השופט א' א' לוי:
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 618/03), שדחה את תביעת המערערים לביטולה של זיקת הנאה במקרקעין.
רקע עובדתי
1. עניינו של ערעור זה במקרקעין, הידועים כחלקות 49 ו-50 בגוש 11090 אשר במושבה יקנעם. למערערת 1 בעלות משותפת בצוותא עם אחר, שי נחשון, בחלקה 49, עליה בנוי כיום בית מגורים בו מתגורר מערער 2. המשיבים הם חוכריה של חלקה 50 הסמוכה, שעליה מצויים כיום שני בתי מגורים, מחסן וסככה. נוסף לחלקה 50, כוללת נחלתם של המשיבים אף את חלקה 62, ועל חלק משתי החלקות הללו יחד היה בנוי בעבר לול עופות.
רצועת קרקע דמוית משולש, בת כ-200 מ"ר, השייכת על-פי הרישום לשטחה של חלקה 49 ומשיקה לחלקה 50, היא המצויה בלב המחלוקת בין הצדדים (להלן גם: "שטח המחלוקת"). בשטח זה נסללה דרך כורכר ואף הוקמה עליה, בשנת 1952, גדר שחצצה בין חלקה 49 לחלקה 50. גדר זו הביאה, למעשה, לחיבורו של שטח המחלוקת לשטחה של חלקה 50, במובן זה שנוצר רצף פיזי של קרקע ביניהם, כשמעברה האחר של הגדר מצויה יתרתה של חלקה 49.
במשך שנים שמשה דרך הכורכר נתיב כניסה למשקה החקלאי של משיבה 1, והגדר הגנה עליו מפני גניבות ומפני חדירתן של חיות טרף ללול העופות. בשנת 1996 החל מערער 2 בבניית ביתו אשר בחלקה 49, ובתוך כך הרס את הגדר, ותחתיה בנה גדר חדשה, אשר ניתקה את הרצף בין מרבית שטח המחלוקת לבין שטחה של חלקה 50, ותחת זאת יצרה רצף בין שטח המחלוקת לבין חלקה 49.
את המחלוקת שביניהם הביאו הצדדים לפני בית-משפט השלום בעפולה, אליו הגישו תביעות הדדיות לקבלת צו מניעה האוסר על הצד שכנגד לעשות שימוש כלשהו בשטח המחלוקת. תביעות אלו נדונו במאוחד.
2. בית-משפט השלום הכיר בקיומה של זיקת הנאה בשטח המחלוקת לטובת חלקה 50, מאחר ובמשך תקופה של למעלה מ-30 שנה, לא הובעה כל מחאה מצד בעליה של חלקה 49 על השימוש שעשו שכניהם באותו שטח. זיקת ההנאה הוכרה על יסוד כך ש"אופן השימוש בחלקה 50, סידור המבנים והרחבתם נעשו בהסתמך על השימוש בשטח שבמחלוקת ... מניעת השימוש כעת מבעלי חלקה 50 תפגע בהם קשות, תכביד על אפשרות המעבר והגישה בחלקה כנדרש לניהול המשק החקלאי" (עמ' 17 לפסק-הדין). לפיכך, נקבע כי כל אחד מן הצדדים רשאי להשתמש בשטח המחלוקת לצרכי גישה ומעבר, וכי יש להסיר את הגדר החדשה שנבנתה.
3. לאחר מתן פסק-הדין, נרשמה לטובת חלקה 50 זיקת הנאה במרשם המקרקעין, ובהמשך חלו מספר התפתחויות: מערער 2 סימן את שטח המחלוקת בצבע לבן על גבי כביש אספלט שסלל בין חלקות 49 ו-50, ועל יסודה של זיקת ההנאה שהוכרה, הותר מעבר המשיבים בשטח זה; נוסף על כך, נבנו מעין "מחסומים" בין חלקות 49 ו-50, המשבשים את המעבר מהן ואליהן; בסוף שנת 2000 נהרס לול העופות שהיה בנוי בחלקות 50 ו-62, ובחלקה 50 נבנה בית מגורים חדש. כיום לא מתבצעת עוד פעילות חקלאית בחלקה 62.
נוכח כל אלה, שבו המערערים ופנו ביום 24.5.01 לבית-משפט השלום בנצרת, בתביעה לביטולה של זיקת ההנאה. תביעה זו הועברה לדיון בפני בית-משפט המחוזי בנצרת, לו מסורה הסמכות העניינית לדון בתביעות כגון דא. ביום 29.9.02 הסכימו הצדדים על התשתית העובדתית על יסודה תוכרע התובענה, ולפיה הלול אינו פעיל כיום ובחלקה 62 אין כיום עיבודים חקלאיים. עוד ראוי לציין, כי במהלך הדיון בבית-המשפט המחוזי, הודתה משיבה 2 כי חלקה 50 משמשת למגורים. תמציתה של טענת המערערים הייתה כי ההצדקה לביטולה של זיקת ההנאה, נובעת הן משינוי במצב המקרקעין הזכאים - שהרי החלקה הפסיקה לשמש את המשיבים לצרכים חקלאיים - והן מאחר שחל שינוי בנסיבות השימוש בזיקת ההנאה, שכן אין עוד צורך במעבר משאיות במקום לשם פעילות הלול.
המשיבים, מצדם, טענו לדחייתה של התביעה על הסף, נוכח קיומו של מעשה בית-דין לעניין ההכרה בזיקת ההנאה. לגופו של עניין הוסיפו, כי לא חל שינוי במצב המקרקעין, הזכאים או הכפופים, המצדיק את ביטולה של הזיקה. לטענתם, קיומה של הזיקה אינו מותנה בשימוש מסוים בקרקע, והם אף הדגישו כי שינויים קלים באופיו של המשק החקלאי אינם משנים מייעודה המקורי של הנחלה.
4. בית-המשפט המחוזי דחה את הטענה בדבר קיומו של מעשה בית-דין, על יסוד הוראתו של סעיף 96 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, המקנה לבית-המשפט סמכות מפורשת לביטולה של זיקה קיימת. לגופם של דברים, נקבע כי הפסקת השימוש במקרקעין לצורכי מעבר משאיות ללול העופות ולגידולים חקלאיים, אינה מהווה שינוי בנסיבות השימוש המצדיק את ביטולה של זיקת ההנאה. זאת, כיוון שפסק-הדין שהכיר בזיקת ההנאה לא הגביל אותה אך לצרכים אלו בלבד, אלא לצרכי גישה ומעבר בכלל.
במסגרת בחינת השינויים שחלו במקרקעין, מצא בית-המשפט המחוזי כי אלה הם שינויים זמניים בלבד. למסקנה זו הגיע נוכח העובדות עליהן הסכימו הצדדים, לאמור, שכיום אין לול פעיל ואין גידולים חקלאיים בחלקה 62. עוד הפנה בית המשפט לכך שהבית הנוסף שהוקם על חלקה 50, נבנה מכוח הסכם חכירה בין המשיבים לבעלת הזכויות בקרקע - האגודה השיתופית אגרא יקנעם, ולא מכוח שינוי יעוד שמקורו בתכנית בנין עיר אשר אושרה וקיבלה תוקף, ואשר מטבעו הנו קבוע ומתמשך. מסקנת בית המשפט היתה אפוא כי לא הובאה בפניו ראיה לכך "שלא ניתן גם היום לעשות בחלק זה או אחר של החלקה 50 לצרכים חקלאיים אלה או אחרים, לרבות גידול עופות" (ראו עמ' 9 לפסק הדין). המסקנה הנוספת של בית המשפט היתה כי מאחר ומדובר בשינוי זמני, אין בו כדי להצדיק את ביטולה של זיקת ההנאה.
המערערים, אשר מיאנו להשלים עם תוצאה זו, הביאו את השגותיהם בפנינו.
טענות הצדדים
5. המערערים טוענים כי שינוי נסיבות השימוש ושינוי במצב המקרקעין הזכאים והכפופים, מצדיקים את ביטולה של זיקת ההנאה. עם השינויים שחלו לאחר מתן פסק-דינו של בית-משפט השלום, מונים הם את שינוי אופיו של השימוש בשטח המחלוקת, ממעבר לצרכים חקלאיים למעבר לצרכי מגורים, וקיומן של דרכי גישה חלופיות. לטענת המערערים, זיקת ההנאה נומקה בקיומו של משק חקלאי בחלקה 50, ונוכח המסקנה כי אי הכרה בה תכביד, יתר על המידה, על המעבר למשק זה. משלא קיים עוד משק חקלאי, אין עוד צורך בקיומה של זיקת ההנאה. המערערים מטעימים כי שינוי נסיבות זה הינו קבוע, ואינו זמני בלבד כפי שקבעה הערכאה קמא. זאת, מאחר שהוקם במקום מבנה שאינו ארעי, ומאחר וייעודה התכנוני של חלקה 50, המוגדרת כ"שטח מגורים ד'" בתוכנית בניין עיר, מלמד גם הוא כי לא ניתן יהיה לעשות בה בעתיד שימוש חקלאי כלשהו.
המערערים טוענים עוד, כי בית-משפט השלום הכיר בקיומה של זיקת הנאה מכוח שנים לטובת חלקה 50, ולא לטובתה של הנחלה כולה. על כן, טענות המשיבים באשר לגידולים חקלאיים בתחומי הנחלה, כלל אינן רלוונטיות לענייננו. עוד נטען, כי הואיל והכרת בית-המשפט בזיקת ההנאה הינה הצהרתית בלבד, ואין לה משמעות מכוננת, הרי שהזיקה קיימת מעת שנוצרה בפועל ולא מיום שהוכרה, והמועד הרלוונטי לבחינתו של שינוי נסיבות הינו אפוא מועד יצירת הזכות ולא מועד מתן פסק-הדין. בין השינויים שחלו לאחר מועד יצירת הזכות ולפני מתן פסק-הדין, מנו המערערים את השינויים הנובעים ממימוש רצון המערערים לבנות ולאכלס בית מגורים נוסף במקרקעין הכפופים (חלקה 49), וקיומן של דרכי גישה חלופיות לחלקה 50, שלטענתם, הן כה רחבות עד כי מתאפשר בהן מעבר של כלי רכב כבדים. מכאן, שאין למשיבים כל צורך או כורח במעבר בשטח המחלוקת, ומנגד שימושם בו יוצר מטרד למערערים, הזקוקים בהכרח לשטח זה לשם כניסה לביתם. המערערים סבורים, בניגוד לקביעתו של בית-משפט קמא, כי יש להתחשב בשינויים אלה, חרף העובדה שחלקם התרחשו עובר למתן פסק-הדין שהכיר בזיקה, ולצורך כך הם מפנים לפסק-הדין בע"א 700/88 אסטרחאן נ' בר חורין, פ"ד מה(3) 720, בו היו השופטים תמימי דעים באשר לשיקולים מעין אלה לשם הצדקת ביטולה של זיקת ההנאה. נוכח כל אלה, סבורים המערערים כי זיקת ההנאה אינה הכרחית עוד, ועל כן היה על בית-המשפט המחוזי לבטלה.
6. המשיבים, מצדם, שבים וטוענים לקיומו של מעשה בית-דין לעניין ההכרה בזיקת ההנאה. נוסף לכך, חוזרים הם על טענתם כי לא חל כל שינוי במקרקעין הכפופים או הזכאים, ואף אם חל שינוי כלשהו, אין בו כדי לבטל את זיקת ההנאה. המשיבים מייחסים לפסק-הדין משמעות המכוננת את זיקת ההנאה, שכן לטענתם, במועד זה, זכות החזקה שהייתה קנויה להם בקרקע, צומצמה לכדי זיקת הנאה בלבד. על כן, סבורים הם כי יש לבחון את השינויים שחלו במקרקעין החל ממועד פסק-דינו של בית-משפט השלום בלבד. נוסף על כך, מדגישים הם את היותה של חלקה 50 חלק מנחלה חקלאית שייעודה לא השתנה, ואף מציינים כי כיום נטועים בה עצי זית לשם הפקת שמן. עוד טוענים הם, כי זיקת ההנאה לא הותנתה בסוג שימוש כלשהו, וכי אופן שימושם בקרקע משתנה מעת לעת בהתאם לגורמים שונים, וביניהם מצב בריאותם וצרכי השוק בתוצרת חקלאית מסוג כזה או אחר.
לבסוף, טוענים המשיבים כי זיקת הנאה הינה זכות קניינית, החוסה בצלו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לפיכך, יש לפרש את הוראת סעיף 96, המאפשרת את ביטולה של זיקת הנאה בצמצום, והדבר נכון שבעתיים נוכח כך שביטול זה יסב להם נזק רב שמקורו בכך שלא עומדות לרשותם דרכי מעבר חלופיות, הם יאלצו לשנות את מיקומם של מבנים שנבנו בחלקתם שעה שהסתמכו על קיומה של הזיקה, וספק אם היתרי הבניה שניתנו להם יחודשו.