אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> חוקיות חיוב בארנונה של מרתפים ומחסנים הצמודים לבתי מגורים

חוקיות חיוב בארנונה של מרתפים ומחסנים הצמודים לבתי מגורים

תאריך פרסום : 17/07/2006 | גרסת הדפסה

עע"מ
בית המשפט העליון
11641-04
17/07/2006
בפני השופט:
1. א' ריבלין
2. מ' נאור
3. ע' ארבל


- נגד -
התובע:
1. ברוך סלע
2. רחל הראל

עו"ד י' דיין
הנתבע:
מועצה אזורית גדרות
עו"ד א' חגי
פסק-דין

השופטת ע' ארבל:

           בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת א' קובו) אשר דחה את טענות המערערים בדבר אי חוקיות חיובם בארנונה, בגין מחסן ומרתף הצמודים לבתי מגוריהם, לראשונה בשנת 2001, חיוב אשר היווה, לטענת המערערים, שינוי בשיטת החיוב כמשמעו בתקנה 2(ב) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס-2000 (להלן: תקנות ההסדרים).

רקע עובדתי

1.        המערערים הינם אב ובתו המתגוררים במושב עשרת שבתחומי המועצה האזורית גדרות (להלן: המשיבה). לבית המערער צמוד מחסן בשטח של 46.76 מ"ר, ובביתה של המערערת          מצוי מרתף ששטחו 62 מ"ר. עד לשנת 1999 היתה ההגדרה היחידה בצו הארנונה של המשיבה הנוגעת למבנה מגורים כדלהלן: " מבנה מגורים: לכל מ"ר או חלק ממנו של שטח הבניין בכל קומה סך 22.62 ש"ח...". לראשונה בצו הארנונה של המשיבה לשנת 1999 הופיעה התייחסות מפורשת למחסנים, מרתפים ומבני עזר למגורים במסגרת חיוב שטח בניין המשמש למגורים, ונקבע כי "מחסן ביתי או מרתף שמשמש לעסקים או למגורים יש לחייבם בארנונה מלאה לפי סוג השימוש". עם זאת, דרישות התשלום למערערים בגין המחסן והמרתף הצמודים לבתיהם נשלחו רק החל משנת 2001.

2.        ביום 28.12.03 הגישו המערערים עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. המערערים טענו כנגד חוקיות צווי הארנונה של המשיבה החל משנת 1999 עד שנת 2003.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.        בית המשפט בחן את הגדרתו של המונח "בניין" בסעיף 269 לפקודת העיריות וקבע כי מונח זה רחב דיו על מנת שיכלול גם מחסן ומרתף. לפיכך קבע כי צו הארנונה של המשיבה לשנת 1999 מוסיף הבהרה בלבד ולא קובע חיוב עבור סוג נכסים נוסף. כן קבע בית המשפט כי הבהרתה של המשיבה ופרשנותה למונח בניין הינן סבירות. בית המשפט ציין כי בין אם מדובר בטעות בשיקול הדעת של המשיבה, אשר לא חייבה את המערערים עד לשנת 2001 בארנונה בגין המחסן והמרתף, ובין אם מדובר במחדל שלה, אין מקום להנציח את הטעות או המחדל בשל דיני ההקפאה של הארנונה. בית המשפט אף דחה את טענתם החלופית של המערערים, לפיה התכוונה המשיבה לחייב מרתפים ומחסנים שהשימוש בהם בפועל הינו למגורים או לעסקים, בעוד שהמרתף והמחסן נשוא העתירה אינם משמשים לאחד מאלו. בית המשפט אמנם פירש את צווי הארנונה כמתייחסים אכן לשימוש בפועל במרתפים או במחסנים, אך קבע כי למעשה מטרת הצווים היתה לחדד את ההבחנה בין שימוש בפועל לצורך עסקים, כאשר אם המחסן או המרתף לא שימשו לכך הם יחשבו כשימוש בפועל למגורים. עוד ציין בית המשפט מעבר לנדרש כי לא הובאה הוכחה לכך שלא נעשה שימוש במרתף או במחסן של המערערים לצורך מגורים, וכי ממילא על שאלה זו להתברר כהשגה ובהמשך בפני ועדת ערר ולא בפני בית המשפט. משהגיע בית המשפט למסקנה כי מעשיה של הרשות אינם נגועים באי חוקיות מצא גם לקבל את טענת השיהוי שהעלתה המשיבה. כך גם קיבל בית המשפט את טענת המשיבה בדבר העדר סמכותו של בית המשפט לדון בעניין זה, שכן העתירה מעלה קודם כל את שאלת הסיווג של המחסן או המרתף כ"מבנה למגורים". לפיכך דחה בית המשפט את העתירה וחייב את המערערים בהוצאות המשיבה וכן בשכר טרחת עורך דין בסכום של 25,000 ש"ח בצרוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.                   

טענות הצדדים

4.        טענתם המרכזית של המערערים היא כי התוספת בצו הארנונה של המשיבה לשנת 1999, בדבר חיוב בגין מחסנים ומרתפים, מהווה שיטת חישוב שונה מזו שהתבצעה בשנה הקודמת, ולפיכך היא אינה חוקית בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות ההסדרים. לטענת המערערים, הוכח בפני בית המשפט קמא כי טענת המשיבה לפיה לא ידעה על קיומם של המחסן והמרתף אינה נכונה. לטענתם, אין חולק כי המשיבה עד לשנת 1999 כלל לא חייבה מחסנים ומרתפים הצמודים לדירות המגורים. עוד טוענים המערערים כי המשיבה חרגה אף מהוראות תקנה 4 לתקנות ההסדרים האוסרת על שינוי סיווג או תת סיווג. לטענתם, החיוב החדש בגין מרתפים ומחסנים מהווה הוספת תת סיווג לסיווג העיקרי של "מגורים" ללא קבלת אישור חריג כנדרש בתקנות ההסדרים. המערערים סבורים כי התבססותו של בית המשפט קמא על הגדרת המונח "בניין" בפקודת העיריות הינה מוטעית, שכן הגדרה זו רחבה מאוד ויכולה לכלול כל נכס וחלק נכס, כך שאליבא דבית משפט קמא תוכל כל רשות מקומית לשנות את שיטת החישוב ולהחליט לחייב שטחים שבעבר לא חייבה תוך עקיפת הוראות ההקפאה.

           טענה נוספת של המערערים גורסת כי המשיבה נהגה כלפיהם באפליה ובחוסר תום לב, שכן במקרה דומה הגיעה המשיבה להסכמה עם נישום אחר בשם שיינברג. בעניין זה טוענים המערערים כי בית המשפט סירב, שלא שבצדק, להורות למשיבה להמציא מסמכים שיבהירו את טיב הפשרה שנערכה עם שיינברג, וכי בית המשפט התעלם מטענה זו בפסק דינו. לטענתם, בית המשפט קמא כפה עליהם לנהל את התיק בדרך של סיכומים בכתב, ולכן לא ניתן לקבל את טענת המשיבה לפיה לא הותר למערערים להגיש ראיות בשל הסדר דיוני בין הצדדים לפיו יוכרע התיק על-פי סיכומים בכתב. לבסוף טוענים המערערים כי ההוצאות שנקבעו כנגדם בבית המשפט קמא היו מופרזות בהתחשב בשווי עתירתם ובכך שהם התריעו כנגד מעשה בלתי חוקי של הרשות.   

           המערערים מתייחסים לטענות הסף שהעלתה המשיבה בדבר שיהוי וסמכות עניינית. באשר לטענת השיהוי, טוענים המערערים כי החל משנת 2001 מצויים המערערים במגעים עם המשיבה בנוגע לעניין שבמחלוקת. עוד טוענים המערערים כי במקרה דנן לא נפגע כל אינטרס של המשיבה בשל השיהוי לכאורה, וכן כי בית המשפט סירב להכיר בטענת שיהוי כאשר דובר בפעולה בלתי חוקית של הרשות. באשר לטענת הסמכות טוענים המערערים כי מאחר שמדובר בטענת אי חוקיות אין בסמכותו של מנהל הארנונה לדון בטענה מסוג זה.

5.        המשיבה טוענת כי המרתף והמחסן השייכים למערערים לא חויבו עד לשנת 2001 בשל חוסר אינפורמציה בנוגע לשטחים אלו. לטענתה, בשנים 2000-2001 נערך על ידי המשיבה סקר נכסים בתחום שיפוטה, אשר במסגרתו נודע למשיבה אודות המרתף והמחסן השייכים למערערים. לטענת המשיבה היא היתה רשאית על-פי דין לחייב את המערערים בגין המחסן והמרתף גם בין השנים 1992-1998, ולפיכך אין לראות בחיובם החל משנת 2001 משום שינוי שיטת חישוב. לטענתה, השינוי היחיד שנעשה בשנת 1999 היה הבחנה בין מרתף ומחסן המשמשים למגורים, חיוב אשר היה קיים גם בשנים הקודמות, לבין מרתף ומחסן המשמשים לעסקים. כמו כן, לטענת המשיבה הגדרת המונח "מבנה מגורים" שבצו הארנונה של העיריה, לאור ההגדרה שבסעיף 269 לפקודת העיריות למונח "בניין", רחב דיו על מנת להכיל גם מחסן ומרתף.

           המשיבה טוענת כי במהלך הדיון בפני בית המשפט קמא הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו לא יישמעו ראיות בעתירה ופסק הדין יינתן על בסיס סיכומים בכתב בלבד. לפיכך, לטענתה, אין למערערים להלין על כך שבית המשפט קמא סירב ליתן להם להגיש ראיות. עוד טוענת המשיבה כי בראיות שביקשו המערערים לצרף ממילא לא היה דבר בכדי לסייע לטענותיהם. באשר לטענת האפליה טוענת המשיבה כי טענה זו לא הועלתה בעתירה בבית המשפט קמא ולפיכך אין להתירה.

           המשיבה שבה וטוענת לשיהוי בהגשת העתירה על ידי המערערים ולהעדר סמכות של בית המשפט. המשיבה תומכת טענותיה בנימוקיו של בית המשפט קמא. באשר לטענת השיהוי טוענת המשיבה כי למיצער באשר למערערת, אשר שילמה במהלך השנים את חוב הארנונה בגין המרתף הצמוד לביתה, יש פגיעה באינטרס של המשיבה בהגשת עתירה בשלב כה מאוחר, שכן היענות לעתירתה עלולה ליצור גירעון תקציבי. כמו כן לטענת המשיבה, אף אם המערערים בחרו שלא להשתמש בפועל במחסן ובמרתף לצורך מגורים, הרי שמדובר במחסן ביתי ובמרתף המשמש למבנה מגורים החייב בארנונה על פי צווי המשיבה.                            

דיון

המסגרת הנורמטיבית

6.        כידוע, קביעת תעריפי הארנונה על ידי הרשויות המקומיות מוגבלת, החל משנת 1985, על ידי הוראות המכונות "הוראות ההקפאה". הוראות אלו נולדו על רקע של אינפלציה דוהרת וכחלק מרצונו של המחוקק לייצב את המשק. מטרתן היתה למנוע מהרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה על מנת לכסות את גירעונותיהן (ראו רע"א 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' עירית חיפה, תק-על 2005(4), 3513, בפסקה 10 וההפניות שם (להלן: עניין כרטיסי אשראי)).

           בשנת 1993 נכנס לתוקפו חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים). השינוי המרכזי בחוק זה היה שלראשונה נקבע כי שר האוצר ושר הפנים יקבעו סכומים מרביים וסכומים מזעריים לתעריף הארנונה שיורשו הרשויות המקומיות להטיל, וכן נקבעו כללים בדבר עדכון סכומי הארנונה. חוק זה תוקן מספר פעמים במהלך השנים (ראו רע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עיריית חיפה, פ"ד נז(2) 481, 489 (להלן: עניין שקם)). על מנת להבין טוב יותר את מטרתו של החוק ראוי להביא ציטוט מתוך דברי ההסבר להצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992:

"לפני שנת 1987 נהגו הרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה, ובעיקר את הארנונה למגורים, מדי שנה בשיעורים ריאליים, כדי להגדיל את הכנסותיהן. לעומת זאת נתנו הרשויות המקומיות הנחות בארנונה למגורים, לעתים בשיעורים ניכרים ושלא בהתאם להנחיות משרד הפנים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ