עימות בין אזרח לבין מתנדב במשמר האזרחי הסתיים בתלונה שהגיש האזרח בה טען שהמתנדב גנב את כספו. אלא שהתלונה נסגרה, ולאחרונה ביהמ"ש קיבל את תביעת המתנדב לפיצויים על הפגיעה בשמו הטוב.
בימ"ש השלום בפתח תקווה קיבל בשבוע שעבר תביעת דיבה שהגיש מתנדב במשמר האזרחי לפני כשנה נגד אזרח בו נתקל במסגרת פעילות שאירעה בינואר 2016, ולאחריה הגיש נגדו תלונת שווא במשטרה. השופט אריאל ברגנר קבע כי התלונה, שייחסה למתנדב מעשי גניבה, הייתה עלולה לפגוע בפרנסתו.
התלונה מצד האזרח-הנתבע הוגשה יום למחרת אירוע שכלל מפגש בינו לבין המתנגב. בתלונה האזרח טען שהמתנדב גנב לו כסף ורישיון נהיגה לאחר שחטף את ארנקו.
לאחר חקירה שכללה בין השאר עימות בין שני הצדדים, הוחלט על סגירת התיק. בתוך כך גם הנתבע נחקר בגין מסירת הודעה כוזבת והכשלת שוטר בתפקידו.
התובע טען כי תלונתו של הנתבע נמצאה שקרית ולכן התיק נסגר מחוסר אשמה. לטענתו, הגשת התלונה נעשתה בחוסר תום לב ומתוך כוונת זדון.
בנסיבות אלה, לשיטתו של התובע, על הנתבע לפצות אותו בגין הפגיעה בשמו הטוב עקב הגשת תלונת שווא.
הנתבע טען כי מדובר בתלונה אמיתית והעובדה שהתיק נסגר לא מלמדת על חוסר תום לב מצדו. בנוסף הוא טען כי התובע לא הפריך את ההנחה שלפיה מי שמגיש תלונה למשטרה פועל מתוך אמונה כנה באמיתות תלונתו.
יתרה מכך, הנתבע טען כי התובע לא גיבה את טענותיו במסמכים כמו אסמכתא על סגירת התיק מחוסר אשמה, על אף שיכול היה להשיגם בקלות.
לא האמין בתלונתו
באופן כללי, הסביר השופט ברגנר, הקביעה אם פרסום מהווה הוצאת לשון הרע מבוססת על מבחן אובייקטיבי של משמעות הביטויים תוך בחינת מכלול הדברים וההקשר שבו נאמרו.
לגופו של עניין, השופט הזכיר כי על סמך הדברים שהנתבע ייחס לו, התובע נחקר בחשד לביצוע מעשים פליליים של גניבה ואיומים בעת מילוי תפקידו. "אני סבור כי בעיני 'האדם הסביר' האשמות אלו עלולים לבזות את התובע, לפגוע במשרתו או לעשותו מטרה לשנאה ברמה האישית והמקצועית, ועל כן תלונת הנתבע במשטרה עונה על ההגדרה שבחוק ומהווה 'לשון הרע'", קבע.
מכאן השופט ניגש לשאלה האם מעשי הנתבע חוסים הגנת תום הלב, וגם בנושא זו ההכרעה הייתה לטובת התובע. השופט לא השתכנע שהנתבע האמין שתלונתו אמת. בהקשר זה השופט קבע כי "גרסת הנתבע בתיאור האירוע מושא התלונה לוקה בכשלים פנימיים המחלישים מאד את אמינותה, כשלכך מצטרף רושם בלתי-מהימן שהותיר הנתבע בעדותו".
כך למשל, פעם הנתבע טען כי נסע לתחנת בית דגן לאסוף את רישיון הנהיגה שלו אולם בהמשך טען כי עד היום לא קיבל את רישיונו בחזרה.
לעומת זאת, השופט התרשם שהתובע מסר גרסה אמינה לכל אורך הדרך החל מהעימות במשטרה ועד לעדותו בבית המשפט, אם כי ציין כי טענתו בדבר סגירת התיק מחוסר אשמה אכן לא נתמכה באמסכתא.
בסופו של דבר, ולאחר שהביא בחשבון את השיקולים השונים – טיב הפרסום, היקף הפגיעה והתנהלות הנתבע – השופט חייב אותו לשלם לתובע פיצויים בסך 15,000 שקל בתוספת הוצאות משפט בסך 12,000 שקל.
- שמות באי הכוח לא צוינו בפסק הדין
* עו"ד אלן גוסילס עוסק בתביעות לשון הרע
** הכותב לא ייצג בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין