בפסק דין שניתן בשבוע שעבר, קיבל ביהמ"ש תביעה של בעל דירה מתל-אביב, שסבל מאיחור של חודשים רבים בשיפוץ הבניין בו התגורר. הפיצוי ניתן על האיחור וכן על עוגמת הנפש.
בשנת 2010 חתמו בעל דירה בבניין בתל-אביב וחברת "אקו סיטי" על הסכם לביצוע עבודות שיפוץ במסגרת תמ"א 38 בבניין.
בהתאם להסכם, הפרויקט היה אמור להסתיים ביום בפברואר 2014, אך באותה שנה נחתמה "תוספת להסכם" ובפועל, הדירות נמסרו לדיירים רק בחודש מאי 2015. לאורך תקופת העבודות האיש המשיך להתגורר במקום.
לשאלות בנושא:
כנסו לפורום תמ"א 38
לפני מספר חודשים הוא החליט להגיש בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב תביעה לפיצויים על סך כ-33,500 שקלים (הפיצוי המקסימלי האפשרי בתביעות קטנות), בגין נזק שלטענתו נגרם לו בעקבות עבודות שיפוץ במסגרת תמ"א 38 שבוצעו בבניין בו התגורר.
טענתו המרכזית הייתה שהוא זכאי לפיצוי בגין הארכת ההסכם לביצוע העבודות וכן לפיצוי בגין עוד שבעה חודשי איחור בביצוע העבודות. בנוסף הוא עתר לפיצוי בגין "סבל מיותר ועוגמת נפש".
מלבד זאת הוא טען כי הנתבעת חרגה משעות העבודה עליהן הוסכם במסגרת עבודתה בימי שישי, ואף תבע פיצוי בטענה שדירתו הוצפה מספר פעמים, דבר שאילץ אותו להזמין איש מקצוע באופן פרטי.
הנתבעת מצדה טענה כי סכומי הפיצוי הנתבע משוללים כל יסוד. היא לא חלקה על העובדה שחל עיכוב בסיום העבודות, אך לטענתה, חישוב בהתאם להסכמים שנחתמו, מוביל לכך שהתובע זכאי לפיצוי בסך כ-12,900 שקל לכל היותר.
לגבי ההצפות, הנתבעת טענה כי מקורן ברשלנות התובע שביצע שינויים בצנרת הביוב בדירתו עוד לפני תחילת ביצוע עבודות השיפוץ, וללא ידיעתה.
בנוגע לטענה בדבר חריגה בשעות העבודה בימי שישי, הנתבעת טענה כי הדבר קרה רק לעיתים נדירות, ולמשך זמנים קצרים.
היה זוכה בפיצוי גבוה יותר?
הרשמת בכירה חן מאירוביץ חילקה את התביעה לשני היבטים – הנזיקי והחוזי – ובסופו של דבר קיבלה את אותה באופן חלקי.
בהיבט הנזיקי, השופטת פסקה לתובע פיצוי גלובאלי בסך 1,500 שקל בשל עוגמת הנפש והמטרד שנגרם לתובע בגין העבודות בימי שישי. פיצוי זה נקבע על סמך הערכה, היות שהתובע לא הוכיח מתי וכמה פעמים היו חריגות משעות העבודה.
לעומת זאת, השופטת דחתה את דרישת התובע לפיצוי הקשור להצפות בדירתו, מאחר שהתרשמה כי התקלה שגרמה להצפה אכן לא הייתה קשורה למעשי הנתבעת. בהקשר זה צוין כי "התיעוד שהגיש התובע לא מבסס כל אחריות של הנתבעת".
לאחר מכן השופטת עסקה בהיבט החוזי וניתחה את מנגנוני הפיצוי את המסמכים שנחתמו בין הצדדים – ההסכם והתוספת להסכם – פיצוי בגין איחור במסירה ומנגנון פיצוי נוסף עבור "איחור בבמועד השלמת העבודות המהותיות", כגון הפעלת המעליות בבניין, למשל.
בסיכומו של דבר, השופטת חייבה את הנתבעת בפיצויים בסך 33,500 שקל, בצירוף הוצאות משפט בסך 500 שקל.
יש לציין כי אפשר שהתובע היה זוכה בפיצוי גבוה יותר אילו היה מגיש תביעה בבית משפט השלום ולא בבית משפט לתביעות קטנות. השופטת עצמה ציינה שהבהירה לתובע כי בתביעות קטנות ישנה תקרת פיצוי.
* עורך דין שי הררי עוסק בתמ"א 38
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין