר התובע נעשה אפוא, לאחר שחלפה מהנתבע כל סכנה לחייו.

10.       יתר על כן, אף הוגש כתב אישום כנגד הנתבע בגין מעשיו בעת האירוע והוא הורשע במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של עשיית מעשה לגבי כלי ירייה שבאחזקתו בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום חבלה, עבירה לפי סעיף 338(5) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (כתב האישום ופרוטוקול הדיון במסגרת ת.פ. 3830/00 בבית משפט זה הוגשו וסומנו ת/1, ת/2). ואכן הנתבע ניסה לטעון כי הודאתו בתיק הפלילי לא הייתה הודאה, אלא הוא עשה כן רק בעצת עורך דינו. ברם, לא ניתן לאמץ טיעון מעין זה, ללא בסיס ראייתי איתן, שכן משמעותה שכל אימת שאדם נתבע בהליך אזרחי בעקבות הודאתו באופן סתמי בהליך פלילי, הוא יתנער מהודאתו, ובאופן האמור, יתרוקן סעיף 42א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971 מכל תוכן.

11.       למרות האמור, טען ב"כ הנתבע כי הנתבע היה רשאי לפתוח באש כנגד התובע, שכן הוא עשה כן מתוך הגנה עצמית לפי סעיף 24(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

12.       ישנם ארבעה יסודות בהגנה עצמית, וחובת הוכחתם היא על הנתבע: (1) התגוננות מפני שימוש בכוח מצד התובע; (2) השימוש בכוח נעשה שלא כדין; (3) הנתבע לא חרג במעשיו ממידת הנחיצות הסבירה למטרת ההגנה; (4) היחס בין הנזק שנגרם לתובע לבין הנזק שהנתבע רצה למנוע לא היה בלתי סביר (ע"א 347/72 אסעד שהלא נ' חנניה בן שבת, פ"ד כז(1) 815, 818).

13.       חובתו וזכותו של כל אדם הנתון בסכנה להגן על עצמו (ועל אלה שלידו) מפני תוקף ומפני רוצח. בדיקת מעשיו תעשה על פי קנה מידה של אדם רגיל החייב להחליט בו ברגע, כשהוא נתון במצב חירום, כיצד להגיב ולפעול לרגל האיום שהוא ניצב מולו. וכך אמר בית המשפט (ע"א 347/72 בעניין שהלה, שם עמ' 820):

"לא יכול להיות ספק כי כאשר אדם מאיים על רעהו לפגוע בו בכלי משחית שבידו וממחיש את איומו בהרמת הכלי, כך שהאיום נראה כמיידי וממשי, מותר גם מותר לפרק את זינו מעליו תוך שימוש במידה סבירה של כוח להשגת המטרה. רק כשזה כבר נעשה ולא נשקפת עוד סכנה ממשית מהתוקף, על הנתקף להרפות ממנו, כי כל שימוש נוסף בכוח באותו זמן לא יהיה עוד בבחינת הגנה עצמית והאיש יצטרך לתת את הדין עליו."

(וראה גם ת"א (חיפה) 475/91 חמאמה שוואנה נ' אילן תורג'מן, תקדין-מחוזי 95(1), 942).

14.       סעיף 35 לפקודת הנזיקין מורה כי רמת הזהירות הנדרשת היא זו של האדם הסביר. הסבירות בהקשר זה היא מושג נורמטיבי, הנקבעת על ידי איתור השיקולים הרלבנטיים ואיזון ביניהם על פי משקלם (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ' פרוסט, פ"ד מז(5) 31, 85; ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 506). הסבירות בעוולת הרשלנות היא גם מושג אובייקטיבי, הנקבעת על סמך אמות מידה אובייקטיביות. על המזיק לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 126). על אמצעי הזהירות לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר בנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 78; ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 289, 312). השאלה היא אלו אמצעי זהירות יש לנקוט במסגרת הנסיבות הספציפיות.