עניינה של עתירה זו בסירוב המשיבים לחדש למבקש את רשיון הנשק. העותר הוא נהג מונית שהחזיק אקדח ברשיון כבר משנת 1997. במהלך חודש אוגוסט 2004 הוגשה תלונה למשטרה בדבר שימוש בלתי חוקי באותו נשק ועל בסיס המידע והתלונה שהוגשה נפתח תיק פ"א. במסגרת החקירה נתפס הנשק ע"י המשטרה. בהמשך, נסגר תיק החקירה מחוסר ראיות, ואולם המשטרה סירבה להחזיר את הנשק. ביום 27/1/05 הודע לעותר על החלטת פקיד הרישוי לדחות בקשתו לחידוש רשיון הנשק והודע לו כי הוא זכאי להגיש ערר על ההחלטה. הערר הוגש וועדת הערר דחתה את הערר.
העותר טוען כי הנשק נלקח ממנו ורשיונו לא חודש על אף שהחקירה הפלילית בתלונה שהוגשה נגדו לא העלתה דבר. למעשה, טוען הוא כי לא ניתן היה למנוע את חידוש רשיון הנשק רק על בסיס מידעים ששימשו כיסוד לפתיחת חקירה פלילית. לענין זה טוען הוא ששונה המצב בין חידוש רשיון לבין הוצאת רשיון מלכתחילה, ובהתאם טוען הוא כי ההחלטה לא התקבלה כדין. עוד טוען הוא כי לא ניתנה לו הזכות להשמיע עמדתו במסגרת אותו הליך בו הוחלט שלא לחדש את רשיון הנשק.
המשיבים הגישו תגובה בכתב ובה פירטו את נימוקי התנגדותם לחידוש רשיון נשק של המשיב. נראה כי אין חולק, וכבר נפסק בעבר, כי המבחנים לאי חידוש רשיון או לביטולו של רשיון שכבר ניתן בעבר, שונים מאלו המוטלים על הרשות בעת שהיא דוחה בקשה למתן רשיון שטרם ניתן. בעוד שבמקרה של דחיית בקשה לקבלת רשיון הנטל הוא על מבקש הרשיון להוכיח כי הרשות לא שקלה את השיקולים הרלוונטיים בעת שדחתה את בקשתו, הרי שבביטול רשיון הנטל הוא על הרשות לשכנע את בית המשפט כי שלילת רשיון שניתן בעבר נעשתה כחוק ומטעמים עניניים.
במקרה זה סבור אני כי נימוקי המשיבים שלא לאשר את חידוש הרשיון הם נימוקים עניניים ורלוונטיים. בעניינו של המשיב נפתו שלוש חקירות משטרתיות. האחת הניבה כתב אישום בת"פ 5318/00, אשר ייחס לעותר עבירת אלימות. העותר הודה בעובדות כתב האישום ובסופו של דבר הסתיים התיק בהתחייבות ללא הרשעה. בשני תיקי חקירה אחרים נבדק חשד לעבירת איומים, והתיק נסגר מחוסר ענין לציבור וכן חשד בירי בעת חתונה, תוך שימוש באותו אקדח. תיק זה נסגר מחוסר ראיות. בנוסף הצטבר אצל המשטרה מידע מודיני הקושר את המשיב להלנת שוהים בלתי חוקיים בישראל.
הזכות להחזיק בנשק אינה זכות קנויה. ממילא, ומטעמים מובנים, מוענקת זכות זו רק לאנשים אשר התנהגותם היא ללא דופי ואין בהם כל מעורבות או חשש למעורבות בפלילים. מכאן, שמעורבות בפלילים, גם ברמה נמוכה, די בה כדי להוות עילה שלא ליתן רשיון נשק.
ביטול רשיון צריך להעשות על בסיס תשתית ראייתית מספיקה הקושרת את המשיב לעבריינות. הגשת כתב אישום ובמיוחד כזה המסתיים בהודאה, מהווה תשתית ראייתית מספיקה לשם קבלת החלטה בדבר ביטול רשיון נשק.
בכל הנוגע למידעים מודיעיניים - מידעים אלו צריכים להבחן בזהירות וככל ששלילת הזכות הצפויה משמעותית יותר, והזכות מעצם טיבה חשובה ויסודית יותר, כך גם טיבם של המידעים המשמשים בסיס לשלילת זכות.
מידעים מודיעיניים יכולים לשמש כראיה מנהלית את הרשות המנהלית הדנה בבקשה לביטול רשיון (או למתן רשיון מלכתחילה). סבירות המשקל שניתן לראיה המנהלית, נבחנת בשים לב לטיב ההחלטה המתקבלת על בסיס אותה הראיה. ככל שעצמת הפגיעה בזכויות רבה יותר כך יש לבסס את ההחלטה בעובדות הנסמכות על ראיות טובות יותר. כאשר משמעות ההחלטה הינה פגיעה בזכויות קיימות ובעיקר פגיעה בזכויות יסוד, כי אז יש לבסס את ההחלטה בעובדות שנתמכות בראיות מנהליות ברורות ומשכנעות. ככל שהפגיעה בזכויות גדולה יותר, כך גם טיב הראיות הנדרשות לביסוסה של ההחלטה המנהלית השוללת את אותן זכויות. ראה:
ע"פ 232/55,
היועמ"ש נ. גרינוולד, פ"ד יב(2) 2017, 2063 ;
בג"צ 394/99,
מקסימוב נ. משרד הפנים, תק-על 2003(4) 497, 503 ;
בג"צ 3615/98,
נימושין נ. משרד הפנים, פ"ד נד(5) 780, 787 ;
בג"צ 1227/98,
מלבסקי נ. משרד הפנים, פ"ד נב(4) 690, 704.
בג"צ 7015/02,
עג'ורי נ. מפקד כוחות צה"ל, תק-על 2002(3), 1021, 1031.
ראה גם:
ברכה ברוך,
"המשפט המנהלי", כרך ב', עמ' 297-307.
בנסיבות הענין, הגם שחלק מהחקירות הפליליות הסתיימו בלא שננקטו הליכים פליליים, והגם שבענין הלנת שוהים בלתי חוקיים מדובר במידעים מודיעיניים בלבד, היה בכך כדי להוות תשתית ראייתית מספיקה למשיבים, שלא לאשר את חידושו של הרשיון. מכאן, שלא ניתן לומר שעל פניו החלטת המשיבים היא בלתי סבירה.
אלא שסבור אני שנפל פגם בהחלטת ועדת הערר, אשר ניתנה בלא שלעותר ניתנה הזכות לטעון טענותיו לפני ועדת הערר. בענין זה טוען ב"כ העותר, וטענתו לא נסתרה, כי הוא לא זומן לשימוע ולא התבקש ליתן כל הסבר לטענות שעלו כנגדו בענין הלנת שוהים בלתי חוקיים.
הזכות לשימוע היא זכות בסיסית והכלל הוא כי רשות מנהלית לא תפגע באדם, אלא אם כן ניתנה לו הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו בפניה. הכלל הוא כי שימוע יערך לפני קבלת החלטה הפוגעת בזכויותיו של אדם. קורה לעיתים כי שימוע לא התקיים עקב שגגה או תקלה, במקרים אלו על הרשות לקבוע מועד נוסף לשימוע ולשקול עניינו של עותר מלכתחילה, הכל תוך מתן הזדמנות לאפשר לאזרח הפונה לשטוח טענותיו בפני הרשות המנהלית ועל הרשות לנהוג בהגינות ובפתיחות ולשקול את כל השיקולים העניניים מבלי להיות מחוייבת להחלטה קודמת. ראה:
בג"צ 3379/03,
אביבה מוסטקי ואח' נ. פרקליטות המדינה, תק-על 2004(1) 2709, 2723 ;