בית המשפט קיבל את עמדתו של רו"ח שעבד בפירמת רואי החשבון הענקית, שטען לקיפוח זכויות פנסיה, שהתבטאו בכך שבתקופה מסוימת החברה שילמה 5% ולא 6%, ואף לא שחררה לו כספי פיצויים שצבר בעת שהתפטר מהחברה.
התובע סיפר שהמגרש היה מלא לכלוך ואבנים קטנות. המועצה המקומית אבו סנאן טענה כי הוא האשם הבלעדי, אך השופט קבע כי "קיומו של לכלוך מחליק יוצר סיכון בלתי סביר כלפי השחקנים במגרש".
השופטת השתכנעה שהמעסיקה - עמותת אלו"ט - לא ידעה כי התובע נושא את הנגיף, ולמדה על כך רק אחרי שזימנה אותו לשימוע בגלל היותו עובד בעייתי. בהתאם לכך נקבע כי הוא פוטר בלי קשר למצבו הרפואי.
הבן שביקש לקיים את הצוואה טען כי הגיוני שאביו ציווה לו את כל רכושו משום שהוא היחיד שטיפל בו בערוב ימיו. אלא שממצאי הפסיכוגריאטר שמונה בתיק היו חד-משמעיים: האיש לא יכול היה להבין על מה הוא חותם.
הסועדת מעדה אחרי שנתקלה במוט שהרכיב סוכה במתחם הישיבה בבית הקפה. ביהמ"ש קבע שיצרנית הסוכה ובית העסק אחראים יחד למפגע ויפצו את התובעת.
האח טען כי אמם המנוחה ציוותה לו בעל-פה את ביתה רחב הידיים. אלא שבמקום להתמקד בהוכחת טענתו הוא בחר להשחיר את פני אחותו ולפגוע בה תוך עיכוב ההליך שלא לצורך.
הדיירים טענו כי אחרי שהיזמית הוסיפה עוד דירות לבניין היא הותירה בידיה את שטחי הגג שהוצמדו להן שלא בהתאם להסכם מולה. אלא שלפי בית המשפט, הפרשנות שלהם שגויה ולא תואמת את חוק המקרקעין.
התובע טען כי ביקש את התיעוד הרפואי שוב ושוב עוד במהלך ריצוי מאסרו ונדחה. ביהמ"ש קבע כי גם לאסיר יש זכויות, יהיו מעשיו אשר יהיו.
האיש החליט שאינו מעוניין לחיות בקרבת גרושתו מחשש לתלונות סרק על אלימות, ותבע ממנה דמי שכירות על השימוש בשטח. אלא שבית המשפט קבע כי משמדובר בחלקה רחבת ידיים לא הייתה בעיה שיתמקם באזור מרוחק.
הרופא שב לישראל כדי לבצע התמחות בפתולוגיה שתזכה אותו במענק "מקצוע במצוקה". הממונה על השכר קבע שהוא לא זכאי למענק אך ביהמ"ש חשב אחרת.
