החוק המבטל הטבות מס למספר יישובים בנגב - עומד במבחן החוקתיות

השופטת ד' ביניש:

1.        שלוש העתירות שלפנינו מופנות כנגד ביטול הטבות מס למספר יישובים בנגב בהתאם לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003 (להלן: החוק או חוק התכנית הכלכלית), שהתקבל בכנסת ביום 29.5.03. ביום 28.7.03 דחינו את העתירות והחלטנו כי הנימוקים לדחייתן יינתנו בנפרד. ביום 27.9.04 ניתן פסק הדין בבג"צ 4885/03 ארגון מגדלי העופות בישראל אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט(2) 14 (להלן: פרשת מגדלי העופות), שעסק אף הוא בחוקתיותן של הוראות שונות בחוק התכנית הכלכלית. נימוקינו המתינו, בין היתר, להכרעה בפרשת מגדלי העופות. עתה הגיעה השעה לפרט את נימוקינו לדחיית העתירות.

2.        העותרים בעתירות שלפנינו מלינים על ביטולן של הטבות במס הכנסה לתושבי לתושבי ישובים שונים בנגב, ביטול שנעשה במסגרת חוק התכנית הכלכלית. הטבות המס שבוטלו ניתנו במקור בגדרם של שני הסדרים חוקיים שונים. הטבות המס לתושבי באר-שבע (שלגביהן הוגשה העתירה בבג"צ 4947/03) ולתושבי היישובים הבדואיים רהט וכסייפה (שבעניינם עוסקת העתירה בבג"צ 5567/03) ניתנו בהתאם להוראות סעיף 11ב לפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה). הטבות המס לתושבי אילת (שלגביהן הוגשה העתירה בבג"צ 5852/03) ניתנו על-פי סעיף 11 לחוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממסים), התשמ"ה-1985 (להלן: חוק אזור סחר חופשי).

           סעיף 11ב לפקודה, שנגד ביטולו הוגשו העתירות בבג"צ 4947/03 ובבג"צ 5567/03, נחקק בשנת 2001 (ראו, החוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 125 - הוראת שעה), התשס"א-2001) וקבע את שיעורי הזיכוי במס הכנסה להם יהיו זכאים תושבי יישובים שונים בנגב בשנות המס 2003-2001. היישובים חולקו למספר קבוצות ולכל קבוצת יישובים נקבע שיעור מסוים של זיכוי ממס הכנסה, לו יהיו זכאים תושבי היישובים הנמנים עם הקבוצה. כאשר נחקק סעיף 11ב לפקודה, עמד שיעור הזיכוי ממס לתושבי באר-שבע בהתאם לסעיף הנ"ל על סך של 12%. לאחר מכן תוקן הסעיף פעמים מספר. בסופו של דבר נקבע, כי שיעור הזיכוי ממס לתושבי באר-שבע לשנת 2003 יעמוד על 8%. באשר לתושבי רהט וכסייפה, נקבע תחילה במועד חקיקתו של סעיף 11ב לפקודה זיכוי ממס בשיעור של 15%. לאחר התיקונים שהתקבלו לסעיף 11ב לפקודה צומצם שיעור הזיכוי ממס הכנסה בשנת 2003 לתושבי שני היישובים לסך של 11%. עוד יצוין, כי במקביל לצמצום שיעורי ההטבה שהיו קבועים בסעיף 11ב לפקודה, נקבעו בתיקוני חקיקה גם תקרות הכנסה מסוימות, שרק מתחתן הייתה קיימת זכות ליהנות מהטבות המס. סעיף 32(5) לחוק התכנית הכלכלית, נשוא העתירה, קובע כי סעיף 11ב לפקודה בטל. כתוצאה מביטול סעיף 11ב לפקודה בוטלו הטבות המס לתושבי יישובים שונים בנגב, ובהם באר-שבע, רהט וכסייפה, החל מיום 1.7.03. שינוי נוסף בנושא הטבות המס לתושבי יישובים שונים בארץ, שהתקבל במסגרתו של חוק התכנית הכלכלית, היה החלפתו של סעיף 11 לפקודה (נוסחו החדש של סעיף 11 לפקודה נקבע בסעיף 32(4) לחוק התכנית הכלכלית). במקום ההסדר הקודם שהיה קבוע בסעיף 11 לפקודה, שלפיו היה שר האוצר מוסמך לקבוע בתקנות את היישובים שתושביהם ייהנו מהטבות מס, נקבעו היישובים שתושביהם זכאים להטבות ושיעורי ההטבות להם הם זכאים בסעיף 11 לפקודה עצמו (ובתוספת הראשונה לפקודה) ולא בחקיקת משנה. ארבעת היישובים אליהם מתייחסות העתירות שבפנינו (באר-שבע, רהט, כסייפה ואילת) אינם נכללים ברשימת היישובים הזכאים להטבות במס הכנסה בהתאם לסעיף 11 לפקודה בנוסחו החדש.

           חוק אזור סחר חופשי, שנגד ביטול סעיף 11 בו הוגשה העתירה בבג"צ 5852/03, נחקק בשנת 1985. סעיף 11 לחוק אזור סחר חופשי קבע, כי תושב אילת המצמיח או מפיק את הכנסתו באזור אילת יוכל לקבל זיכוי ממס הכנסה בשיעור של 10% מהכנסתו החייבת. בחקיקה מאוחרת יותר צומצם שיעור ההטבה לסך של 9% בשנת 2002 ו-8% בשנת 2003. סעיף 37(1) לחוק התכנית הכלכלית קובע כי סעיף 11 לחוק אזור סחר חופשי בטל, וכך בוטלה הטבת המס הנזכרת לתושבי אילת החל מיום 1.7.03. יצוין עוד, כי העיר אילת הייתה אחד מהיישובים, שתושביהם היו זכאים להטבות מס בהתאם לסעיף 11ב לפקודה, לפני שזה בוטל, כאמור, מכוח סעיף 32(5) לחוק התכנית הכלכלית. סעיף 11ב(ו) לפקודה התייחס למצב זה, בו הייתה קיימת זכות להטבת מס לתושבי יישוב מסוים בהתאם לשני הסדרים חוקיים שונים, וקבע כי הזכות לזיכוי ממס הכנסה תהיה לפי שיעור ההטבה הגבוה יותר.

טענות הצדדים

3.        העותרים טענו בפנינו, כי ביטול הטבות המס השונות, מהן נהנו תושבי ארבעת היישובים בהם עוסקות העתירות שלפנינו, אינו כדין. טענות העותרים התמקדו בחוקתיותן של ההוראות המבטלות את הטבות המס. ביטול הטבות המס מהווה, לטענת העותרים, פגיעה בקניינם. זאת, הן בשל השווי הכלכלי של הטבות אלה והן בשל הסתמכותם של תושבי היישובים על הטבות המס, כאשר החליטו להתגורר באותם ישובים או להשקיע בהם את כספם. העותרים טוענים עוד, כי ביטול הטבות המס פוגע בזכותם לשוויון, שכן ביטול ההטבות לא נעשה באופן גורף לכל יישובי הנגב שנהנו מהן ואין כל קריטריון מוצדק להבחנה בין היישובים שבוטלו ההטבות לתושביהם לבין היישובים שתושביהם ימשיכו ליהנות מאותן הטבות. ההבחנה בין היישובים השונים לעניין הטבות המס הינה, כך גורסים העותרים, הבחנה שרירותית הנגועה בשיקולים זרים, ובהם שיקולים באשר להשתייכותם הפוליטית של ראשי הרשויות המקומיות באותם יישובים. יצוין, כי בעתירה בעניין ביטול הטבות המס ליישובים הבדואיים רהט וכסייפה מועלית גם טענה של אפליה על רקע לאומי. העותרים בשלוש העתירות אף מעלים טענות כנגד הליך חקיקתו של חוק התכנית הכלכלית. העותרים טוענים, כי הליך החקיקה היה חפוז; כי עמדתם לא נשמעה במהלך הליך החקיקה; וכי לא נעשתה בדיקה יסודית של התשתית העובדתית הנוגעת לעניין לפני גיבוש הצעת החוק. בנוסף לכך, מתייחסת כל אחת משלוש העתירות למצב הקונקרטי של הישוב (או היישובים) נשוא העתירה. בעתירה העוסקת בביטול הטבות המס לתושבי באר-שבע נטען, כי העיר באר-שבע הופלתה במהלך השנים בהשקעות ובתקציבים וכן סבלה ממאזן הגירה שלילי ומכך שאוכלוסיה צעירה, משכילה ואיכותית נטשה אותה. מאז חקיקתו של סעיף 11ב לפקודה, כך טוענים העותרים, חל מפנה דרמטי במאזן ההגירה הפנימית ובשנת 2001 נרשם לראשונה מזה שנים רבות מאזן הגירה חיובי בבאר-שבע. עוד טוענים העותרים בהקשר זה, כי ישנה חשיבות רבה לחיזוקה וביסוסה של העיר באר-שבע ולתמיכה באוכלוסייתה וכי חוק התכנית הכלכלית פוגע במטרות אלה. בעתירה בעניין ביטול הטבות המס ליישובים רהט וכסייפה מצביעות העותרות על המצב הסוציו-אקונומי הקשה בשני היישובים שבא לידי ביטוי, בין היתר, באחוזי אבטלה גבוהים, בנשירה של תלמידים רבים ממערכת החינוך ובשיעורי פשיעה גבוהים. לטענת העותרות, ביטול הטבות המס שניתנו לתושבי שני היישובים על פי סעיף 11ב לפקודה, יגביר את מצוקתם הכלכלית של התושבים העובדים לפרנסתם, ייצור תמריץ שלילי לעבודה ויגרום למעבר התושבים ליישובים אחרים. בעתירה הנוגעת לביטול הטבות המס לתושבי אילת מדגישות העותרות את החשיבות הלאומית של פיתוח העיר אילת ואת הצורך בהטבות מס על מנת למשוך עובדים מקצועיים לגור בעיר בשל ריחוקה הגיאוגרפי הניכר ממרכז הארץ והתנאים האקלימיים הקשים השוררים בה.

4.        המשיבים בתגובותיהם לעתירות טוענים, כי תכליתו של חוק התכנית הכלכלית (ובכלל זה תכלית קיצוץ הטבות המס ליישובים שונים בנגב במסגרת החוק) הייתה לצמצם את הגירעון בתקציב המדינה ולמנוע הידרדרות נוספת במצבו הכלכלי של המשק, נוכח המיתון העמוק בו הייתה מצויה המדינה במועד חקיקת החוק. על מנת להביא לשיפור מצבה הכלכלי של ישראל לא היה מנוס, כך טוענים המשיבים, מנקיטה בצעדים דרסטיים להבראת המשק ולצמצום ההוצאות הממשלתיות והציבוריות, ובהם ביטול הטבות המס ליישובים רבים בנגב. המשיבים מציינים עוד, כי להשקפתם אין לראות חוקים המטילים מס כפוגעים בזכות החוקתית לקניין, וקל וחומר שאין פגיעה כזו כאשר מדובר בחוקים המבטלים הטבות במס. כן טוענים המשיבים, כי הביקורת השיפוטית על חקיקה בתחומי הכלכלה והמיסוי צריכה להיות מצומצמת ועל בית המשפט להותיר מרחב תמרון רחב למחוקק הראשי. בכל הנוגע לטענת ההסתמכות של העותרים עמדת המשיבים היא כי אין לשום אדם זכות קנויה בקיום מדיניות מס מסוימת או בהמשך קבלת הטבות מס. מכל מקום, טוענים המשיבים, כי אף אם הוראות חוק התכנית הכלכלית שבהן עוסקות העתירות שבפנינו פוגעות בזכות לקניין, הרי מדובר בפגיעה שעומדת בתנאי פסקת ההגבלה בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. באשר לטענת ההפליה טוענים המשיבים, כי הבחנה בין יישובים לצורך הטבות מס איננה מהווה פגיעה בשוויון, המגיעה לכדי פגיעה בכבוד האדם. לגופו של עניין טענת המשיבים היא כי ההבחנה בין יישובים שונים לעניין הטבות המס, שנעשתה בחוק התכנית הכלכלית, מבוססת על קריטריונים מוצדקים. המשיבים טוענים, כי היישובים שתושביהם זכאים להטבות מס לאחר חקיקת החוק הם יישובי קו העימות בצפון הארץ ויישובים המרוחקים מיישובים עירוניים גדולים. הערים אילת ובאר-שבע אינן עומדות בקריטריונים הללו, שכן הן עצמן יישובים עירוניים גדולים. כן מציינים המשיבים, כי בהתחשב בגודלן של באר-שבע ואילת תהיה לביטול הטבות המס לתושביהן השפעה משמעותית יותר על החיסכון בתקציב (כ-350 מיליון ש"ח לשנה בבאר-שבע וכ-90 מיליון ש"ח לשנה באילת) לעומת יישובים אחרים קטנים יותר. קריטריון נוסף עליו מבססים המשיבים את ההבחנה בין היישובים השונים הוא שיעור הזיכוי ממס הכנסה, ממנו נהנו תושבי יישוב מסוים לפני חקיקת חוק התכנית הכלכלית. לטענת המשיבים, הטבות המס נותרו על כנן בכל הנוגע ליישובים שבהם מלכתחילה עמד שיעור ההטבה ערב חקיקת החוק על 13% ומעלה ואילו ביישובים שבהם היה שיעור ההטבה נמוך יותר היא בוטלה. עוד טוענים המשיבים, כי אין כל יסוד לטענה בדבר הפלייתם לרעה על רקע לאומי של היישובים הבדואיים רהט וכסייפה, שכן מרבית היישובים בהם בוטלה הטבת המס הם יישובים יהודיים.

דיון

הליך החקיקה

5.        כמתואר לעיל, טענות העותרים הן בעיקרן משני סוגים. הטענות מהסוג האחד, מתייחסות להליך החקיקה שהתקיים בכנסת אשר במסגרתו נתקבל החוק הנדון, ולטענת העותרים היה ההליך בלתי תקין. נדון, אפוא, בקצרה בטענות אלה. חוק התכנית הכלכלית נמנה עם "משפחת חוק ההסדרים במשק המדינה". על אופיה וטיבה של חקיקה מסוג זה עמדנו בפסק דיננו בפרשת מגדלי העופות (שם, בעמ' 33-32). חוקים מ"משפחה" זו מתאפיינים בכך שהם עוסקים במגוון רחב של תחומים ובכך שהליך החקיקה שלהם הוא הליך מהיר במיוחד, המקשה על קיומו של דיון מקיף וממצה בהוראות החוק. היוזמה לחקיקת חוקים כדוגמת חוק התכנית הכלכלית היא של משרד האוצר והרקע לחקיקה הוא בתכליות הכלכליות של הממשלה. הבעייתיות הנוצרת עקב הליך חקיקתו החפוז של חוק התכנית הכלכלית נדונה על ידינו בהרחבה בפרשת מגדלי העופות. באותו עניין עמדנו על הסוגיה של היקף הביקורת השיפוטית על הליכי החקיקה בכנסת. קבענו כי היקף הביקורת השיפוטית על הכנסת בכל הנוגע להליך החקיקה מאופיין בריסון וזהירות. ציינו, כי "תפקידה של הביקורת השיפוטית על הליך החקיקה אינו להבטיח כי בכנסת יתקיים הליך חקיקה אופטימלי. תפקידה של הביקורת השיפוטית על הליך החקיקה אף אינו להבטיח כי יתקיים בכנסת דיון אחראי ושקול בכל הצעת חוק. תפקידה של הביקורת השיפוטית על הליך החקיקה הינו להגן מפני פגיעה קשה וניכרת בעקרונות היסוד של הליך החקיקה במשטרנו הפרלמנטרי והחוקתי" (פרשת מגדלי העופות, עמ' 54). לפיכך, רק פגם "היורד לשורש ההליך" יצדיק התערבות שיפוטית בהליך החקיקה. עוד ציינו, כי לאור מעמדה המיוחד של הכנסת אין להטיל עליה אותן דרישות של הליך נאות לקבלת החלטות המוטלות על הרשויות המינהליות (כך לדוגמה, לא קיימת זכות טיעון בפני הכנסת או ועדותיה למי שעלול להיפגע מחקיקתו של חוק מסוים. ראו: בג"צ 975/89 Nimrodi Land Development Ltd. נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מה(3) 154, 158-157; בג"צ 7138/03 המועצה המקומית יאנוח-ג'ת נ' שר הפנים, פ"ד נח(5) 709, 716-715; פרשת מגדלי העופות, עמ' 54). בהקשר זה כתבנו את הדברים הבאים:

"העיקרון המנחה, העובר כחוט השני בפסיקתנו בעניין ביקורת שיפוטית על פעילותה של הכנסת, קובע כי היקף הביקורת השיפוטית הינו פועל יוצא של מעמדה המיוחד של הכנסת ושל טיב הפעילות העומדת לבחינה. 'אכן, מעמדה המיוחד של הכנסת, כפי שהוא מעוגן בחוקי היסוד ובמבנה הדמוקרטיה שלנו, מחייב כי בית ^-המשפט יפעיל את שיקול ^-דעתו לקיים ביקורת שיפוטית על פעולותיה, בזהירות ובריסון' (הנשיא ברק בפרשת לבנת, בעמ' 809). זאת ועוד, היקפה של הביקורת השיפוטית קשור לא רק לרשות שבה מדובר (ובענייננו, הכנסת) אלא גם לסוג הפעילות העומדת לבחינה. התפיסה הבאה לידי ביטוי בפסיקתו של בית ^-משפט זה כורכת את היקף הביקורת השיפוטית עם מהותה של פעולת הכנסת (שם, בעמ' 809; וכן ראו: בג"ץ 971/99 התנועה למען איכות השלטון, בעמ' 141-140 (השופט מ' חשין), ובעמ' 170-164 (השופט ריבלין)). גישה זו, הכורכת את היקף הביקורת השיפוטית עם מהותה של פעולת הכנסת, אמנם זכתה לביקורת בכתיבה אקדמית (ראו למשל נבות "פיקוח שיפוטי על הליכים פרלמנטריים", בעמ' 778-776), אך ביקורת זו כבר נדחתה בפסיקתו של בית ^-משפט זה (ראו דברי הנשיא ברק בפרשת לבנת, בעמ' 815-811). לפיכך הדגשנו לעיל כי בית-משפט זה ינהג בריסון עצמי ובזהירות רבה בכל הנוגע לביקורת השיפוטית על הליכים פרלמנטריים, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהליך החקיקה עצמו...מכאן שאין להטיל על הכנסת אותן דרישות של הליך נאות לקבלת החלטות המוטלות על הרשויות המינהליות, וכאשר בהליך החקיקה עסקינן אף אין להטיל על הכנסת את הדרישות המצומצמות המוטלות עליה כאשר מדובר בהליך מעין ^-שיפוטי" (ראו, פרשת מגדלי העופות, עמ' 54-53; כן ראו, בג"צ 5131/03 ח"כ ליצמן נ' יו"ר הכנסת, פ"ד נט(1) 577. עוד באשר לביקורת השיפוטית על הליכי החקיקה של 'חוקי ההסדרים' למיניהם ראו: בג"צ 494/03 עמותת רופאים לזכויות אדם נ' שר האוצר, פ"ד נט(3) 322, 331-330; בג"צ 3106/04 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' הכנסת (טרם פורסם)).

           בעניין שלפנינו נחה דעתנו, כי על פי אמות המידה שקבענו בפרשת מגדלי העופות לעניין הביקורת השיפוטית על הליכי החקיקה בכנסת, לא נפל בהליך החקיקה של הסעיפים שבמחלוקת בחוק התכנית הכלכלית "פגם היורד לשורשו של ההליך", שרק בו יש להצדיק התערבות שיפוטית בהליך החקיקה. יצוין עוד, כי בניגוד לפרשת מגדלי העופות, שבה שונו במסגרת חוק התכנית הכלכלית הסדרים מוסדיים בתחום החקלאות, הרי במקרה שלפנינו אין מדובר בניצול מסגרת החקיקה המיוחדת לשינוי הסדרים מבניים המשפיעים על המשק, אלא מדובר דווקא בחקיקה כלכלית מובהקת. לפיכך, אם וככל שניתן להשלים עם שיטת החקיקה בהליך מהיר מן הסוג הנדון, הרי החקיקה בעניין שלפנינו היא במובהק מן הנושאים התקציביים אשר על פי אופיים מתאימים יותר לשימוש בחוק מ"משפחת חוק ההסדרים במשק המדינה", מאשר חקיקה בעניינים אחרים.

הפגיעה בזכות לקניין

6.        הטענות מהסוג השני, בהן התמקדו העותרים, הן טענות חוקתיות. עיקר טענותיהם החוקתיות של העותרים הוא שהוראות חוק התכנית הכלכלית שביטלו את הטבות המס מהן נהנו תושבי באר-שבע, רהט, כסייפה ואילת לפני חקיקת החוק אינן חוקתיות נוכח פגיעתן בזכות לקניין, המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. את הטבות המס שנגד ביטולן הוגשו העתירות שבפנינו יש לראות, כך טוענים העותרים, כחלק מקניינם של תושבי ארבעת היישובים הנזכרים. על כן ביטול ההטבות פוגע לשיטת העותרים בזכות לקניין.

7.        טענותיהם של העותרים מחייבות אותנו, אפוא, לבחון את סעיפים 32(5) ו-37(1) לחוק התכנית הכלכלית באספקלריה של המבחן החוקתי. לשם כך נבחן תחילה האם הוראות החוק הנדונות אכן פוגעות בזכות יסוד הנהנית ממעמד חוקתי (ראו, בג"צ 4128/02 אדם טבע ודין נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד נח(3) 503, 517). בענייננו המחלוקת בין בעלי הדין התעוררה ביחס לפגיעה בזכות לקניין. אין ספק כי זכות הקניין זכתה למעמד של זכות חוקתית מוגנת בחוק היסוד; השאלה מה הם גבולותיה של הזכות החוקתית לקניין והאם יש לראות בחקיקה המטילה מיסים (או המבטלת הטבות מס, כפי שאירע במקרה דנן) כחקיקה הפוגעת בזכות זו הינה שאלה מורכבת. מטבע הדברים חקיקה כלכלית היא רבת ענפין וחוקים רבים שמחוקקת הכנסת הם בעלי השפעה שלילית על שווי הרכוש של האדם ויש להם השפעה ישירה או עקיפה על זכויותיו הכלכליות והקנייניות. נשאלת, אפוא, השאלה באילו נסיבות יראו חקיקת מס כפוגעת בזכות לקניין. עמדה אחת שהובעה בספרות המשפטית הינה כי יש להתייחס לכל דבר חקיקה המטיל מס כפוגע בזכות לקניין. דומה שהמצדדים בעמדה האמורה רואים כל גריעה מזכות רכושית של הפרט כפגיעה בקניין. המלומד פרופ' א' יורן ביטא גישה זו באומרו כי:

"פרשנות המצרה את מושג הקניין לצורך חוק היסוד אף מעבר לפרשנות שהייתה מקובלת בטרם חקיקתו אינה סבירה ומנוגדת לרעיון העומד בבסיס חוק היסוד. מקום שבו המדינה נכנסת לכיסו של האזרח ולוקחת מרכושו -מס או תשלום אחר - בהכרח מתקיימת פגיעה בקניין ואין חשיבות לתכלית, לדרך או לעילת הלקיחה. אלו האחרונות ייבחנו בסעיף 8" (ראו, א' יורן "היקף ההגנה החוקתית על הקניין וההתערבות השיפוטית בחקיקה כלכלית" משפטים כח (תשנ"ז) 443, 449. לתמיכה בעמדה זו ראו, י' הדרי "נורמת המידתיות וביקורת שיפוטית על חוקתיות חוקי מס" הפרקליט מו (תשס"ב) 11, 13-12).

           עמדה שונה במידת מה, המצביעה על בעייתיות מסוימת שקיימת בהתייחסות לכל חקיקה המטילה מס כפוגעת בזכות החוקתית לקניין, הובעה על ידי המלומד פרופ' י' ויסמן:

"שאלה דומה עולה בקשר לחוקים המטילים מסים, או הקובעים קנסות. חוקים שכאלה פוגעים בבירור בקנייניו של האדם, אך גם בקשר לכך התשובה המקובלת במדינות שונות היא כי אין לבדוק כל מס וכל קנס שנקבע בחוק לאור המבחנים המקובלים המתירים פגיעה בקניין הפרטי אלא רואים אותם כענין המצוי בתחומי סמכותה של המדינה, לצורך מילוי תפקידיה. יש מן המדינות שבהן קובעות החוקות במפורש שההגנה על קניינו של אדם אינה משתרעת על הוראות המטילות מסים או הקובעות קנסות, ויש כאלה שהגיעו למסקנה זו בדרך של פרשנות. הקושי הכרוך בהגנה החוקתית בפני חוקים המטילים מסים נובע, בין השאר, מכך שבדרך כלל ניתנת ההגנה לקניין בהתייחס לנכסים מוגדרים. מסים, לעומת זאת, פוגעים, בדרך כלל, ברכושו הכללי של האדם אך לא בנכס ספציפי כלשהו. קושי אחר הכרוך בנושא זה נובע מן ההנחה המקובלת שמסים מספקים מימון לתקציב הכללי ולא לתכלית מוגדרת. כיון שכך אין אפשרות להעריך את הפגיעה שבנטילת מס לעומת תכלית מוגדרת כלשהי שלהשגתה מוטל המס". (ראו, י' ויסמן "הגנה חוקתית לקניין" הפרקליט מב (תשנ"ה) 258, 273).