בנק אוצר החייל בע"מ (להלן -
התובע או
הבנק) הגיש נגד אייסטרייכר שי לי (להלן -
הנתבעת) תביעה על סך 36,456 ש"ח.
בכתב התביעה נטען, כי הנתבעת קיבלה מהתובע - הבנק אישור למשיכת יתר מחשבונה כנגד התחייבותה בכתב להחזיר לתובע את הסכומים שתהיה חייבת לפי החשבונות שימסרו לה מעת לעת המתבססים על תנאי התחייבותה וספרי הבנק. הנתבעת לא פרעה התחייבויות אלו ונותר חוב בסכום התביעה.
הנתבעת הגישה בקשה למתן רשות להתגונן והוסכם, כי תינתן לה הרשות להתגונן בטענות המפורטות בסעיפים 3 עד 19 לתצהירה. הנתבעת טוענת, כי בהסכמה ושיתוף של התובע היה חשבון הבנק של הנתבעת על שמה רק למראית עין ואת כל הפעולות בחשבון ביצע אבי הנתבעת - מר רענן אייסטרייכר, שניהל את חשבון הבנק האמור. לטענתה, משנקלעה החברה שבבעלות אביה לקשיים כלכליים, נתבקשה לפתוח חשבון בנק שיהיה על שמה אך ינוהל על ידי אביה ומשהבהיר לה פקיד הבנק, כי "אין לה מה לדאוג" וכי שמה יתנוסס על החשבון באופן פורמאלי בלבד, נענתה לבקשת אביה ופתחה חשבון "חייל" עליו מיופה כוח אביה. מרגע פתיחת חשבון הבנק, רק אבי הנתבעת ביצע בו פעולות והנתבעת לא ביצעה כל פעולה בחשבון זה למעט פעמים ספורות שנתבקשה לחתום כ"חותמת גומי" על מסמכים, בהתאם לפעולות אביה בחשבון. ראיה לכך, שהתובע היה מודע להתנהלות זו היא, שכל הפניות לעניין חשבון הבנק הופנו לאבי הנתבעת ולא אליה ישירות, כך גם הפניה האחרונה של הבנק בבקשה לסגור את החשבון באופן מיידי נעשתה לאבי הנתבעת ולא אליה, עד לשיחת טלפון בה נאמר לנתבעת לראשונה, כי היא עומדת להיתבע. הנתבעת הוטעתה על ידי הבנק, לפי שסמכה על הבטחת פקיד הבנק, כי לא יהיו בעיות בחשבון וציפתה, שמנהל סניף הבנק ופקידיו, שהיו מודעים לכך שמבחינה מהותית אביה הוא בעל החשבון, לא יאפשרו יתרת חובה.
מטעם התובע העיד מר ישראל אסולין, מנהל סניף הבנק, ומטעם הנתבעת, מר רענן אייסטרייכר והנתבעת בעצמה.
דיון
אין חולק, כי הנתבעת, בהיותה בת 18, פתחה אצל התובע חשבון בנק המוגדר כחשבון "חייל" ויפתה את כוחו של אביה לחשבון זה. הפעולות בחשבון זה נתבקשו ובוצעו על ידי אבי הנתבעת ולא על ידה באופן אישי, למעט מספר פעולות הדורשות חתימתה האישית.
התובעת טוענת, כי הנתבעת בגירה, האחראית על פי חוק לפעולות משפטיות הנעשות על ידה. הנתבעת אינה יכולה להתחמק מאחריות לנעשה בחשבון, למרות שאביה ניהל בפועל את פעילות חשבון הבנק האמור. הנתבעת היתה מודעת לנעשה בחשבון הבנק והיה עליה לפקח ולדאוג לתקינות הנעשה בו.
הנתבעת טוענת, כי על אף היותה בגירה אין חוזה בין הבנק לבינה אלא למראית עין וכי החוזה בפועל נכרת בין התובע לבין אביה. התובע היה מודע לכך, שאביה הוא המנהל את החשבון ומבצע בו את כל הפעולות וכי הנתבעת אינה קשורה לחשבון פרט להיותה בעלת החשבון באופן פורמלי. מכל מקום, התובע הוא אשר הפר את החוזה האמור כאשר על אף התחייבויות מפורשות, איפשר לחשבון להיכנס למצב של יתרת חובה בסכומים גבוהים שאינם עולים בקנה אחד עם היות החשבון מוגדר כחשבון בנק של "חייל".
מעדותו של מר ישראל אסולין, מנהל סניף הבנק, עולה, כי משך תקופה ארוכה ידע הבנק שהחשבון מתנהל על ידי אבי הנתבעת וחורג באופן גס מהתנהלות חשבון בנק של "חייל", בפעילות שוטפת הכוללת הפקדות ומשיכות בסכומים גבוהים, תשלומי מע"מ, משכורות לעובדים, תשלומי מס הכנסה וביטוח לאומי. פעילות בנקאית עסקית שאינה סבירה ואינה מתאימה לחיילת בשירות חובה (עמ' 2-8 לפרוטוקול).
כשנתבקש מנהל סניף הבנק, לא ידע לזהות את הנתבעת בין הנוכחים באולם בית המשפט. כך גם עולה ממסמכי הבנק, כי הנתבעת הגיעה לבנק רק פעמיים ולכל השאר פעל והופיע אביה (עדותו של מר ישראל אסולין, עמ' 3 לפרוטוקול). אבי הנתבעת גם קיבל מהבנק את כרטיס האשראי על שם הנתבעת, על כך אמר מנהל הסניף:
"אסור לתת. עובדה שזה נעשה. כשיש מיופה כח, יש הרבה בלבול וטשטוש וראינו שבהפקדה שלא היתה כוונה לפקיד להצהיר שהוא בעל חשבון, יצא בהקלדה שהוא בעל החשבון" (עמ' 8 לפרוטוקול).
אבי הנתבעת, מר רענן אייסטרייכר העיד גם הוא, כי ביקש מבתו להשתמש בחשבון הבנק על שמה כדי לנסות להיחלץ מקשיים כלכליים, כי הנתבעת לא היתה קשורה לפעולות שהוא ביצע בחשבון הבנק וכי
"היא לא התייחסה לחשבון הזה כחשבון שלה" (עמ' 17 לפרוטוקול).
הנתבעת העידה, כי לבקשת אביה ובאמונה שלמה בהבטחת פקיד הבנק, שלא תינתן האפשרות ליתרת חובה בחשבונה, איפשרה לאביה לשלוט בחשבון ולבצע פעולות כרצונו, כי לא ידעה מהן הפעולות שמבצע אביה ורק כשלא היתה ברירה ביקשה בעצמה אישורי פעולות בנק, גם הן לבקשת אביה וכן כי לא קיבלה כל פניה מהבנק על הנעשה בחשבון אלא לפני הגשת התביעה.
סעיף 13 ל
חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, קובע בזו הלשון:
"חוזה למראית עין
חוזה שנכרת למראית עין בלבד — בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה".
מהו חוזה למראית עין?
"חוזה למראית עין הוא חוזה שקיימת בו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לבין רצונם האמיתי. בעוד שכלפי חוץ מסכימים ביניהם הצדדים על הסדר משפטי מסוים, כוונתם האמיתית שונה. המאפיין המרכזי בחוזה למראית עין הוא קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים אשר באה במקום ההסכמה הגלויה, שהיא אך למראית עין". (ג' שלו,
דיני חוזים - החלק הכללי,
תשס"ה - 2005, עמ' 255).
לא ניתן לקבל את תביעת הבנק להשית את יתרת החובה בחשבון על הנתבעת. התובע כבנק כרת חוזה למראית עין עם הנתבעת, כאשר החוזה האמיתי היה בין הבנק לאבי הנתבעת, שפעל ועמד מול הבנק למן פתיחת החשבון, דרך העברת מאות אלפי שקלים בחשבון, שעל שם בתו החיילת ועד ליתרת החובה בסכום הנתבע והגשת התביעה.
מהפעילות הבנקאית שנעשתה בחשבונה של הנתבעת עולה בבירור, שזוהי פעילות עסקית שאינה עולה בקנה אחד עם היותה של הנתבעת חיילת. פקידי הבנק ידעו, כי בעל החשבון האמיתי הוא אבי הנתבעת ושיתפו פעולה עם התנהלות זו משך תקופה ארוכה. מר ישראל אסולין העיד, כי
"לא היתה הגדרה ולא היתה הסכמה שהחשבון הזה יופעל כחשבון עסקי" (עמ' 3 לפרוטוקול). למרות זאת וכפי שפורט לעיל, בוצעו פעולות שאין חולק על כך שהן עסקיות.