לא הוכחה רשלנות רפואית בניתוח לתיקון בקע בעקבות ניתוח לקיצור קיבה

ענינו של פסק דין זה בדיון בשאלת רשלנות רפואית. האם גרם הנתבע, ד"ר סובחי, ברשלנותו, לנזקים הנטענים של התובע.

העובדות הצריכות לענין

התובע, יליד שנת 1951, הוא איש גדול ממדים, ובעל משקל עודף.

בשנת 1993 עבר התובע ניתוח לקיצור קיבה בשל השמנת יתר ממנה סבל. הניתוח בוצע בבית החולים 'סורוקה' בבאר-שבע בידי פרופ' אילן חרוזי.

לאחר הניתוח סבל התובע מתופעה של בקע בדופן הבטן.

מהחומר הרפואי שהוצג בפני עולה כי בפברואר 1995, בשל הבקע שהופיע כבר לאחר הניתוח הראשון, סבר פרופ' חרוזי כי על התובע לבצע ניתוח לתיקון הבקע. (נספח ב' לתצהיר התובע).

התובע לא מיהר לבצע את הניתוח, מאחר שפרופ' חרוזי, לטענתו, לא ראה כל דחיפות לבצוע הניתוח. רק בסוף שנת 1997 פנה לנתבע לביצוע ניתוח לתיקון הבקע.

התובע פנה לד"ר ויטמן, רופא ראשי של קופת חולים שהמליץ לתובע לפנות לנתבע כדי לעבור ניתוח משולב שיתן מענה לבקע וכן לבעית השמנת היתר, מאחר ש"ההשפעה של הניתוח לקיצור קיבה משנת 1993 החלה להתפוגג..." (סעיף 9 לתצהיר התובע).

התובע קיבל ההמלצה ונותח.

לאחר הניתוח פרץ זיהום, שהפך להיות שגרתי; התובע סבל מזיהומים רבים, והוא נאלץ לחזור ולבצע ניקוז של הזיהומים. במשך שנתיים וחצי ביקר התובע פעמים רבות אצל הנתבע, שטיפל בו טיפול שמרני, ניקז המוגלה, חבישה וטיפול אנטיביוטי. בהמשך הוצא 'כפתור' שהותקן במהלך הניתוח, לאחר מכן גם הוצאה צינורית שקישרה בין הכפתור לבין הטבעת השיכת לניתוח לקיצור הקיבה. משלא הועילו כל הטיפולים השמרניים נותח התובע פעם נוספת ע"י הנתבע, ניתוח בו הוצאה הטבעת; יודגש כי הוצאת הטבעת משמעה המעשי- ביטול תוצאת הניתוח לענין השמנה, קרי בוטל האפקט הניתוחי של קיצור הקיבה.

אלא שגם ניתוח זה לא הועיל, והזיהומים לא פסקו; הנתבע המשיך בטיפולים לניקוז המוגלה שהצטברה בגופו של התובע, אם בדרך של ניקוז מקומי ואם בדרך של ניתוחים בהרדמה מקומית.

משלא הועיל הטיפול השמרני והיה הכרח לשוב ולנקז את הזהומים, סבר הנתבע כי יהיה נכון להוציא חלק מן הרשת "תוך תקווה כי די יהיה בטיפול השמרני וחיתוך חלק רשת מסוים כדי לטפל במצבו של התובע ולמנוע זיהומים נוספים" (סעיף 34 לתצהיר הנתבע). לאחר הוצאת חלק מהרשת ולאחר הבדיקה ביום 22.11.00 שמצאה כי "... החתכים בשלבי סגירה. לא היו סימני זיהום פעיל,..." הוזמן התובע לביקורת אך לא שב אליו וחזר  לטיפולו של פרופ' חרוזי.

פרופ' חרוזי פנה להוציא את הרשת שהיוותה מקור לזיהום, אך הניתוח שנערך בתובע לא איפשר הוצאת הרשת בשלמות ומשכך עבר התובע, והוא המשיך לעבור ניתוחים ופרוצדורות להוצאת חלקים מהרשת.

טענות הצדדים

לטענת התובע - התרשל הנתבע בדרך הטיפול בו, החל מהפגישות והבדיקות הטרום ניתוחיות, בכך שלא התיחס לנסיבות הרפואיות הספציפיות של התובע, וכן בכך שבחר להשתמש בניתוח ברשת פרולין השונה מהמתחייב ושונה מזו שהוסכם עליה, ולא התקין רשת מסוג גורטקס שהיתה מונעת זיהומים וניתנת להוצאה מגוף המנותח בקלות ניכרת  אם נוצרים זיהומים, ובאלה גרם לתובע סבל רב בשל הניתוחים הרבים שנאלץ לעבור במהלך  התקופה הפוסט ניתוחית. לטעמו של התובע לא איתר הנתבע את הבעיה שגרמה לזיהום בבטן ולא הוציא לאלתר את הגופים הזרים ואת הרשת. הבקע הענק שנוצר במהלך התקופה ולאחר הוצאת הרשת בחלקים גרמו לסבל רב ולבקע ענק, וכתוצאה מכל אלה נגרמה לתובע נכות בשיעור של 100%  (מהמל"ל)- לנזק זה אחראי הנתבע, לטענת התובע.

מנגד טען הנתבע כי התובע טופל בעבר בהשמנת היתר באמצעות ניתוח לקיצור קיבה וכבר לאחריו סבל מבקע ענק בצלקת הניתוחית, קרי, עובר לתחילת הטיפול אצל הנתבע. לטענתו אין קשר סיבתי בין הניתוח שביצע לבין מצבו של הרפואי של התובע. דרך הטיפול בתובע נעשתה בשיקול דעת לגיטימי וחלק מהבעיות שנגרמו לאחר הניתוח הן במהלך הטבעי של ניתוחים מסוג זה, והזיהומים וכל שאירע לאחר הניתוח כמתואר עלול להתרחש כתוצאה טבעית מהניתוח, בשל מצבו הרפואי של התובע עובר לניתוח.

לענין  השימוש ברשת הפרולין, טוען הנתבע כי הרשת בה השתמש לטיפול בבקע, היא רשת המקובלת לשימוש ובאה לתת מענה למצבו של התובע, כי בנסיבות שלעניננו הרשת הנכונה להתקנה היא הפרולין ומעולם לא התחייב להשתמש ברשת אחרת, ובודאי שלא התחייב בפני התובע להתקין רשת גורטקס בה אינו נוהג להשתמש, וממילא השימוש בה פחת פרק זמן לפני הניתוח.

שאלת האחריות

השאלות להכרעה הן, האם עמד הנתבע בדרישות הרפואיות לביצוע הניתוח או שהיתה התרשלות מצדו בביצוע הניתוח, במעקב לאחר הניתוח ובדרך טיפולו במהלך כל התקופה עד להוצאת הטבעת והרשת.