פרשנות התקנה הקובעת אגרה מופחתת בתביעת פיצויים בגין הפקעת רכוש

השופט ס' ג'ובראן:

           פרשנותה ותחולתה של תקנה 3(א) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 היא השאלה שעומדת לדיון בפנינו.

הרקע הנורמטיבי

1.        תקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן: תקנות האגרות) קובעות את חובת תשלום אגרה בעד "הליך" (תקנה 2). תקנות האגרות מגדירות ומפרטות הליכים שונים וקובעות (בתוספת הראשונה) את האגרה החלה על כל הליך והליך. תקנה 3(א) לתקנות האגרות מגדירה:

" 3. הליכים שרואים את שוויים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף (תיקון: תשנ"ו, תשנ"ח)

(א) הליך שהסעד המבוקש בו הוא ... קביעת גובה הפיצויים או תשלומי האיזון בשל רכוש שהופקע או שנפגע שלא בדרך הפקעה לצרכי ציבור או לטובת הציבור לפי כל דין, ..."

סעיף 8 לתוספת הראשונה לתקנות האגרות, מוסיף וקובע את סכום האגרה בעד "הליך ששווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף".

2.        סעיף 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין) מוסיף וקובע, כי:

" 100. מחיקה על הסף

בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה:

(1) ...;

(2) ...;

(3) ...;

(4) שולמה אגרה בלתי מספקת והתובע לא שילם את האגרה הנדרשת תוך הזמן שנקבע לכך".

על בסיס רקע נורמטיבי זה נפנה לעובדות ולהליכים במקרה שבפנינו.

העובדות וההליכים

3.        המשיבים מס' 1, אבן זוהר שמואל ואח', הגישו תביעת פיצויים כנגד המבקשת להלן: (המדינה) בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.א. 2297/01)(להלן: תביעת אבן זוהר). בתביעתם טענו, בין היתר, כי הרמטכ"ל הכריז (ביום 2.1.1973) על קרקע שבבעלותם בראשון לציון (בשטח כ 145,433 מ"ר) כ "שטח סגור", וזאת, בצו לפי תקנה 125 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 (להלן: תקנות ההגנה). לאור זאת, נמנע מהם השימוש בקרקע, ועל כן מבקשים הם כי המדינה תפצה אותם על כך, בסכום של כ- 40 מליון ש"ח, ולחילופין בסכום של כ 18 מליון ש"ח, וזאת, בהתאם לחוות דעת שמאי מומחה שצורפה לכתב התביעה.

4.        עם הגשת התביעה, שילמו המשיבים מס' 1 אגרת בית משפט על פי תקנה 3(א) לתקנות האגרות וסעיף 8 לתוספת הראשונה בסכום של 877 ש"ח. המדינה ביקשה (בש"א 23131/01) למחוק את תביעת אבן זוהר על הסף, לפי תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין, וזאת, כך נטען, מששולמה אגרה בלתי מספקת עם הגשת התביעה. המדינה טענה בבקשתה, כי תביעת אבן זוהר איננה נופלת לגדרי תקנה 3(א) לתקנות האגרות. לשיטת המדינה, התקנה חלה, רק מקום שהזכות לפיצויים נקבעה בדין עצמו ועניינו של ההליך הוא אך בגובה הפיצויים, וזאת, כך נטען, כעולה מן התיבה "לפי כל דין" שבסיפת תקנה 3(א) לתקנות האגרות. על כן, כך נטען, תביעת אבן זוהר איננה באה בגדרי התקנה משום שתקנות ההגנה שמכוחן נתפסו המקרקעין אינן קובעות זכות פיצויים. לאור כל זאת, כך נטען, האגרה ששולמה לפי תקנה 3(א) איננה אגרה מספקת, ולכן, יש למחוק את תביעת אבן זוהר על הסף.

5.        בקשת המדינה למחיקת תביעת אבן זוהר על הסף נדונה בפני רשמת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, השופטת י' שיצר. השופטת שיצר קבעה בהחלטתה (מיום 26.12.2002), כי מבחינה לשונית, הביטוי "לפי כל דין" שבסיפא של תקנה 3(א) לתקנות האגרות מתייחס לעצם ההפקעה או הפגיעה ברכוש ואין הוא מתייחס לזכות לפיצויים בגין ההפקעה או הפגיעה כפי שטענה המדינה. בלשונה "פשט התקנה והפרשנות המילולית שלה אינם סובלים את התוספות שב"כ המדינה מבקשת להעמיס על לשון מחוקק המשנה" ( שם, פסקה 8). היא הוסיפה, כי "לאור הנחת היסוד כי פגיעת השלטון בקניין פרטי מקימה זכות לפיצוי נאות, סביר גם כי מתקין תקנות האגרות, לא מצא לכלול דרישה כי התביעה לפיצויים תהיה מבוססת על הוראות ספציפיות, בדינים שמכוחם פגעו בזכותו של האזרח" ( שם, פסקה 9). עוד קבעה השופטת שיצר כי פרשנות המדינה איננה מתיישבת עם תכלית תקנה 3(א) לתקנות האגרות. נקבע, כי "הרציונל שמאחורי תקנה 3(א) הוא לסייע לתובעים שזכויותיהם הקנייניות נפגעו, להתדיין מול השלטון. הטעם לכך הוא שיש לאפשר למי שרכושו נפגע, ישירות על ידי המדינה, להביא את ריבו בפני בית המשפט, מבלי שיצטרך להשקיע משאבים כלכליים נוספים כדי לזכות בסעד. גישה זו נועדה לאזן בין כוחו של השלטון לבין האזרח הקטן, לפחות בכך שהיא מאפשרת לאזרח להתמודד עם הרשות בבית המשפט באופן שוויוני. דרישת סף של תשלום אגרה גבוהה, עלולה להוות מחסום שימנע בעדו את הדרך להתדיינות שנועדה להגן על קניינו. ... כאשר זכותו של בעל המקרקעין נשללת ממנו, שלא באשמתו, ובמקרה דנן למשך 30 שנה, יש לאפשר לו למזער לתבוע את המדינה כדי שתפצה אותו. אין נפקא מינה אם הנימוק לפיצוי זה נעוץ בהפקעה, סגירה, הקפאה, או במעשה שלטוני אחר, אשר תוך כדי הפעלת אינטרסים לגיטימיים של המדינה פוגע בזכויות קנייניות של האזרח. משמעות הדבר היא, שתכלית תקנה 3(א) לתקנות האגרות היא לאפשר נגישות, ללא הכבדה יתרה של תשלום סכומי אגרות כבדים, וברוח זה יש לפרשה" ( שם, פיסקה 11). לבסוף, ציינה השופטת שיצר כי פרשנות זו מתבקשת על רקע זכות הגישה לערכאות, שלאורה, מסתמנת מגמת פירוש ליבירלי לדיני האגרות. לאור כל זאת, קבעה השופטת שיצר כי תקנה 3(א) לתקנות האגרות חלה על תביעת אבן זוהר. ולכן, היא דחתה את בקשת המדינה לפי סעיף 100(4) לתקנות סדר הדין למחיקת התביעה על הסף בהעדר תשלום אגרה מספקת.