פתח דבר
1. התובעים מבקשים לפצותם בגין נזקים שנגרמו להם עקב טביעתם למוות בכינרת של המנוח מריח אפכאר ובתו הקטינה מריח ראווה (להלן - התאונה). התאונה ארעה עת שהמנוח ורעייתו, יחד עם בתם הקטינה, באו לבקר את בנם ששהה אותה עת במחנה קיץ שארגנה תנועת הצופים הערבים והדרוזים בחוף בכינרת (להלן - מחנה הקיץ), וזאת לאחר שהוזמנו לעשות כך על ידי מארגני מחנה הקיץ. במהלך הביקור נכנסו המנוח ובתו למים בחוף בלתי מוכרז לרחצה, ולמרבה הצער טבעו למוות. לטענת התובעים, ארעה התאונה עקב רשלנותן של הנתבעות. הנתבעות מכחישות את החבות המיוחסת להן.
2. התובעת מס' 3 היא רעייתו של המנוח. התובע מס' 4 הוא בנם של המנוח והתובעת 3. המנוחה היתה בתם הקטינה של המנוח והתובעת 3, ואחותו של התובע 4. תביעתם של התובעים 3-4 היא כתלוייו של המנוח (שהיה בן 38 במותו) ובגין נזקים נפשיים שנגרמו להם עת היו עדים לתאונה. התובעת 3 תובעת גם בשם עזבון בעלה המנוח ובשם עזבון בתה הקטינה שנספתה עם המנוח בתאונה.
3. הנתבעת 1 הינה גוף שנטען כלפיו כי ארגן את מחנה הקיץ. הנתבעת 2 הינה התאחדות הצופים והצופות בישראל, במסגרתה פעלה הנתבעת 1. הנתבעת 3 היא מדינת ישראל - משרד החינוך, אשר אישרה את קיום מחנה הקיץ. הנתבעת 4 היא החברה להגנת הטבע, ונטען כלפיה כי פיקחה על התנהלות מחנה הקיץ. הנתבעות 5-6 הן חברות פרטיות אשר הפעילו את רצועת החוף בכינרת בה ארעה התאונה. הנתבעת 7 הינה הרשות המקומית שבתחומה מצויה רצועת החוף בה ארעה התאונה. הנתבעת 8 הינה מדינת ישראל - משטרת ישראל, שאנשיה חילצו את גופות המנוח והמנוחה מהמים. לאחר שהנתבעת 1 הבהירה כי בעת קרות התאונה טרם נתאגדה כתאגיד (בש"א 1629/04), הסכימו התובעים למחוק את התביעה נגדה על הסף ללא צו להוצאות. ביום 25.9.05, לאחר שנשמעו עדי התובעים והנתבעת 2, נדחתה בהסכמה התביעה כנגד הנתבעת 4 ללא צו להוצאות.
4. ביום 19.5.05 הסכימו הצדדים לאמץ הצעתי לפשרה בגובה הנזק בלבד. הוסכם כי גובה הנזק בתביעת התלויים יעמוד על 778,000 ש"ח, נזקו של עזבון המנוחה יעמוד על 550,000 ש"ח ואילו נזקו של התובע 4 בגין נזקים נפשיים שנגרמו לו עקב התאונה נקבע על 50,000 ש"ח. כן סוכם כי לא תהיה תביעה נוספת מצד התובעת 3; כי ניתן יהיה להעלות כנגד המנוח טענת רשלנות תורמת מבלי צורך שהנתבעים יגישו לשם כך הודעה לצד שלישי; וכי מסכומי הפיצויים ינוכו תרומת הרשלנות התורמת של המנוח, ככל שתימצא, ותגמולי המוסד לביטוח לאומי (להלן - המל"ל), ויוספו שכר טרחת עורך דין והוצאות. עוד הסכימו הצדדים כי תיק חקירת התאונה של משטרת ישראל יוגש בשלמותו כראיה. לאור הסכמתם זו של הצדדים מתמקדת המחלוקת באחריות הנזיקית לאירוע הטביעה.
5. מטעם התובעים הגישה התובעת 3 תצהיר עדות ראשית ונחקרה עליו בחקירה נגדית. מטעם הנתבעת 2 העיד מנהל מחנה הקיץ, לביב אבו חמוד, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר עליו בחקירה נגדית. הנתבעות 3 ו-8 לא העידו איש מטעמם, אלא הגישו - בהתאם להסדר שהושג בין הצדדים - את תיק חקירת התאונה על ידי משטרת ישראל (תיק מב"ט 42/01) מבלי שעורכי המסמכים בתיק נחקרו כעדים על ידי מי מהצדדים. הנתבעות 5-6 העידו מטעמם את אילן אפרים, המשמש כמנהל הנתבעות 5-6, וזה הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר עליו. כן העיד מטעם הנתבעות 5-6 ויקטור עילבוני העובד אצל הנתבעות 5-6 בין השאר כמציל-ים, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר עליו בחקירה נגדית. הנתבעות 5-6 הגישו גם חוות דעת מומחה של אילן לביא בקשר לסדרי הבטיחות שננקטו בקשר לתאונה (מוצג חוף גולן/2). המומחה לביא לא נחקר על ידי מי מהצדדים, אולם התובעים התנגדו לחוות דעתו בטענה שהיא מהווה עדות מפי השמועה. מטעם הנתבעת 7 הוגש תצהיר עדות ראשית של מיכאל אמיר, אשר שימש כרכז חופים אצל הנתבעת 7, והצדדים בחרו שלא לחקרו בחקירה נגדית. עם תום ההוכחות, הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב.
העובדות שאינן שנויות במחלוקת
6. מחנה הקיץ נערך במהלך חודש יולי 2001 בחוף גולן שבכינרת על ידי ארגון הצופים הדרוזים, כשפעילות זו נעשית במסגרת הנתבעת 2 - היא התאחדות הצופים והצופות בישראל. רצועת החוף בה התקיים מחנה הקיץ ממוקמת בצפון מזרח הכינרת ומצויה בשטחה של המועצה האזורית גולן - היא הנתבעת 7. מקרקעי רצועת החוף מוחכרים לנתבעת 7 על ידי מנהל מקרקעי ישראל (להלן - רצועת החוף). הכניסה לרצועת החוף נעשית דרך שער שבו נגבים דמי חניה. קו המים עצמו מחולק למספר חלקים: החלק המכונה "מקטע 14" (או "חוף דוגית"), והמצוי במרכזה של רצועת החוף, הינו חוף מוכרז לרחצה. שאר חלקי החוף אסורים לרחצה. לאורכו של קו המים בחוף צמודה רצועת מקרקעין בה הופעל חניון מחנאות (camping). אחד מקטעי החוף האסורים לרחצה מכונה "חוף גולן". מחנה הקיץ מוקם באזור החניון המצוי ברצועת המקרקעין שמול חוף גולן. הנכנס בשערי החניון ביום התאונה יכול היה להכנס לחוף המוכרז ללא תשלום נוסף.
7. הנתבעות 5-6 הפעילו ברצועת החוף שירותים שונים בהיתר מהנתבעת 7, ביניהם ניתן למנות את הפעלת חניון המחנאות והפעלת החוף המוכרז במקטע 14. בפועל, החזקה ברצועת החוף היתה בידי הנתבעות 5-6, והנתבעת 7 פיקחה על הפעלת השירותים בו על ידי הנתבעות 5-6. הקמת מחנה הקיץ בחוף גולן וקיום יום המשפחות נעשו בהסכמת הנתבעות 5-6.
8. בתקופה הרלוונטית נסוג מפלס מי הכינרת באיזור חוף גולן. בתוך המים, במרחק 10-15 מטרים מקו החוף, מצויה היתה מדרגה שלאחריה נעשו המים עמוקים (להלן - תופעת המדרגה). הסכנה מתופעת המדרגה אורבת למי שהולך על קרקעית האגם ואינו יודע לשחות, שכן הנפילה במדרגה לתוך עומק המים אינה מאפשרת עוד הליכה על הקרקעית עם ראש מעל המים. תופעת המדרגה לא היתה מצויה בקטע החוף המוכרז.
9. הקמת מחנה הקיץ אושרה על ידי גורמים שונים. כך, הוציאה הנתבעת 7 רשיון לניהול מחנה נוער בחוף גולן; משרד החינוך אישר גם הוא את הקמת מחנה הקיץ מכח סמכותו לאשר ניהולן של קייטנות ואף בוצעה על ידו ביקורת בטחון ובטיחות שנמצאה תקינה; וכן ניתן אישור על ידי המרכז לתיאום טיולים (המשותף למשרד החינוך, משטרת ישראל, צה"ל והחברה להגנת הטבע) תוך התנאתו בתנאים שונים, לרבות איסור הרחצה. במהלך מחנה הקיץ לא רחצו החניכים במימי הכינרת אלא רק בפארק המים "לונה גל".
10. כחלק מהפעילות שאורגנה במחנה הקיץ החליטו מארגניו לאפשר למשפחות החניכים לבקרם במחנה (להלן - יום המשפחות). הדבר הודע לתובעת 3 במסגרת מפגש תדרוך שערכו מארגני המחנה הקיץ להורי החניכים מספר ימים לפני תחילתו. בתאריך 11.7.01, הוא התאריך שנקבע על ידי מארגני המחנה לקיום יום המשפחות, הגיעו לחוף גולן המנוח, התובעת 3 והמנוחה על מנת לבקר את התובע 4 ששהה שם כחניך. היה זה ביקורם הראשון בכינרת. במחנה שהו כ- 450 חניכים, ומבקריהם מנו כ- 550 איש, באופן שסך כל האנשים ששהו ברצועת החוף לרגל יום המשפחות עמד על כ- 1,000 איש. לאחר שהגיעו המבקרים לחוף גולן נתאחדו עמם החניכים. מארגני המחנה לא ריכזו את המבקרים והחניכים במקום תחום כלשהו, והמשפחות התפזרו על פני רצועת החוף כדי לסעוד את ליבם. חלק מהמבקרים והחניכים - ביניהם המנוח, המנוחה והתובעים 3-4 - התמקמו בחורשה שבסמוך למחנה הקיץ ולחוף גולן האסור לרחצה.
11. מהחורשה פנו המנוח, התובעת 3, המנוחה והתובע 4 לעבר שפת המים. המנוח והמנוחה, שלא ידעו לשחות, נכנסו למים בחוף גולן האסור לרחצה בנקודה המרוחקת מרחק של 300-500 מטר מחוף הרחצה המוכרז. גם התובע 4 נכנס למים. בשלב מסויים לאחר שנכנסו למים אירע אסון נוראי והמנוח והמנוחה טבעו למוות.
12. על המסכת העובדתית הנ"ל אין מחלוקת בין הצדדים.
השאלות הדורשות הכרעה
13. השאלה שיש להשיב עליה הינה האם חבות הנתבעות 2, 3, 5-8 בעוולת הרשלנות כלפי התובעים בגין התאונה. יש להתמקד באופן בו תוכנן והוצא-לפועל יום המשפחות, שכן התאונה ארעה במסגרת יום זה. ענייננו אינו נזק שנגרם במחנה הקיץ בתקופה שקדמה ליום המשפחות או לאחריו.
14. לצורך הכרעה בשאלה משפטית זו יש להכריע קודם כל במספר שאלות עובדתיות השנויות במחלוקת. כך, יש לקבוע באילו צעדי זהירות נקטו הנתבעות והאם היו מודעות לכוונת מארגני מחנה הקיץ לקיים את יום המשפחות ולסיכונים הכרוכים בארוע זה. עוד יש לקבוע היכן טבעו המנוחים לאחר שנכנסו למים ומה היתה תגובת הנתבעת 8 לאחר שהוזעקה למקום קרות התאונה.
מודעות הנתבעת 3 לקיום יום המשפחות
15. על מנת לקיים מחנה קיץ חייבים מנהליו, בין השאר, בקבלת אישור ממשרד החינוך והתרבות. ר' סעיפים 1-2 לחוק הקייטנות (רישוי ופיקוח), התש"ן - 1990 וסעיפים 1, 2ג לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח - 1968. אין מחלוקת כי הנתבעת 3 אישרה את קיומו של מחנה הקיץ. אולם ענייננו, כזכור, אינו במחנה הקיץ כי אם ביום המשפחות. אין ראיה משכנעת כי בעת שהנתבעת 3 אישרה את קיומו של מחנה הקיץ ידעה על כוונת מארגניו לקיים את יום המשפחות. בתצהירו, כמו גם בעדותו בחקירה חוזרת מציין העד לביב אבו חמוד, מנהל מחנה הקיץ, כי לקראת קיום המחנה הכין מסמך - המכונה על ידו "תיק אבטחה" - אשר כלל נוהל מקיף של ביצוע האבטחה במחנה. בעדותו ציין כי תיק האבטחה כלל אזכור של יום המשפחות שתוכנן להתקיים, וכי תיק זה נמסר לנתבעת 3. לתצהירו של העד אבו חמוד צורף, בין השאר, מסמך מודפס בן שישה עמודים על נייר מכתבים של "ארגון הצופים הדרוזים" הנושא את הכותרת "תיק אבטחה מחנה הצופים הדרוזים - חוף גולן" (להלן - תיק האבטחה). תיק האבטחה חתום על ידי אבו חמוד ומצויין בסופו "העתק: ד"ר סלמאן פלאח, סמנכ"ל משרד החינוך, ויו"ר הארגון". עיון בתיק האבטחה מעלה כי יש בו התיחסות לאבטחת המחנה, נהלים למקרים של גילוי חפץ חשוד, שריפה, פתיחה באש במקרה של סכנת חיים ועוד, אולם אין בו אזכור של התכנית לקיים יום משפחות. לאור תכנו של תיק האבטחה, הרי גם אם אקבל את גרסתו של אבו חמוד לפיה נמסר תיק האבטחה לנתבעת 3, אין במסירת מסמך זה לכשעצמה כדי ללמד שהנתבעת 3 היתה מודעת לכוונה לקיים יום משפחות.