אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> אישור צוואה המזכה צד ג'

אישור צוואה המזכה צד ג'

תאריך פרסום : 22/06/2008 | גרסת הדפסה

ת"ע
בית משפט לעניני משפחה מחוז תל-אביב
101060-05
05/06/2008
בפני השופט:
טובה סיון

- נגד -
התובע:
א.ג.
עו"ד רון אופיר
הנתבע:
פ.ש.
עו"ד ז'אן שכטר
פסק-דין

1.         התובענה המונחת בפני הינה התנגדות לצוואת המנוחה, צ.ב ז"ל (להלן: "המנוחה") מיום 25.11.03 (להלן: "הצוואה").

            התובע הינו שכן המנוחה, מר א.ג. (להלן: "התובע"); והנתבעת, המתנגדת לקיום הצוואה הינה קרובת משפחה - בת דודה מדרגה שנייה של המנוחה, גב' ש.פ. (להלן: "הנתבעת").

            בצוואה מורישה המנוחה את כל רכושה לתובע.

2.         העובדות

המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 14.8.2004, בהיותה אלמנה  - בעלה, צ.א. ז"ל נפטר לפניה ביום 20.11.02, לבני הזוג לא נולדו ילדים. 

בחייה, ככל הנראה, כתבה המנוחה שתי צוואות: האחת, צוואה הדדית עם בעלה מיום 8.8.95 אשר נכתבה הן בשפה הרומנית (שפת האם של המנוחה ובעלה) והן בשפה העברית, והוגשה לקיום בגרסה הרומנית במסגרת תע 101062/05 על ידי הנתבעת; והשנייה הצוואה דנן, אשר הינה צוואה נוטריונית.

לצוואה הנוטריונית צורפה חוות דעת רפואית מטעמו של ד"ר בוריס אהרונוביץ מיום 25.11.03, היום בו נחתמה הצוואה, על פיה המנוחה היתה בהכרה מלאה ובדעה צלולה אחראית למעשיה וכשירה לעשיית פעולה בפני נוטריון. 

לאחר פטירת בעלה הגישה המנוחה תובענה למתן צו ירושה אחריו, חרף קיומה של הצוואה ההדדית כמפורט לעיל. תיק זה הועבר מהרשם לענייני ירושה לבימ"ש זה (תע 106751/04), ונמחק בהחלטת כב' השופט שוחט בהחלטה מיום 7.11.04. בנוסף, בהתאם להחלטת כב' השופט שוחט מיום 6.6.05 הובהר כי התיק בעניין קיום צוואת המנוח יישאר תלוי ועומד עד להחלטה מי הזוכה בעיזבון המנוחה. 

העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת מצביעות על כך כי המנוחה היתה עיוורת בעין אחת, וכן כי ראייתה בעין השנייה השתבשה אף היא בסמוך למועדים הרלוונטיים. כמו כן עולה כי המנוחה ובעלה התגוררו שנים רבות בגרמניה, שם גם טופלה המנוחה בעיניה. עוד ברור כי אובדן בעלה היווה מכה קשה עבור המנוחה, בהיותו האדם אשר תמך וטיפל בה תקופה ארוכה.

לאחר מות בעלה ככל הנראה הזדקקה המנוחה לטיפול והשגחה עקב הבעיות בעיניה ומצבה הרפואי. בתקופה זו החל קשר קרוב בין המנוחה לבין התובע אשר לטענתו סעד את המנוחה והביא לה כל מבוקשה, עד כדי כך שהמנוחה אף התגוררה בביתו של התובע למשך מספר חודשים, החל מחודש נובמבר 2003. בין לבין המנוחה אף נכנסה לבית אבות, בו שהתה למשך כחודש ימים, לאחריהם בחרה לחזור לביתה.

בחודש מרץ 2004 הוכנסה המנוחה שוב לבית אבות. ביוני 2004 אושפזה המנוחה בבית החולים, משם הועברה ל"בית רבקה", שם נפטרה.  

3.         לנתבעת בהתנגדותה לקיום הצוואה מספר טענות, לרבות טענה להשפעה בלתי הוגנת, מעורבות בעריכת צוואה וכן טענה כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.

            לגרסת התובע הוא תמך במנוחה וסייע לה. כמו כן לטענתו הוא לא לקח חלק בעריכת הצוואה, והמנוחה היא שבחרה לערוך הצוואה מיוזמתה.

במסגרת הראיות נחקרו בנוסף לצדדים, עו"ד משה אבידן, עורך הצוואה המוקדמת; עו"ס דורית חרת מטעם שירותי הרווחה ברמת גן; עו"ס אורנה בן צור מעמותת "מטב"; ג.ס. אשר טיפלה במנוחה בביתה במשך 4 חודשים; מ.ל. חברתה של המנוחה; עו"ס תמר שחם, מבית האבות בו שהתה המנוחה 3 חודשים;  ד"ר בוריס אהרונוביץ, נותן חווה"ד הרפואית ביום עריכת הצוואה ועו"ד מיכל אופיר, עורכת הצוואה הנוטריונית דנן.  בנוסף הוגשו לתיק מסמכים רבים, הן רפואיים והן מטעם השירותים הסוציאליים.

4.         טענות הנתבעת

*           המנוחה היתה אישה פשוטה, כמעט עיוורת, אשר היתה מרבית חייה תלויה לחלוטין בבעלה. בנוסף לקשיי ראייה ולמגבלות פיזיות רבות, למנוחה היו אף קשיים בהבנת השפה העברית, אשר לא היתה שגורה בפיה. 

*           התובע הודה בחקירתו הנגדית כי החל להתקרב למנוחה כשבעלה נפטר. הנתבעת, שהיתה קרובת המשפחה היחידה של המנוחה ניסתה לעזור, אולם היא עצמה (וכך בסיכומים) היא אישה נשואה, עובדת, מתגוררת בבת ים ולא ממונעת. ל"נישה" הזאת נכנס התובע וניצל את בדידותה של המנוחה וההיזקקות שלה לעזרה. התובע הצליח לרכוש את אמונה של המנוחה ולהשתלט עליה ועל ענייניה. כך יצר התובע תלות שהלכה והעמיקה של המנוחה בו. כן נטען כי התובע הודה כי הוא זה שפנה לעו"ד אופיר והוא שהביא את המנוחה פעמיים למשרדה על עוה"ד.

*           חוזר ב"כ הנתבעת וטוען כי במקרה דנן עניין לנו באישה חלשה, תלותית באופייה, עיוורת, מוגבלת בתנועותיה, חולה בשלל מחלות, במצב נפשי דיכאוני מתמשך עקב מות בעלה שהיה לה משענת בחיים, זקוקה לעזרה בכל דבר ואשר נאחזה בתובע שהיה נוכח בקרבתה, זיהה את הקורבן וידע ליצור אצלה תלות חזקה בו תוך ניצול חולשותיה, עד שלילת רצונה החופשי. כך, שהמנוחה מוחזקת בדירתו של התובע בתנאים מחפירים תוך הפעלת לחץ מילולי בלתי פוסק וללא יכולת נפשית מצידה להתנגד, התובע הביא אותה לעשיית צוואה על פי רצונו, לטובתו כנהנה היחיד.

*           הצוואה הינה צוואה בפני רשות, במקרה זה נוטריון. בניגוד לתקנה 7 לתקנות הירושה עו"ד אופיר העידה כי לא ביקשה ולא קיבלה בקשה בכתב מהמנוחה בעניין רצונה לערוך צוואה, ולא ערכה פרוטוקול כדרישת התקנה. בניגוד לאמור בתקנה 8 לתקנות הנוטריונים עוה"ד לא ציינה באישור הצוואה את עובדת עיוורונה של המנוחה ולא את הדרך בה השתכנעה כי המנוחה אמנם הבינה את משמעות הפעולה שעשתה.

*           צוואת המנוחה נכתבה בעברית, שפה שהמנוחה לא שלטה בה במידה שתאפשר לה להבין את תוכן המסמך עליו הוחתמה. היה למנוחה רק מושג מה בעברית והיא הבינה שפה זו אך בחלקה, לפיכך קיים חשש מבוסס שהיא לא הבינה את תוכן הצוואה ולא ידעה על מה חתמה. זהו פגם מהותי יסודי השולל את עצם קיומה של הצוואה כהבעת רצונה האמיתי של המצווה.  

*           המצווה לא היתה יכולה לבטל בצוואה חדשה את הצוואה המשותפת וההדדית מיום 8.8.95, בגלל אינטרס ההסתמכות שבצוואה כזאת, ומשעשתה כן הרי שהמעשה הוא בניגוד גמור לעיקרון תום הלב.

5.         טענות התובע  

*           הנתבעת ביקשה להיאחז כמעט בכל אחת מהעילות שבדין אשר אמורות היו לתת לה סיכוי לביטול צוואתה המאוחרת של המנוחה, אולם מעיון במסמכים שצירפה הנתבעת עצמה עולה כי יש לדחות כל אחת מטענותיה מכל וכל. לזאת מצטרפת הימנעותה של הנתבעת להביא מומחה מטעמה לצורך הוכחת טענותיה, לאחר שהכריזה חזור והכרז כי בכוונתה לעשות כן.

*           ביום עריכת הצוואה נבדקה המנוחה על ידי רופא, אשר אישורו בדבר כשירותה הינו חלק מהצוואה עצמה. בנוסף, במסמכים שהוגשו על ידי הנתבעת עצמה נכתב כי המנוחה היתה כשירה וצלולה.

*           מהעדויות עולה כי המנוחה שלטה היטב בשפה העברית, ובה תקשרה עם הסביבה. 

*           התובע טוען כי הטענה להשפעה בלתי הוגנת הינה סתמית ריקה מתוכן ואפילו מקוממת. בחייה הנתבעת הגדירה את מערכת היחסים של המנוחה עם התובע כ"מערכת יחסים שיש לכבד", כעולה ממסמכים שהיא עצמה צרפה. למעשה עדיה של הנתבעת הם שתיארו את יחסו הטוב של התובע למנוחה. 

*           עו"ד מיכל אופיר העידה כי בשתי הפגישות עם המנוחה הן היו לבד, לרבות בעת חתימת הצוואה. התובע לא היה נוכח בעת מסירת רצונה של המנוחה או בכל זמן רלוונטי אחר.

*           המנוחה לא היתה תלויה בתובע. המנוחה היתה מטופלת על ידי מספר עובדות סוציאליות, והיתה נתונה בכל רגע לפיקוח והשגחה של מערכות הרווחה. בנוסף, המנוחה ניהלה קשרים חברתיים, וביקרה למשל במרכז יום לקשיש של העמותה למען הזקן. התובע הוא שדאג להביא את המנוחה למרכז מדי יום כאשר היה בכך צורך.

*           הצוואה נערכה בתקופה של קשר מינימאלי בין התובע למנוחה. עובדה זו מעידה על כך כי רצונה של המנוחה היה חופשי ונטול השפעה זרה.

*           הנתבעת העלתה בסיכומיה לראשונה טענות בדבר צורת הצוואה, דבר שיש בו בכדי לדחות טענה זו על הסף. עם זאת, לגופו של עניין, ס' 22 לחוק הירושה נפתח במילים "לעניין סעיף זה דין נוטריון כדין שופט" קרי, כוונת המחוקק היתה כי צוואה בפני נוטריון תיעשה באמירת דברי הצוואה לנוטריון וכו' להבדיל מצוואה בעדים/ בכתב/ שכיב מרע. תקנה 7 לתקנות הירושה מונה רשימה סגורה של רשויות להן יש להגיש בקשה בכתב ואשר מחויבות לערוך פרוטוקול בחלק מעשיית צוואה. רשימה זו אינה מונה את הנוטריון.

*           בצוואות ההדדיות המוקדמות נאמר במפורש כי כל אחד מהמנוחים שומר לעצמו את הזכות לבטל או לשנות את תוכן צוואתו. כלומר, שני הצדדים ידעו כי כל אחד מהם שומר את הזכות לשנות את צוואתו בכל עת והתירו זה לזו לשנות את צוואותיהם לאחר פטירת מי מהם. גם מפרשנות הצוואה עולה כי בכל מקרה הנתבעת לא היתה יורשת מכוח הצוואה הראשונה, מאחר ונקבע בה הסדר יורש במקום יורש. וכן ההלכה המשפטית הנוהגת היתה מתירה בכל מקרה למנוחה לשנות את צוואתה.

6.         דיון

בהליך של התנגדות לקיום צוואה, תיבחן השאלה על מי מוטל הנטל, על פי סוג הטענה.

צוואה שלא נפל בה פגם פורמאלי/ צורני, היא בחזקת כשרה, והנטל לפסילתה מוטל כל כולו על הטוען לכך. כפועל יוצא על המתנגדים לעמוד בנטל השכנוע להוכחת טענותיהם, ולפתחם מוטל נטל השכנוע הסופי להוכיח שהמנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, ו/או שחתם על הצוואה תחת השפעה בלתי הוגנת, ו/או שהנתבע היה מעורב בעשיית הצוואה - בהתאם לעילות המנויות בחוק (לעניין זה ר': ע"פ 28/49 זרקא נ' היועמ"ש , פ"ד ד' 504; דנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועמ"ש , תק -על 1831(2), 98; וכן מספרו של יעקב קדמי, על הראיות , חלק שלישי מעמוד 1505 ואילך).

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט חשין בע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום , פ"ד מט(1), 318 בעמוד 327:

"חזקה היא על אדם שכשר הוא לפעולות משפטיות - בהן עשיית צואה - וחזקה היא על מצווה כי בעת עשייתה של צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה. הטוען כי בעת עשייתה של צוואה לא ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה - עליו הנטל להוכיח טענתו".

בענייננו  הנטל להוכיח את טענותיה, מוטל על הנתבעת.

אמנם, נטען בסיכומי ב"כ הנתבעת כי נפלו פגמים צורניים בצוואה, אולם טענות אלה יש לדחות ממספר טעמים:

ראשית, עיתוי העלתן. רמז לכוונתו של ב"כ הנתבעת להשגות בעניין זה ניתן למצוא בחקירתה של עו"ד אופיר - עורכת הצוואה. אולם, הפעם הראשונה בה הן הועלו במפורש ובהרחבה היא במסגרת הסיכומים. אני סבורה כי טענות מסוג זה ראוי שתהיינה מקדמיות ומוקדמות על מנת לאפשר לצד השני להגיב ולהתייחס אליהן בצורה מסודרת ובמהלך הבאת ראיותיו.

שנית, ולגופם של דברים, טענותיו של ב"כ הנתבעת לעניין זה מתחלקות לשלוש: נטען כי על הנוטריון לקבל בקשה בכתב לעריכת צוואה; נטען כי על הנוטריון לערוך פרוטוקול בעת עריכת הצוואה וכן כי על הנוטריון לציין באישור הצוואה עובדת עיוורונה של המנוחה ואת הדרך בה השתכנע כי המצווה הבין משמעות הפעולה שעשה.

ב"כ הנתבעת לא צירף אסמכתאות או פסיקה לתמיכת טענותיו. מכל מקום, דרישות מסוג זה לא מצויות בחוק בפסיקה או בספרות ולפיכך נדחות.

על הפגמים הצורניים בצוואה בפני רשות בכלל ובפני נוטריון בפרט ר': שאול שוחט, מנחם גולדברג, יחזקאל פלומין, דיני ירושה ועיזבון , הוצאת סדן תשס"ה 2005 בעמוד 92-97; וכן:  שאול שוחט, פגמים בצוואות , המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ 1998, בעמוד  45 ובעמוד 135; וכן ע"א 36/88 זלוף נ' זלוף , פ"ד מו(3), 184. 

למעלה מכך, על הנוטריון מוטלת חובה להצטייד בתעודה רפואית, לפי טופס שבתוספת הראשונה, עדכנית ונכונה ליום עשיית הצוואה, בדבר מצבו של המצווה, אם נדרש הנוטריון לעשות צוואה לאדם המאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו. בענייננו, על אף שאין מחלוקת כי המצווה לא היתה מאושפזת בעת עריכת הצוואה ולא מרותקת למיטתה (הרי הגיעה למשרדה של עו"ד אופיר) טרחה עו"ד אופיר וצירפה לאישור הצוואה תעודת רופא, בבחינת זהירות יתרה.

בהקשר זה הוסיף וטען ב"כ הנתבעת כי המצווה לא הבינה היטב את השפה העברית. לטענה זו נפקות במידה ואם היא מוכחת, אזי על הנוטריון חלה חובה לצרף לאישור הצוואה אישור על תרגומה לשפתו של המצווה. יש לציין כי ב"כ הנתבעת בענייננו לא טען כי על הנוטריון היה לצרף תרגום בשפת המנוחה לאישור הצוואה, וגם לעניין זה משמעות. מבחינה עובדתית, וכעולה ממצבור הראיות והעדויות בתיק אני סבורה כי המנוחה הבינה את השפה העברית במידה מספקת על מנת שתוכל לחתום על צוואה הכתובה בה. על ידיעותיה בעברית העידו עו"ד אופיר- עורכת הצוואה, המטפלת, ג.ס., התובע, הנתבעת וחברתה של המנוחה - מ.ל.. מעבר לכך, במכלול המסמכים והדו"חות הסוציאליים אשר צורפו לתיק לא עולה טענה על קשיים מיוחדים בהבנת השפה של המנוחה. לפיכך, טענה זו נדחית. 

כעת יש לבחון את טעמי ההתנגדות, אחד לאחד, ואת השאלה האם עמדה הנתבעת בנטל הדרוש להוכחתן. 

7.         הטענה כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה

טענה זו נסמכת על הוראתו של ס' 26 לחוק הירושה, אשר זה נוסחו:

       " צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה המצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה — בטלה".

לטענת הנתבעת, מצבה הנפשי והפיזי של המנוחה לא אפשר לה להבין את משמעות החתימה על הצוואה דנן, ולפיכך יש לבטלה. הנתבעת מבססת קביעה זו, לבד מהצהרתה היא, על המסמכים הרפואיים והסוציאליים אשר הוגשו לתיק, ובעיקר על "הערכת תלות" אשר בוצעה למנוחה ביום 10.12.02 (כשנה לפני מועד עריכת הצוואה) וביום 1.8.03 (כארבע חודשים לפני מועד עריכת הצוואה), וכן על מסמך רפואי מטעמו של מומחה לגריאטריה - ד"ר שפירא, מיום 12.11.03, אשר בדק אז את המנוחה.

לעניין הערכות התלות אשר בוצעו למנוחה, ראשית יש להתחשב בעיתוי כתיבתן. כאמור, המסמכים נכתבו כשנה וכארבעה חודשים טרם מועד עריכת הצוואה. לאור ההלכה כי יש לבחון את מצבה של המנוחה נכון למועד החתימה על הצוואה  (לעניין זה ר': ע"א 3411/92 רובינשטיין נ' ברזבסקי , תק-על 95(2), 443; ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני , מז (4), 785), ומאחר וקיימים בפני ביהמ"ש מסמכים רפואיים ואסמכתאות מאוחרות יותר, הסמוכים למועד עריכת הצוואה, איני סבורה כי יש בהם כדי להוות ראייה מכריעה בקביעת מצבה של המנוחה במועד הרלוונטי. 

במסמך מיום 12.11.03 קובע ד"ר שפירא כדלקמן:

" מצב קוגנטיבי: ירידה קוגנטיבית בינונית, קשה יותר בזיכרון לטווח קצר ובריכוז...

הערכה התנהגותית: משתפת פעולה, מוסרת פרטיה האישיים. צלולה. בוחן מציאות תקין. אפקט תקין.

שפוט: תובנה מלאה.

תקשורת: תקינה.

מוטיבציה: תקינה".

וכך מסכם ד"ר שפירא את בדיקתו:

" סיכום והמלצות: חולה הסובלת מירידה קוגניטיבית בינונית. אין ירידה בתפקודיה הגופניים, אבל ירידה קשה בתפקודי הבית היומיומיים. זקוקה לכן לעזרה. רצוי המשך ביקורים במרכז היום לתשושים. בסוגיית מינוי אפוטרופוס נדון אחרי בדיקה חוזרת, אחרי ביצוע בדיקות המפורטות להלן לצורך אבחון. ...".  

כלומר, הרופא אשר בדק את המנוחה ובאופן יחסי סמוך למועד כתיבת הצוואה, מצא אותה צלולה ובעלת בוחן מציאות תקין, ואף לא המליץ על מינוי אפוטרופוס לגוף. לאור האמור, לא ברור על מה מסתמכת הנתבעת בטענה זו.

בנוסף, הנתבעת משיקוליה וחרף הצהרותיה, בחרה שלא לפנות למומחה רפואי מטעמה להוכחת הטענה. לפיכך, לא מצויה בפני בית המשפט כל אסמכתא רפואית מהימנה ומסודרת, אשר תתמוך בטענה. לכך מצטרפת התעודה הרפואית אשר צורפה לצוואה, בה קובע ד"ר בוריס אהרונוביץ, ודוק ביום עריכת הצוואה, כדלקמן:

"אני מצהיר כמו כן כי החולה מרת צ.ב. היא בהכרה מלאה ובדעה צלולה, אחראית למעשיה וכשירה לעשיית פעולה בפני נוטריון".

חקירת המומחה היתה מהימנה, ומסקנה זו לא נסתרה.   

לפיכך, מבדיקת התיק בכללותו, לאחר שמיעת העדים ובחינת המסמכים, וחוות הדעת אשר צורפה לצוואה - אני סבורה כי אין לקבל את טענת המתנגדת על פיה המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.  

8.         השפעה בלתי הוגנת

טענה זו נסמכת על הוראתו של ס' 30(א) לחוק הירושה, אשר זה נוסחו:

       " הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה".

השאלה האם הופעלה על המנוחה השפעה, היא שאלה שבעובדה, ואילו השאלה אם אותה השפעה היתה בלתי הוגנת אם לאו, היא שאלה ערכית נורמטיבית כשעל בית המשפט לקבוע אותה על פי מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי תוך שהוא מכוון לרצונו האמיתי של המצווה (ר': ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות , פ"ד מט(2), 441 בעמוד 447 (להלן: "פרשת גודמן")).

השפעה בלתי הוגנת היא השפעה שאינה שגרתית, מעשה יום יום, שיש בה מרכיב של אי הגינות על פי המושגים החברתיים מוסריים שלנו (ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום , מט (1), 318).    

טענת השפעה בלתי הוגנת היא קשה להוכחה, וקיומה או העדרה צריכים להיקבע על פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה. לעניין זה מתוך פרשת גודמן, בעמוד 450:

"הוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת באמצעות ראיות פוזיטיביות קשה היא, מאחר שמדובר במעשים שאינם נעשים בגלוי ושאין אפשרות לחקור בקשר אליהם את המצווה. אלה שהשפיעו עליו השפעה בלתי הוגנת לא יסגירו את מעשיהם".

וכן מתוך שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה תשכ"ה - 1965 , כרך ראשון בעמוד 269:

"קשה לקבוע מסמרות היכולות לסווג בכל מקרה ומקרה אימתי ההשפעה מותרת ואימתי היא עוברת את גבול המותר ונכנסת לתחומי האיסור...".

            כיצד יוכיח הטוען טענה מסוג זה?

בע"א 423/75 בן נון נ' רייכטר פ"ד לא(1), 372 בעמוד 378, נפסק כדלקמן:

"...כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר שעשייה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצידו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר...". 

בפרשת גודמן הצביע ביהמ"ש על ארבעה אלמנטים מצטברים הדרושים לקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, כדלקמן:

א.                  מצווה הנתון להשפעה.

ב.                   נהנה שהיתה לו האפשרות להפעיל השפעה בלתי הוגנת.

ג.                    נהנה שהיו לו האמצעים להפעיל השפעה בלתי הוגנת.

ד.                   הצוואה נחזית להיות תוצאה של השפעה בלתי הוגנת.

על קיומם של אלמנטים אלה ניתן ללמוד מגורמים שונים, ביניהם מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטאלי נפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים.

לעניין זה ר':     ע"א 133/84 רכטמן נ' זיסמן , פ"ד לט(4), 769;

                        ע"א 2500/93 שטיינר נ' מפעל ארגון עולי מרכז אירופה , פ"ד כ(3), 338;

בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש , פ"ד נב(2), 813 קבע כב' השופט מצא ארבעה מבחנים שיש בהם כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת:

א.         תלות ועצמאות - האם המצווה, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מבחינה פיזית והן מהבחינה השכלית הכרתית. את התשובה לשאלה יש לבחון לאורך תקופה נתונה אך לא פחות חשוב לברר את מצבו במועד עריכת הצוואה. תלות פיזית אינה עדות מספקת לתלות בזולת, שכן ייתכן שעצמאותו השכלית חברתית של המצווה תחפה על התלות הפיזית שלו.

ב.         תלות וסיוע - במקום שהתברר שהמצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון את טיב הסיוע שניתן לו, את היקפו ואת מידת התלות של המצווה באותו סיוע, וממילא במי שהעניק לו אותו.

ג.          קשרי המצווה עם אחרים - זהו מבחן משנה למבחן התלות והסיוע. בידודו של המצווה וניתוקו מאחרים מגבירים את התלות שלו בנהנה. הסיבה לניתוק ולבידוד אינה רלוונטית. יכולה היא לנבוע משום התנהגות הנהנה, ויכולה היא לנבוע משום מצבו האובייקטיבי של המצווה.

ד.         נסיבות עריכת הצוואה - מעורבותו של הנהנה בעשיית הצוואה, גם אם אינה עולה כדי מעורבות לפי סעיף 35 לחוק הירושה, יכולה ללמד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת. זהו מבחן משנה שאיננו עומד ברשות עצמו. מבחן זה יש בו כדי לסייע בקבלת מסקנה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, במקום שהמבחנים האחרים מכוונים לקיומה של השפעה שכזו.

השופט מצא מדגיש כי בית המשפט רשאי לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו, הנגזרים או מתחייבים מנסיבותיו של המקרה הנידון בפניו.

לעניין זה מתוך שאול שוחט, מנחם גולדברג, יחזקאל פלומין, דיני ירושה ועיזבון , מהדורה שישית, תשס"ה - 2005, בעמוד 101:         

"השימוש במבחנים הנ"ל צריך שייעשה בזהירות רבה, תוך הבנה שבתלות כשלעצמה אין משום ראייה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. לפיכך, יש ליתן את הדגש באי ההגינות שבהשפעה כתוצר של אופי מערכת היחסים שבין המשפיע למושפע. לא קיומה של ההשפעה פוסל את הצוואה, אלא קיומו של יסוד בלתי הוגן בה שעיקרו ניצול תלותו, חולשתו או חוסר יכולתו של המצווה לעשות צוואה לטובת הנהנה". 

            לאחר עיון במכלול החומר בתיק, אין לבית המשפט אלא לקבוע כי הנתבעת לא הצליחה לבסס בראיות את טענתה כי מצבה המנטאלי והנפשי של המנוחה בעת עריכת הצוואה היה כה ירוד, עד כי נפגמה כשירותה לערוך צוואה, ונחלש כוח רצונה באופן שלא יכולה היתה להתנגד ללחץ שכביכול הופעל עליה, מצד התובע.

מהמסמכים אשר צורפו לתיק עולה כי המנוחה ביקרה בתקופה הרלוונטית ב"מרכז יום לתשושים", באופן קבוע, והתובע אף הסיעה לשם בעצמו, כך שהיא לא היתה מנותקת מקשרים חברתיים.   

באשר למצבה הגופני, ברור שהמנוחה סבלה ממחלות ומתחלואים שונים גם בשל גילה, אולם - וכפי שפירטתי מעלה בפרק העוסק בטענה כי המנוחה לא ידעה טיבה של צוואה, לא הוכח כי חרף הקשיים המנוחה לא תפקדה באורח חריג. בנוסף, אין מחלוקת כי המנוחה בעצמה היא שהגיעה למשרדה של עו"ד אופיר פעמיים לצורך עריכת הצוואה, עובדה שיש בה כדי להצביע על מצבה הפיזי. גם לעובדה שהמנוחה נכנסה ויצאה מבתי אבות, וכן עברה להתגורר בביתו של התובע למשך תקופה קצרה משמעות - והיא מצביעה על כך כי המנוחה בחרה היכן להתגורר ובעיקר היכן לא להתגורר במשך הזמן. גם נתון זה מעיד במידת מה על מצבה.

ולבסוף, הנתבעת לא הצליחה לעמוד בנטל הכבד הנדרש על מנת להוכיח כי התובע השפיע על התובעת השפעה המוגדרת כבלתי הוגנת. היפוכו של דבר. מבדיקת המסמכים נראה כי  המצב בו האחריות לטיפול המנוחה נופל על כתפי התובע, הוא השכן, כנראה היה נוח לנתבעת, אשר כדבריה היא היו לה קשיים מקשיים שונים להגיע לביקור ו/או לסעוד את המנוחה. בנסיבות אלה, אל לה לנתבעת, לאחר מותה של המנוחה, לטעון לניצול והשפעה בלתי הוגנת, כאשר בחייה של המנוחה בחרה, חרף האפשרות לשנות את המצב, להשאיר את הטיפול במנוחה בידיו של התובע. 

בנסיבות אלה אין לי אלא לקבוע כי לא הוכחו היסודות הנדרשים להוכחת השפעה בלתי הוגנת על מנוחה, על ידי התובע, בהתאם לס' 30 לחוק הירושה.

9.         מעורבות בעריכת צוואה

טענה זו נסמכת על הוראתו של ס' 35 לחוק הירושה, אשר זה נוסחו:

"הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד  לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה - בטלה".

כבר נפסק כי יש לפרש ס' זה בצמצום ובזהירות יתרה, בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה, בשל תוצאתו החמורה.  

על כך מתוך ע"א 5869/03 נילי חרמון נ' בנימין גולוב , פ"ד נט(3),1  - מדבריו של כב' השופט רובינשטיין: 

"בסופו של יום עולה, אם כן, כי הבחינה האם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתיעשה ביחס לכל מקרה ונסיבותיו, ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה; ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בן אהרון וישראל, פ"ד נ(2) 215, 228-227 (השופט ריבלין); ע"א 148/96 בקשי נ' סלמן, פ"ד נג(1) 843, 847 (המשנה לנשיא לוין)".

לעניין הפרשנות המצמצמת לס' ר' גם: ע"א 529/69 רוזנהויזר נ' כהן , פ"ד כד(2), 93; ע"א 631/69 ישיבת מדרש פורת יוסף נ' חומי , פ"ד כד(2), 105; ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר , פ"ד כז(2), 373; ע"א 681/77 מרק נ' שאבי , פ"ד לג(1), 7; ע"א 519/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי , פ"ד מח(2), 221; ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה , פ"ד נ(3), 338; ע"א 576/98 לשצינסקי נ' סולוביציק , פ"ד לה(1), 686; ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה ואח' , פ"ד נה(3), 837. 

בנסיבות תיק זה איני סבורה כי הונחה בפני תשתית ראייתית מתאימה או מספיקה להוכחת מעורבות בעריכת צוואה.

העובדות, שאינן נתונות במחלוקת שהתובע הוא שיצר את הקשר עם עו"ד אופיר, והביא את המנוחה למשרדה - אין בהן די על מנת לבסס מעורבות חמורה, כמשמעו של ס' 35 לחוק הירושה.

לכך מצטרפת העובדה כי על פי עדותה של עו"ד אופיר בשתי הפגישות עם המנוחה שוחחה עימה לבד, כשהתובע אינו נוכח.  איני רואה סיבה לפקפק בדבריה או במניעיה של עורכת הדין, או לחילופין לא לקבל את דבריה, לפיהם נפגשה עם המנוחה ביחידות במשרדה התרשמה מדבריה והסבירה לה את תוכן הצוואה והמשמעויות הנובעות ממנה.

            לאור האמור ובבחינת הנסיבות דנן, איני סבורה כי התובע היה מעורב בעריכת הצוואה עד כדי מעורבות יתרה במובנו של ס' 35 לחוק הירושה.

10.        טענת ההסתמכות

טענה נוספת של הנתבעת בסיכומיה היא כי לאור קיומה של צוואה ההדדית בין המנוחה לבעלה, לא היתה רשאית המנוחה בחייה לשנותה, דהיינו לערוך צוואה מאוחרת לה לאחר מותו. הטענה היא שבכך הפרה את אינטרס ההסתמכות שלו.

ראשית, יש לומר, אם כי לא ארחיב בעניין, כי קיימת בעייתיות במעמדה של הנתבעת לטעון טענה מסוג זה, משום שאין חולק שלא אינטרס ההסתמכות שלה הוא שהופר, אלא של בעלה המנוח של המנוחה. לפיכך, מדובר למעשה באינטרס ההסתמכות שלה כיורשת, אשר לא הוכר בפסיקה כלגיטימי. יחד עם זאת, ולאור המפורט כדלקמן לא ארחיב בנקודה זו.

שנית, ולגופם של דברים, המשתמע מגרסת הנתבעת הוא כי אינטרס ההסתמכות בעריכת צוואות הדדיות הוא אינטרס מרכזי ומהותי, המגביל, הלכה למעשה את יכולתו של מצווה הבוחר להיקשר בצוואה הדדית, לעשות ברכושו כרצונו.

הנתבעת מבססת טיעון זה על ס' 8א' לחוק הירושה אשר תוקן בתיקון מס' 12, בחודש נובמבר 2005 וחל מאותה עת. על פי התיקון הוחלט לאפשר עריכת צוואות הדדיות בין בני זוג ולהגן על אינטרס ההסתמכות על ידי קביעת הוראה כי ביטולה של הצוואה בחיי שני בני הזוג ייעשה רק אחרי שבן הזוג המבטל ייתן הודעת ביטול בכתב לבן הזוג השני, וביטולה אחרי מותו של אחד מבני הזוג יאושר רק אם בן הזוג המבקש לבטל את הצוואה יסתלק מהצוואה ויוותר על מה שזכה בו לפי צוואתו של בן הזוג המת. 

בענייננו  - אין מחלוקת כי התיקון לעיל לא חל על הצוואה אותה ערכה המנוחה. יחד עם זאת, אמנם, לא נטען כי התיקון חל רטרואקטיבית על הצוואה, אולם נטען כי יש לפרש את החוק על פי רוחו, גם לגבי צוואות אשר נערכו לפני התיקון. כמו כן מבסס ב"כ  הנתבעת טיעון זה על אמירות מהפסיקה.

התייחסות לאינטרס ההסתמכות בעריכת צוואות הדדיות, לפני תיקון חוק הירושה, ניתן למצוא בדבריו של כב' הנשיא (בדימוס) ברק בע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון , פ"ד נג(5) 703, בעמוד 710 (להלן: "פרשת מלמד נ' סלומון"):

"כלל היסוד בדיני צוואות הוא שהמצווה רשאי לשנות את צוואתו בכל עת שירצה (ראה סעיף 27 לחוק הירושה). הוראה (בצוואה או מחוצה לה) השוללת את כוחו של המצווה לשנות את הצוואה או מגבילה אותו - בטלה. כמו כן, כל הסכם בדבר ירושתו של אדם - בטל (סעיף 8 לחוק הירושה). החלתו של דין זה בצוואה המשותפת וההדדית מעוררת קושי ניכר. בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות שעליו ראוי לכאורה להגן. בכך שונה צוואה משותפת והדדית מצוואה "רגילה". בצוואה רגילה אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה ... גם בצוואה המשותפת וההדדית אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים. עם זאת, לכאורה קיים אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של המוריש האחר. מבחינה זו דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה. בצוואה משותפת והדדית עניין לנו בגמירת דעת של שני מצווים הפועלים במשותף ובאופן הדדי. האין זה ראוי לקבוע כי עם מותו של מצווה אחד בצוואה משותפת והדדית אין המצווה השני יכול לחזור בו מצוואתו המשותפת וההדדית? ...באמרת אגב ציין השופט קיסטר, ביחס לצוואה משותפת כי "כל אחד מן המצווים חופשי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו, ואין דין מיוחד למקרה ששני אנשים עורכים צוואות, האחד לטובת רעהו" (ע"א 576/72 הנ"ל, בעמ' 380). תוצאה זו קשה היא...".

כב' הנשיא (בדימוס) אף התייחס לסוגיה זו בספרו, כדלקמן:

"ביסוד הצוואה עומד החופש של המצווה לשנותה בכל עת שירצה. חופש זה פג רק עם מות המצווה ליורשים על פי הצוואה אין אינטרס הסתמכות שהדין מגן עליו. רצונו של המצווה הוא המונח ביסוד הצוואה. מכאן מרכזיותו של 'אומד דעת המצווה' בפרשנות הצוואה. הנחות יסוד אלה אינן מובנות מאליהן בצוואה המשותפת. לכאורה, דינה של צוואה משותפת דומה לחוזה יותר מאשר לצוואה. הרצון המכריע המונח ביסודה אינו הרצון הנפרד של כל מצווה, אלא הרצון המשותף של שני המצווים... ההסדר הקיים בכל הנוגע לצוואה המשותפת אינו מניח את הדעת... קושי נוסף הקיים הוא בגישה כי גם בצוואה המשותפת וההדדית רשאי המצווה הנותר בחיים לחזור בו מהצוואה ולערוך צוואה חדשה. דבר זה נוגד את ההדדיות שבצוואה. לדעתי ניתן למנוע תוצאה זו תוך שימוש בעיקרון תום הלב. שניים שערכו צוואה משותפת והדדית יצרו אינטרס הסתמכות הדדי. עיקרון תום הלב צריך למנוע מהמצווה שנותר בחיים לבטל (באופן חד צדדי את הצוואה)... נראה לי כי היה ראוי למחוקק לנקוט בעניין הצוואה המשותפת - ובעיקר זו ההדדית - עמדה ברורה: אם לשלילה - יאמר הדבר במפורש; אם לחיוב - ייקבעו הוראות התומכות בצורת צוואה זו, והנותנות לה תוקף. המצב הקיים, שבו קיימת הכרה בצוואה המשותפת כצואה של יחיד  - טומן בחובו קשיים עיוניים ומעשיים גם יחד, וספק אם הוא תואם את הציפיות הסבירות של המצווים".

(א. ברק, פרשנות במשפט (כרך חמישי - פרשנות הצוואה, תשס"א) , בעמ' 68-72).          

בפרשת מלמד נ' סלומון, ולמרות האמירה כי אי הכרה באינטרס הסתמכות בין שני מורישים העורכים צוואה הדדית היא קשה, בחר כב' הנשיא (בדימוס) ברק להשאיר את השאלה ב"צריך עיון", בנסיבות אותו מקרה בו הופיע הצוואה סעיף הקובע במפורש כי כל אחד מהמצווים יכול לשנות את צוואתו בכל עת. 

בדומה, שאלה זו לא הוכרעה, ושוב הושארה במפורש ב"צריך עיון", אף בפסקי דין נוספים כגון בעמ 4282/03 אולגה לרנר נ' יעקב פייר (פליקס) תק- על 2005 (2), 3557 וכן בדנא 7600/05 יעקב פייר נ' אולגה לרנר . יחד עם זאת,  וכאמור מעלה, "הרים המחוקק את הכפפה" ותיקן את חוק הירושה בתיקון מס' 12 התשס"ה 2005, לעניין זה.

יחד עם זאת, לאחרונה וחרף האמירה בפרשת מלמד נ' סלומון, ניתן למצוא התייחסות ספציפית ומחייבת לסוגיה זו של אינטרס ההסתמכות טרם תיקון החוק בבעם 10807/03 אליקום זמיר נ' רות גמליאל , אשר ניתן ביום 4.2.2007 (להלן: "פרשת זמיר נ' גמליאל").

בדבריה מתייחסת בדעת רוב כב' השופטת נאור (כנגד דעתה החולקת של כב' השופטת ארבל) לאמרה לעיל בפרשת מלמד, וקובעת כדלקמן:

"המחוקק קבע את הפתרון שקבע, ואולם, התיקון לחוק אינו חל על ענייננו. אך לטענת המבקשים, יש להחיל את דברי הנשיא ברק בפרשת מלמד (ובספרו) על צוואות הדדיות שנעשו לפני התיקון לחוק. שקלתי בכובד ראש אפשרות זו, ובסופו של יום אציע לחבריי כי לא נהפוך את אמרת האגב שבעניין מלמד להלכה... לדעתי, מעצם ההדדיות בכתיבת הצוואות, אין ללמוד על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מות של מי מהם, והכול כמובן באין אינדיקציה פרשנית אחרת.

זאת ועוד, חוק הירושה מלמדנו כי עיקרון יסוד בדיני הירושה הוא כוחו של המוריש לשנות מצוואתו מתי וכפי שיחפוץ. כך, הסכם בדבר ירושתו של אדם שנעשה בחייו של אותו אדם  - בטל (סעיף 8 לחוק); התחייבות של אדם לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה - "אינה תופסת" (סעיף 27(א) לחוק); הוראה בצוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה - בטלה (סעיף 27(ב) לחוק). בהעדר עיגון לכוונה משותפת אחרת של כותבי צוואות הדדיות, ולו באופן משתמע, אין, לטעמי, מקום לסטות מהוראות אלה. דעתי היא כי אין בהדדיות בצוואות לכשעצמה כדי שניצור פרזומציה, כי כוונת הצדדים היתה להתנות על הוראות הדין (אם אכן ניתנות הן להתניה).

בני זוג שכתבו צוואותיהם לפני התיקון, כל שעמד לפניהם הוא הוראות הדין, הברורות למדי, בדבר אי הטלת הגבלות על שינוי הצוואה (וראו גם: ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז(2), 373, 380; ע"א 290/78 וינשנקר נ' אדלמן, פ"ד לד(1), 122). בעניין בני זוג שכאלה - ובהעדר כוונה אחרת, מפורשת או משתמעת - לא ניתן, לדעתי, להניח כי רצונם היה להגביל זה את כוחו של זה בשינוי הצוואה. יתכן שכן, אך יתכן שלא. בהעדר כל ראייה על כוונה משותפת אחרת של הצדדים, לא ראוי, לדעתי, לקבוע לגבי צוואות שנעשו לפני החוק שהיתה כוונה משותפת להתנות על הדין ולהגביל את בן הזוג האחר".  (ההדגשות אינן במקור, ט.ס).             

            לאור האמור, ולאור הקביעה המחייבת של כב' השופטת נאור בפרשת זמיר נ' גמליאל לעיל, סבורני כי לא ניתן לקבל את הטענה כי צד לצוואה הדדית בכלל, והנתבעת בענייננו בפרט אוחזת באינטרס הסתמכות לגיטימי המאפשר לה למנוע מהמנוחה מלשנות את הצוואה ההדדית אשר נערכה טרם תיקון מס' 12 לחוק הירושה.

11.        סוף דבר

            כעולה מן המקובץ, אני דוחה את ההתנגדות נשוא תע 101061/05.

            ב"כ התובע יגיש פסיקתא לקיום הצוואה מיום 25.11.03, בהתאם לטופס 5 לתקנות הירושה. בפסיקתא יצוין כי לא מונה מנהל עיזבון, וכן יצורף אליה העתק הצוואה. הפסיקתא תוגש בתוך 10 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

הנתבעת תשא בהוצאות התובע בהליך זה, בסך של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, הסכום יהא צמוד וישא ריבית כחוק, עד לתשלום בפועל.

המזכירות תסגור את תע 101060/05, תע 101061/05, ותע 101062/05, ותשלח עותקי פסק הדין לעו"ד שכטר ולעו"ד אופיר.

ניתן היום ב' בסיון, תשס"ח (5 ביוני 2008) בהעדר.

טובה סיון, שופטת

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ