בנק דיסקונט יפצה חברה בגין התרשלותו בניסוח המחאת זכות וגרימת נזק

תביעה כספית הוגשה על ידי חברה ומנהליה נגד בנק דיסקונט, בטענה כי הבנק התרשל בניסוח כתב המחאת זכות, והיפר את חובת האמון והזהירות שבנק חב כלפי לקוחותיו. רשלנותו של הבנק היסבה לתובעים, לטענתם, נזקים כלכליים ונפשיים הנאמדים בסך של 414,000 ש"ח.

האמנם התרשל הבנק בניסוח המחאת הזכות, או שמא היה על התובעים לעמוד על המשמר ולהתריע על הנוסח הלקוי? על כך ועל שאלות נוספות נסבה התביעה וטיעוני הצדדים.

טענות התובעים

התובעים שימשו כמנהלים בחברת אטשטיין קפלן בניין ופיתוח בע"מ (להלן: "החברה").

החברה ביצעה עבודות פיתוח עבור המועצה המקומית אבן יהודה. משלא שולמה לה מלוא התמורה, ניהלה החברה הליך של בוררות עם המועצה. בסופו של הליך הבוררות ניתן ביום 13.1.98 פסק בורר, אשר במסגרתו נקבע כי החברה זכאית לתשלום סך של 524,808 ש"ח מאת המועצה.

בתאריך 9.10.96, בטרם ניתן פסק הבורר, הסכימה החברה להמחות את כל זכויותיה לקבלת כספים ותשלומים מהמועצה לטובת בנק דיסקונט (להלן: "הבנק"). כמו כן, שיעבדה החברה בשעבוד קבוע ומשכון ראשון את כל זכויותיה לעיל לטובת הבנק. ההודעה על המחאת הזכויות ורישום המשכון צורפו כנספחים ד(1) ו- ד(2) לכתב התביעה.

התובעים טוענים, כי הבנק התרשל בניסוח אגרת החוב, בכך שהוסיף כתוספת א' לשטן משכון אגרת חוב והמחאת הזכויות על דרך שעבוד את התנאי הבא:

            "סכום הכספים שהזכויות בגינם מושכנו/שועבדו/הומחו:

כל הכספים וזכויות הכספיות מכל מין וסוג שהוא ללא יוצא מן הכלל וללא הגבלה בסכום, המגיעים לממשכנים מאת: המועצה המקומית אבן-יהודה (להלן: "החייבים") בקשר עם הסכם לעבודות פיתוח מיום 14.6.94 ועל פי הסכם חלוקת הוצאות ותקבולים שנחתם בין הממשכנים לבין:

1.                 חברת יזום ניהול וביצוע י.נ.ו.ב בניה פיתוח בע"מ...

2.                 חברת אורניל יזום להשקעות בע"מ... ביום 21.4.96".

על כל תניותיו ונספחיו וכפי שישונה או יוארך מעת לעת..."

לדברי התובעים, תוספת זו הכפיפה את השעבוד שניתן לטובת הבנק, למערכת החוזית שהיתה בין החברה לבין החברות אורניל וינוב (להלן: "אורניל-ינוב"), באמצעות אזכור שמן בתוספת א' להמחאת הזכות, וזאת מבלי שהבנק התבקש לעשות כן על ידי התובעים.

התובעים מוסיפים וטוענים, כי רשלנות הבנק בניסוח המחאת הזכות הובילה להליכים משפטיים מיותרים, לאור העובדה שאורניל-ינוב הטילו עיקול זמני על כספים שהוחזקו בנאמנות על ידי ב"כ המועצה, עו"ד גוגיג, בסך 251,947 ש"ח, ובכך מנעו העברתם לידי הבנק. 

הכספים הועברו לידי הבנק רק לאחר שעו"ד גוגיג הגישה בקשת טען ביניים לבית משפט השלום בנתניה, שבמסגרתה התבקש בית המשפט להורות לה כיצד לנהוג בכספים. התובעים טוענים, כי נגררו בעל כורחם להליך טען הביניים, ונגרמו להם הוצאות משפטיות בשל כך.

התובעים מציינים, כי בהודעת הפרטים שהגיש הבנק במסגרת טען הביניים, הודה הבנק ברשלנותו בניסוח המחאת הזכות, אך טען כי אזכור שמן של אורניל-ינוב לא נועד להקנות להן כל זכויות בכספים של התובעת (נספח יד' לכתב התביעה). מכאן מבקשים התובעים להסיק, כי הבנק היה ער לרשלנותו, וגרסתם היא שיש לראות בהודאת הבנק בהליך טען הביניים כהודאת בעל דין בתביעה אזרחית, המהווה ראיה קבילה לאמיתות תוכנה (י' קדמי על הראיות, ע' 1003).

התובעים מוסיפים ואומרים, כי הבנק סירב לקבל לידיו הנאמנות את הכספים שהוחזקו ע"י עו"ד גוגיג, בסך 304,000 ש"ח, עד שיוכרע הליך טען הביניים, למרות שהדבר הוצע לו על ידי בית המשפט בנתניה. כתוצאה מכך, נמנעה מהתובעים אפשרות להקטין את יתרת החובה בחשבונה של החברה, והם נאלצו לשאת בתשלומי ריבית עד לסיום הליך טען הביניים. ב"כ התובעים מפנה לעדותה של נציגת הבנק, גב' ליבוביץ, שאישרה כי ידוע לה שהבנק סירב לקבל לידיו את הכספים, ואף נימקה זאת בכך שאין לבנק "מה לעשות" עם כסף שהוא בנאמנות (ע' 24 ש' 21).

בסופו של דבר הסתיים הליך טען הביניים בהסכם פשרה, לפיו אכן כובדה המחאת הזכות במלואה (נספח טז' לתצהיר התובע), אך התובעים דורשים פיצוי על הנזקים שנגרמו להם עד לאותו שלב.

טענות הבנק