כללי
1. זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף.
התובע, יליד 1948, חבר קיבוץ, עבד כנהג מיכלית חלב בקואופרטיב "עמק חפר". ביום 5.7.97 נפל ארצה מעל גג המיכלית ונפגע, בעיקר במרפקו. הצדדים הגיעו להסכמה להעמיד את הנכות הרפואית על 20%, תוך שמירה על הטענות לעניין התפקוד (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 27.3.06). האירוע הוכר כתאונת עבודה והתובע קיבל תגמולי מל"ל בגינה.
התביעה הוגשה במקור בעילות חלופיות, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ולפי פקודת הנזיקין, כנגד קיבוץ אייל, כמי שהחזיק את המקרקעין ואת ציוד החליבה והזמין את העבודה, כנגד הקואופרטיב עמק חפר, כמעביד וכבעלי המיכלית, כנגד המגן חברה לביטוח, כמבטחת השימוש במיכלית וכן כמבטחת אחריות המעביד, וכנגד "אבנר", בעילה ה"פלת"דית" כמובן. עמק חפר והמגן שלחו הודעת צד ג' לטכניון - מכון טכנולוגי לישראל (כמי שנתן אישור כשירות למיכלית), וכן לחברת אברהם קיסלוק ובנו בע"מ (כמי שייצרה או סיפקה את המיכלית). ביום 1.11.01 נמחקה בהסכמה העילה ה"פלת"דית" ולפיכך נמחקו קיבוץ אייל ו"אבנר". ביום 7.6.04 נמחקה בהסכמה ההודעה כנגד "הטכניון". ביום 31.5.06 ניתן פסק דין מותנה כנגד הצד השלישי הנוסף, בהעדר הגנה.
2. התובע טוען כי "עמק חפר" עיוול כלפיו עוולות נזיקיות של הפרת חובה חקוקה ושל התרשלות, בעיקר אי התקנת אמצעי זהירות נאותים, הנהגת שיטת עבודה לא בטוחה ואי מתן הדרכה, ולפיכך חייב לפצותו בגין נזקיו.
הנתבעות כופרות הן באחריותן והן בעצם החובה לשלם לתובע דבר, בין היתר בשל היותו חבר קיבוץ, הנושא בכל הוצאותיו, דואג לכל מחסורו והיה זה שלמעשה קיבל את השכר בגין עבודתו של התובע לידיו.
נסיבות הנפילה
3. התובע מסר לראשונה גירסה מלאה של האירוע לחוקר פרטי, שי מדר (שנתן תצהיר עדות ראשית מיום 1.5.06, שאליו צורפה הודעת התובע מיום 24.11.97, כ - 4 חודשים לאחר האירוע). לפי התיאור שמסר, התרחשה הנפילה באופן הבא: "... לאחר ההעמסה לאחר שהתחלתי לנסוע כמטר בערך נזכרתי שתאי המיכלית אינם נעולים ובהמשך עצרתי דוממתי מנוע ועליתי דרך הסולם המיועד לתיפוס (צ"ל: לטיפוס - א.ז.) על מנת לסגור ולנעול ולבדוק את מילוי התאים (1,2) מאחר ועליי לאמת כי התאים מלאים מטעמי בטיחות מאחר ותאים חצי מלאים יוצרים תנודות שמסכנות את הנסיעה, הגעתי לתא מס' 1 בקידמת המיכלית ושם מעדתי מסיבה שאינה ברורה לי. לא הסתובב לי הראש והייתי בעירנות מלאה ופשוט מעדתי. בעקבות מעידתי נפלתי מחוץ למעקה הבטיחות שמותקן על גג המיכלית שתוחם את המדרך שבנוי ומיועד להליכה על גג המיכלית באופן בטוח..." (עמ' 1 להודעה, ש' 8 - 18).
4. בכתב התביעה מופיעה גרסה שונה. נטען קצרות (בסע' 2), כי "... לאחר שעלה לגג המיכלית כדי לפתוח את פתח תא המיכלית ולפקח על פעולת המילוי של החלב בתא, נפל התובע מגג המיכלית ונפגע קשות".
בתצהיר עדות ראשית מיום 5.8.05 מספר התובע כדלקמן: "ביום 5.7.97 הגעתי לקיבוץ "אייל" מקיבוץ "ניר אליהו", כאשר תא מס' 2 היה מלא (5,000 ליטר), ובתא מס' 1 הייתה כבר כמות של כ - 3,954 ליטר חלב... החניתי את המיכלית ליד מיכל החלב של קיבוץ "אייל". דוממתי את מנוע המיכלית, והתחלתי בהכנות להעברת החלב ממיכל החלב אל המיכלית. רציתי להמשיך ולמלא את תא מס' 1 עד סופו, דהיינו, בעוד כ - 6,000 ליטר חלב, ואת היתרה להעביר לתא מס' 3. מדדתי את כמות החלב המצויה במיכל החלב. חיברתי את הצינור ממיכל החלב אל תא מס' 1 של המיכלית, והתחלתי להזרים את החלב, באמצעות המשאבה החשמלית של הקיבוץ, הממוקמת ליד מיכל החלב של הקיבוץ. לאחר מכן עליתי על גג המיכלית כדי לוודא מתי תא מס' 1 התמלא עד תום. אני עליתי לגג המיכלית עם המפסק החוטי בקרבת הסולם הצדדי, ולאחר מכן התקדמתי לכיוון מכסה תא מס' 1, הרמתי את המכסה כדי לבדוק האם תא מס' 1 התמלא עד סופו בחלב אם לאו. בדיקתי הנ"ל העלתה כי תא מס' 1 עדיין לא התמלא עד סופו בחלב, ועוד אני ממתין כי פעולת מילוי תא מס' 1 תסתיים, כאשר לפתע מעדתי על גבי משטח ההליכה, איבדתי את שיווי המשקל, ונפלתי מגג המיכלית, מגובה של כ - 4 מטר, אל הקרקע, ונפצעתי קשות" (סע' 6 לתצהיר).
בעדותו מאשר התובע את האמור בתצהיר, ומדגיש כי עלה לגג בזמן שהצינור מחובר למיכלית (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 27.3.06); הוא מאשר את חתימתו על גבי ההודעה שמסר לחוקר, אומר שלא זוכר כלל ששוחח אתו, ומיד מעומת עם הגרסה שמסר לחוקר באותה פגישה (שם, עמ' 15). ההסבר שלו לתיאור השונה של נסיבות האירוע הוא כזה: "אחד הדברים שעד היום צוחקים עליי מהתאונה הזאת שתמיד החברים אומרים שמי שמוביל חלב יותר משנה המוח הופך לקוטג' כי אחרי שנפלתי מהמיכלית התא עוד לא היה מלא, המשקפיים עפו לכיוון אחר, הפלאפון עף לכיוון אחר, ואחרי זה הדבר היחיד שהיה לי בראש הוא שזחלתי אל המשאבה והפסקתי את עבודתה בכדי שהחלב לא יגלוש החוצה. אין לי מושג מאיפה הסיפור. אני זוכר שהיה סיפור עם איזה חוקר, אני לא יודע איך הגענו לגרסה כזאת. אני נפלתי שהתא לא היה מלא, הסיפור שרשום בתצהיר הוא הנכון. מה שהקראת לי הוא לא הנכון" (שם, עמ' 16). בכל הכבוד, הסבר זה תמוה ביותר.
5. החוקר שי מדר נחקר בנגדית, ולא הוכח כל פגם באופן גביית הודעתו של התובע. גם האזנה לקלטת האודיו ועיון בתמליל מלמדים כי החוקר, ביחד עם התובע, הקפיד לרשום כל מילה ולדייק בכל מינוח; לתובע ניתנה ההזדמנות המלאה לספר בדיוק מה קרה. במהלך החקירה הנגדית של החוקר בקש ב"כ התובע להגיש את דו"ח החקירה מיום 30.12.97 (ת/5), ללא הסתייגות או התנגדות לעדויות מפי השמועה (עמ' 80 לפרוטוקול מיום 11.5.06). לצד אותה גרסה ראשונית של התובע, כפי שהוקלטה, כולל הדו"ח גם את גרסתו של הנהג המחליף שהוזעק למקום ע"י התובע, רונן בן מיכאל; לגרסתו, כפי שנמסרה לחוקר, הגיע למקום וראה את התובע כשהוא פצוע במרפקו עם שבר פתוח ומדמם והזעיק למקום אמבולנס;
המיכלית עמדה מחוץ לרפת כשמנועה דומם. עוד כולל הדו"ח את גרסתו של מזכיר קיבוץ אייל, יצחק אקהוז. הוא מסר לחוקר כי הגיע למקום בסמוך לאחר האירוע וראה את המיכלית חונה
בסמוך למחלבה כשמנועה דומם (עמ' 4 לת/5). אף לא מילה אחת על מיכלית מחוברת למשאבה או נראית כמצויה בעיצומו של תהליך מילוי. גם אם נתעלם מעדויות אלה, מוזר שהתובע לא טרח לזמן עדים אלה על מנת שיתמכו בגרסתו, והדבר פועל כמובן ראייתית כנגדו.
מכל מקום, עדותו של התובע באשר לנסיבות הנפילה היא למעשה "עדות יחידה של בעל דין". עדות כזו מחייבת זהירות מיוחדת, וקבלתה טעונה הנמקה של ממש. אינני יכול לקבלה. אין כל סיבה שלא לאמץ את גרסתו הראשונית, הסמוכה לאירוע, שנמסרה בניחותא ובאריכות לחוקר שי מדר, הוקלטה, נרשמה ונחתמה. אני מניח, לטובתו של התובע, שכעבור מספר שנים, כאשר מסר את גרסתו המאוחרת בפני עורכי דינו, פירט למעשה את נוהל העבודה הרגיל, השגרתי, תוך שהוא שוכח את סיבת העלייה לגג בעת האירוע הספציפי.
התובע, אם כך, החל בנסיעה, עצר מיד, טיפס לגג כדי לוודא שהמיכלים מלאים, וליד תא מס' 1 מעד ונפל ללא סיבה ידועה או נראית לעין.
אחריות בנזיקין
6. שיטת המשפט בישראל איננה מכירה, כידוע, בעיקרון של אחריות מוחלטת, למעט בענפים מוגדרים, שהוגדרו בחקיקה. אירוע דוגמת זה נשוא התביעה מחייב הוכחת "אשם" כתנאי לפסיקת פיצוי. כבר נפסק, כי "רבים הם הסיכונים החזויים שאינם מטילים אחריות בנזיקין. גם במסגרת עוולת הרשלנות, יש וסיכונים חזויים אינם מטילים אחריות, אם משום שאינם מבססים "חובת זהירות", אם משום שאינם מבססים סטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש ואם משום שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש" (ע"א 3124/90
סבג נ' אמסלם, פ"ד מט (1) 102, 111 (1995)).
ודוק - אין חולק בדבר קיומה של "חובת זהירות מושגית" של מעביד כלפי עובדו (בהנחה שזו הייתה, אפילו לצורך הדיון, מערכת היחסים, כיישומה בדיני הנזיקין); שאלה לעצמה היא, האם קיימת "חובת זהירות קונקרטית", והאם הופרה חובת הזהירות המתחייבת בנסיבות העניין והמקרה. כדברי הפסיקה: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80
ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 127 (1982)). בהקשר זה ברור, כי "חיי היומיום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה, סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כענין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. גם אם יבוא הניזוק ויוכיח כי לא הסכים ולא קיבל אותו סיכון - לא יישמע. עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהתחלק. "הנפילה או ההתחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (השופטת בן פורת בת"א 277/59פ(מ) ל"ח 101, 108). אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היומיום. ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/71 הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה (ראה Purkis V. Walthamslow B.C. (1934) 151 L.T. 30 (K.B.)), המשחק עם כלב עשוי להשרט (Lee V. Walkers (1940) 162 L.T. 89), והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו" (
שם, בעמ' 126).
הדין מכיר, אם כן, בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק; זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. בעוד שבמסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטרקטית; הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי, ניצבת חובת הזהירות הקונקרטית, שבמסגרתה מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה.
7. בע"א 371/90
סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345 (1993), תבע עובד רכבת ישראל את מעבידו, בגין נזק שנגרם לו עקב החלקה על בוץ. נקבע, מפי כבוד השופט חשין: "... ובעניינינו: גם אם אמרנו כי סובחי נפגע באשר החליק על בוץ, לא נוכל להוסיף ולומר כי סכנת החלקה על בוץ- בהקשר ענייננו- היתה סכנה בלתי רגילה שהמדינה חבה בגינה חובה כלפי סובחי. כל קטן יידע כי ערבוב מים בעפר יוצר בוץ, וכי על בוץ מחליקים. לטענת סובחי כי לא הזהירו אותו מפני הבוץ, נשיב, כי הכל יודעים שעל בוץ מחליקים, וחזקה על סובחי שאף הוא ידע זאת. נזכור כי סובחי עבד כפועל- מסילאי כשש שנים, ובוודאי ידע על כל סכנות "רגילות" מסוג זה הכרוכות בעבודתו..." (בעמוד 349). ובהמשך: "... מוסיף הוא וטוען, כי שומה היה על הממונה עליו להזהירו מפני החלקה. חובה זו לא מצאתי מקומה; וגם לו אמרנו שעובד ביומו הראשון, בעבודות מסוימות, ראוי שיזכה לאזהרה... אזהרתו מפני החלקה על בוץ לא היתה דרושה בנסיבות העניין והמקום". ובלשונו של כבוד השופט ברנזון בע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט(1) 30, בעמוד 32
"אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה הנראית לעין קיימת תמיד, והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה כזו. הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות. יהא זה בלתי מעשי לקיים מעברים, דרכים ושבילים באופן כזה שלעולם לא יהיה מקום חלק... שבו יוכל אדם להחליק...".
ראו גם: ע"א (מחוזי ת"א) 1644/03
שלום נ' השקם בע"מ (ניתן ביום 15.5.05): "המסקנה הטבעית מהצטברות כל האמור היא, שלא עלה בידי המערערת להוכיח כל גורם מיוחד או ספציפי בגינו נפלה. משכך, הרי שמדובר בנפילה שהיא חלק מסיכוני היום יום, שכידוע, אין להטיל בגינה אחריות על מי מהמשיבות... למעלה מן הצורך נוסיף כי גם אם היתה המערערת מוכיחה שאכן נמצאה שקית ניילון במקום, ושנפילתה נגרמה כתוצאה מקיומה של אותה שקית, לא היה בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להביא למסקנה שקיימת רשלנות של השק"ם במקרה הנדון. עדיין היה צורך בבדיקה עובדתית ומשפטית של השאלה האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית במקרה דנן, בהתחשב במהות המקום בו נפלה המערערת, באמצעי הזהירות המקובלים בו ובעובדה שהמערערת עובדת שם ובהשלכות עובדה זו".
8. בענייננו יש רלוונטיות גם לעוולה של הפרת חובה חקוקה; אין מחלוקת כי העבודה נעשתה בגובה שמעל ל- 2 מטר. משכך דברים אמורים, חלה הוראת סע' 50 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] התש"ל - 1970 , הקובעת: "היה אדם צריך לעבוד במקום שממנו הוא עלול ליפול יותר משני מטרים, ואין המקום מאפשר אחיזת רגל בטוחה, ולפי הצורך - אחיזת יד בטוחה, יותקנו - ככל שהדבר מעשי במידה סבירה - אמצעים לבטיחותו על ידי גידור או באופן אחר". הסעיף פורש כך שקיימת חובה לגדר אותו חלק שהעובד עלול ליפול ממנו לעומק של יותר משני מטרים, ולא את כל מקום העבודה. באשר לאחיזה בטוחה, נקבע כי הכוונה לאחיזה בטוחה עבור עובד מנוסה, הפועל בצורה שאדם מסוגו עשוי לפעול, באופן סביר, בנסיבות אשר אפשר לצפותן באופן סביר כי תתרחשנה. בנוסף, אחיזת יד פורשה כמשהו שאדם יכול לאחוז בו או לתופסו מפעם לפעם, כל אימת שירצה בכך (ראו מ' גולדברג,
דיני בטיחות בעבודה, עמ' 65). הסעיף חוזר ומפנה למעשה לאותו מבחן של סבירות ומחייב, בהעדר אחיזת רגל בטוחה או אחיזת יד בטוחה, אמצעי בטיחות כגידור או אמצעי אחר, ובלבד "שהדבר מעשי במידה סבירה".
9. המקרה הקרוב ביותר לענייננו שנדון בפסיקה, הוא
מקרה יפרח: ת"א (מחוזי ת"א) 933/94
יפרח נ' כלל (ניתן ביום 26.5.99). התובע שם היה נהג מיכלית ביוב ובמסגרת תפקידו היה עליו לפתוח את ניקוזי מי הגשמים, לשאוב את החולות והאבנים ולאחר שהמיכל שעל משאיתו התמלא, היה עליו לשפוך את הפסולת למזבלה באזור. בעת ביצוע פעולת שפיכת הפסולת, נפל התובע מגג הרכב ארצה ונפגע בקרסול רגלו הימנית. נפסק כי "שהמסקנה ברורה כי גג המשאית עשוי להיות חלק כתוצאה ממי ביוב ובוץ שניתזים לגג. הנתבעת הייתה מודעת לסיכונים המנויים לעיל ומשום כך ההוראות שניתנו לעובדים היו ללכת רק עם נעלי עבודה, לבדוק את הסוליות לפני עליה למיכלית, לשמור על ניקיון חיצוני של המיכלית על מנת שלא יחליק וכו'... לטענת הנתבעת על העובד לבצע עבודתו בישיבה על המיכל, תוך פישוק רגליו ואולם, על מנת לעלות ולרדת מגג המיכלית ברור כי יהיה עליו לקום ולא יוכל לעשות הכל בישיבה כפי שמתואר לעיל. מאחר שהגג עגול וחלק ובהיעדר משטח עמידה מחוספס ומעקה לאחיזה יש סיכון רב להחלקה... הנתבעת אף צפתה סיכון זה הלכה למעשה, ובעקבות נפילה קודמת של אחד מעובדיה התקינה על גבי המיכליות משטחי עמידה ואולם, לא עשתה כן על המשאית בה השתמש התובע. במיכלית זו לא היה גידור ולא היה מקום לאחיזת יד בטוחה סביב פתח המיכל. למותר לציין כי התובע עצמו פנה למסגר ובקש להתקין לו משטח עמידה על המיכלית, אלא שהדבר לא נעשה... מכאן, שהנתבעת הפרה חובתה להנהיג שיטת עבודה בטוחה וכן לדאוג לאמצעי מיגון הולמים".