פסק-דין בתיק בג"ץ 8820/07

השופטת א' חיות:

1.        העותר והמשיבה 3 (להלן: בני הזוג) נישאו זה לזו בשנת 1981 ולהם שלוש בנות. בשנת 1990 ערכו בני הזוג הסכם גירושין שאושר בבית הדין הרבני האזורי באשקלון, בו הוסכם בין היתר כי העותר ישלם למשיבה 3 מזונות בסך 500 ש"ח כולל תשלומי המשכנתא עבור דירת המגורים של בני הזוג ואילו הדירה תעבור למשיבה 3 "כתמורה לתשלומי המזונות הלא גבוהים". בשנת 1991 נישא העותר בשנית. לטענת העותר, בני הזוג ביקשו להעביר את תשלומי המשכנתא על שם המשיבה 3 אך הדבר לא נסתייע בידם ועל כן ערכו בשנת 1992 הסכם שני ולפיו העותר ישא בתשלומי המשכנתא ובתמורה יועברו הזכויות בדירה על שמו. הסכם זה לא אושר על ידי ערכאה שיפוטית כלשהי. נוכח חילוקי דעות שנתגלעו בין בני הזוג ונוכח תביעה שהגישה המשיבה 3 להגדלת דמי המזונות, ערכו הם בשנת 1997 הסכם נוסף (להלן: ההסכם מ-1997). על פי הסכם זה התחייב העותר להגדיל את תשלום המזונות ולהעמידו על סך של 1000 ש"ח כולל תשלום המשכנתא, ועוד הוסכם כי דירת המגורים תעבור לחזקתו והוא יהיה רשאי להעבירה על שמו. כמו כן נקבע כי העותר רשאי יהיה למכור את הדירה באם יהיה לו חשש כי המשיבה 3 "מנהלת רומן עם גבר זר"; כי הוא "יוכל להוציא את [המשיבה 3 ובנותיה] מהבית גם אם נתגלעו סכסוכים שאינו יכול לשאת אותם יותר"; וכי יהיה רשאי לעשות כן גם "במידה ו[המשיבה 3] תסית את הילדים..." נגדו. גם הסכם זה לא אושר בערכאה שיפוטית כלשהי.

2.        בשנת 2006 הגיש העותר לבית הדין הרבני האזורי באשקלון תביעה לאישור ההסכם מ-1997, לחיוב המשיבה 3 להשיב לו את כל הרכוש שרכש לאחר הגירושין ולחלופין להחזר תשלומי המשכנתא ששילם החל משנת 1990. בתביעה טען העותר כי ההסכם מ-1997 אומנם לא אושר, אך בני הזוג פעלו לפיו והא ראיה שהעותר שילם מזונות כפי שהוסכם. העותר טען כי במשך כל השנים ראה את הדירה כדירתו שלו, שיפץ וריהט אותה ובשנת 1999 סילק את המשכנתא במטרה שזו תעבור לחזקתו. המשיבה 3 טענה לעומת זאת כי לאחר הגירושין שבו בני הזוג לחיות יחד וכי הם לא פעלו על-פי ההסכם מ-1997 ובהתאם לכך העותר לא שילם לה דמי מזונות כפי שהוסכם. בפסק דינו מיום 4.5.2006 דחה בית הדין הרבני האזורי את התביעה, בקובעו כי עיקרו של ההסכם מ-1997 בסוגיית הרכוש ואילו נושא המזונות הוא פרט שולי בו, ועל כן אין בתשלום המזונות כדי להוות הוכחה שבני הזוג נהגו על-פיו. בית הדין הוסיף וציין כי ההסכם מ-1997 "הוא דראקוני ואין לו שום הצדקה" וכי "הוא מנשל את האשה מכל זכויותיה" וקבע כי בהעדר אישור שיפוטי אין להסכם זה כל תוקף. בית הדין הוסיף ודחה את הטענה החלופית שהעלה העותר להחזר דמי המשכנתא בקובעו כי "אם נכון הדבר ששילם את המשכנתא עבורה הרי זה מעשה שעשה ביוזמתו ואין הוא יכול לתבוע תשלום עבורו". בהקשר זה קבע בית הדין כי בני הזוג חזרו לחיות יחד וכי הכחשתו של העותר בעניין זה "אינה מעוררת אמון", שכן אחרת לא ניתן להסביר מדוע אסר על המשיבה 3 להכיר גברים אחרים. בית הדין קבע אפוא כי פירעון חוב המשכנתא היה בגדר מתנה ולא הלוואה ועל כן דחה את טענת העותר גם בעניין זה.

3.        העותר ערער על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול. בפסק דינו מיום 4.9.2007 דחה בית הדין (כב' הדיינים א' שרמן, ח' איזירר וצ' בוארון) את הערעור ברוב דעות, בציינו כי ההסכם מ-1997 הוא הסכם בלתי הוגן החתום על ידי המשיבה 3 בלבד והוא "בא לעקור הסכם קודם שאושר בבי"ד". בית הדין קבע עוד כי העותר לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי הצדדים פעלו על-פי ההסכם מ-1997, באמצו את גרסת המשיבה 3 לפיה בני הזוג המשיכו לחיות יחד גם לאחר הגירושין. בהקשר זה קבע בית הדין כי העותר לא הוכיח ששילם למשיבה 3 מזונות וציין כי מסקנה זו עולה מדברי העותר עצמו וכי המשיבה 3 אישרה שקיבלה מזונותיה רק על-מנת לסייע לו בדיונים שניהל נגד אשתו השנייה. אשר לדרישת העותר להחזר תשלומי המשכנתא קבע בית הדין כי העותר לא הוכיח שהוסכם על העברת הדירה לחזקתו בשנת 1992 והוסיף וקבע כי נוכח קיומם של סימוכין לכך שבני הזוג חזרו לחיות יחד אחרי הגירושין משנת 1990 ועד שנת 2000, יש לומר כי תשלום המשכנתא בוצע במסגרת החיים המשותפים ולא בשל הוראות ההסכם מ-1997. בהקשר זה קבע בית הדין כי נוכח תשלום המשכנתא על-ידי העותר בין השנים 1997-1990 קיים יסוד להניח כי התשלומים בשנים 1999-1997 בוצעו על-ידו מאותה הסיבה ואף דחה את טענת העותר לפיה ביצע את התשלומים מתוך טעות ובסברו כי הדירה תיוותר בבעלותו. בית הדין הוסיף וציין כי ייתכן שהעותר פרע את המשכנתא מכיוון שהכיר בכך שדמי המזונות הנמוכים שהוא משלם למשיבה 3 אינם מאפשרים לה לעמוד בתשלום ונוכח היחסים הטובים ששררו ביניהם. הרב צ' בוארון, בדעת מיעוט, קבע כי מקום שבו הסכם חתום על ידי צד אחד ואותו צד הוא הנותן את המתנה או המכר, קשה להגדירו כחסר חתימה של אחד הצדדים. על כן קבע הרב כי יש להכיר בהסכם מ-1997 כבר תוקף והציע כי התיק יוחזר לבית הדין הרבני האזורי לשם עריכת פשרה בין בני הזוג.

4.        מכאן העתירה שלפנינו, בה טוען העותר כי פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי ניתן מבלי שנערך דיון ממצה בטענות שהעלה וכי פסק הדין ניתן בניגוד לחומר הראיות שהוצג. עוד טוען העותר כי המשיבה 3 חתמה על ההסכם מ-1997 מרצונה החופשי וכי אין מדובר בהסכם בלתי הוגן שכן הסכם דומה שערך עם אשתו השנייה אושר בבית הדין ללא קושי. העותר מוסיף וטוען כי הפסיקה הכירה בתוקפו של הסכם ממון שלא אושר בבית המשפט מקום שבו במשך פרק זמן ארוך נהגו הצדדים על פי ההסכם, וזאת מכוח דיני תום הלב, ההשתק והמניעות. לטענת העותר, בני הזוג פעלו על פי ההסכם מ-1997 והמשיבה 3 אף קיבלה את מה שהובטח לה על-פיו, ומשכך טענתה לעניין אי אישור ההסכם מהווה שימוש בזכות שלא בתום לב ודינה להידחות.

5.        המשיבה 3 טוענת, מצידה, כי דין העתירה להידחות על הסף בהעדר כל עילה להתערבות בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים. לטענתה, ההסכם מ-1997 נערך על דעת העותר בלבד והיא נאלצה לחתום עליו בעקבות לחץ שהפעיל כלפיה. המשיבה 3 טוענת בהקשר זה כי ההסכם פוגע קשות בזכויותיה וכי אכיפתו תוביל למצב דברים שבו בחלוף כעשרים שנות חיים משותפים היא תנושל מכל זכויותיה ברכוש המשותף ותיוותר ללא קורת גג. המשיבה 3 מוסיפה וטוענת כי אף לאחר עריכת ההסכם מ-1997 המשיכו בני הזוג לחיות יחד והיא מציינת כי במסגרת הליכים שניהלה לצורך הרחקת העותר מדירת המגורים הודה בכך העותר באופן מפורש. עוד טוענת המשיבה 3 כי בני הזוג לא פעלו בהתאם להסכם מ-1997 וכי העותר מעולם לא שילם לה דמי מזונות וכל תרומתו למשק הבית המשותף הסתכמה בתשלום המשכנתא. לבסוף טוענת המשיבה 3 כי אף אם היה מוכח שהעותר שילם דמי מזונות אין בכך כדי ללמד שהצדדים פעלו על-פי ההסכם מ-1997 בכל הנוגע להעברת הזכויות בדירת המגורים, שכן אף לאחר מועד זה המשיכה היא להתגורר בדירה ונהגה בה מנהג בעלים. על כן טוענת המשיבה 3 כי דין העתירה להידחות על הסף ועוד היא מבקשת לחייב את העותר בהוצאות.

6.        דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני. התערבותו בהליכים המתנהלים בבתי הדין הדתיים נעשית במשורה והיא מוגבלת למקרים חריגים המצדיקים זאת דוגמת חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי ומקרים המצריכים מתן סעד מן הצדק (ראו: בג"ץ 1811/03 שם אור נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 2.3.2003); בג"ץ 9835/06 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם, 29.1.2007)). המקרה שבפנינו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה. על פי סעיף 2(ד) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: החוק), הסכם הגירושין שערכו בני הזוג בשנת 1990 ואשר קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני דינו כדין הסכם ממון שאושר על פי סעיף 2 לחוק. משכך, שינוי הסכם זה טעון היה אישורו של בית הדין הרבני (ראו סעיף 2(א) לחוק). בענייננו אין חולק כי לא ניתן אישור כזה להסכם מ-1997 ועל כן לא היה בכוחו לשנות מתוקפו המחייב של ההסכם הראשון (ראו: ע"א 419/84 טוכמינץ נ' כרמל (טוכמינץ), פ"ד לט(1) 287, 291-290 (1985); ע"א 486/87 אבידור נ' אבידור, פ"ד מב(3) 499, 507-506 (1988)). משכך, בדין קבע בית הדין הרבני הגדול כי אין מקום לאכוף את ההסכם מ-1997. העותר מוסיף וטוען כי אף שההסכם מ-1997 לא אושר כהסכם ממון יש ליתן לו תוקף שכן בני הזוג פעלו על פיו במשך מספר שנים (ראו: ע"א 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד לט(3) 186, 194-193 (1985); נסים שלם יחסי ממון ורכוש - הלכה ומעשה 173-171 (2001)). טענה זו אף היא אין בה כדי לסייע לעותר. אכן, קיימות עמדות שונות לגבי השאלה מהו מעמדו המשפטי של הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט, אך בעניינו אין צורך להכריע בדבר שכן בית הדין הרבני הגדול קבע כי לא הוכח שבני הזוג פעלו לפי ההסכם מ-1997 באמצו לעניין זה את גרסת המשיבה 3 לפיה בני הזוג המשיכו לחיות יחד לאחר הגירושין. עוד קבע בית הדין כי לא הוכח שהעותר שילם למשיבה 3 דמי מזונות כטענתו. בקביעות עובדתיות אלה אין מקום להתערבותנו (השוו בע"מ 4547/06 פלוני נ' פלונית, פיסקה 9 (טרם פורסם, 11.6.2006)). מאותו הטעם אין עילה להתערב בקביעותיו של בית הדין הרבני הגדול ככל שהדבר נוגע להחזר תשלומי המשכנתא.

           אשר על כן, העתירה נדחית בלא צו להוצאות.

           ניתן היום, י"ז אדר ב', תשס"ח (24.03.2008).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. מא

מרכז מידע, טל' 02-6593666 begin_of_the_skype_highlighting 02-6593666 ללא תשלום end_of_the_skype_highlighting ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

התקשר

שלח SMS

הוסף ל- Skype

נדרש אשראי Skypeללא תשלום דרך Skype