הורים לאדם עיוור מצאו לו כלה במדינה ענייה בחו״ל. האישה הוחתמה על הסכם ממון שלפיו אין לה זכויות בדירת המגורים במקרה של פרידה. בית המשפט ביטל את ההסכם.
בית המשפט למשפחה בתל אביב ביטל לאחרונה הסכם ממון עליו הוחתמה ב-1988 צעירה שהובאה מחו״ל כדי להינשא לאדם שסובל מבעיות בריאות קשות. ההסכם שלל מהאישה זכויות בדירה בה חיו בני הזוג כ-30 שנה. בפסק הדין נקבע שההסכם נחתם בנסיבות של עושק והטעיה ומבלי שהאישה הבינה את תוכנו.
הורים לאדם עיוור שסובל מבעיות בריאות נוספות רצו למצוא לבנם כלה. הם לא מצאו בארץ ובסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת הם נסעו לחו״ל ואיתרו בחורה שתמלא את התפקיד.
הבחורה, בת 20 מרקע כלכלי קשה, נישאה לבנם בנובמבר 1987. היא עברה לגור עמו בישראל והתגיירה. לאחר 30 שנות נישואים ושתי בנות משותפות (שנולדו לאחר תהליך הפריה) עבר האיש אירוע מוחי שדרדר את מצבו עוד יותר והיא ביקשה להיפרד ממנו.
ממועד זה החלו אמו ואחותו של האיש ב״מלחמת חורמה״ נגדה במטרה לסלק אותה מהדירה בה חיו בני הזוג (הדירה רשומה על שם סבתו). בין היתר הן מנעו ממנה תשלומי מזונות, הטרידו אותה ואף השחיתו את רכבה.
ב-2018 הגישה האישה תביעה לביטול הסכם ממון עליו הוחתמה בסמוך לנישואים ששולל ממנה זכויות בדירה. ההסכם אושר בזמנו בבית המשפט המחוזי וקיבל תוקף של פסק דין.
היא טענה שמשפחתו של בעלה התנהלה כלפיה בחוסר תום לב. היא לא ידעה את השפה והוטעתה לחשוב שההסכם שנחתם בארץ זהה להסכם שנחתם מולה בחו״ל ושהבטיח לה חיים חסרי דאגות כלכליות ו״נכס מקרקעין בטוח״.
בשם הבעל (שהוכרז כחסוי) הופיעו אמו ואחותו שטענו כי אין בסיס לבטל הסכם שאושר בבית המשפט לאחר הליך מדוקדק. לשיטתן, התמורה שקיבלה התובעת היא יציאה ממעגל העוני והייתה זו החלטה מושכלת שלה להינשא לבנם.
הן הוסיפו שהתובעת ידעה שדירת מגוריה רשומה על שם סבתו ושל הבעל לא על שמו וכי הוריו לא הבטיחו לה דבר מלבד לרווחת הזוג, כל עוד הם ביחד.
״הכושי עשה את שלו״
בפתח דבריו כתב השופט ארז שני כי הרקע לחתימת ההסכם ״יכול היה בקלות למצוא עצמו בכל ספר אשר תיאר את האווירה בקהילה היהודית במזרח אירופה בתחילת המאה הקודמת״.
הוא ציין כי החתמת אזרח זר, שאינו יודע את השפה העברית על הסכם ש״הוסבר״ לו על ידי עורך דין מטעם משפחת הנתבע, מבלי שיוכל לקרוא את ההסכם הוא ביצוע חוזה ואף ניהול משא ומתן בחוסר תום לב.
הוא קבע שההסכם לוקה בעושק, טעות והטעייה והדגיש שהתובעת הוחתמה על ההסכם כשהיא מוחלשת, חסרת ניסיון חיים ובמצב כלכלי רע.
״תנאי ההסכם היו בעצם עבודת חינם על פני עשרות שנים ללא כל תמורה פרט למחסה״, כתב השופט והוסיף כי ״הסכם הוגן לא היה כאן ומדובר בתנאים גרועים בהרבה מהמקובל״. לדבריו, אם הייתה מקבלת שכר על טיפולה בנתבע זה היה מסתכם במיליונים.
״ייבוא״ אדם, גם אם מרצונו, ממדינה ענייה, אגב נישואין אינו יכול להיות עסקה מסחרית שניתן לסיים ב-״הכושי עשה את שלוֿ הכושי יכול ללכת״, סיכם השופט וביטל את הסכם הממון.
הנתבע חויב בהוצאות בסך 80,000 שקל.
- ב״כ התובעת: עוה״ד יאיר שיבר, דורון שיבר ושנאל דורזיה
- ב״כ הנתבע: עורכת דין מיכל אופיר
עו״ד מורן בריק מילר
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין