תבעה חצי מנכסי בעלה: "אנחנו תימנים, סמכתי עליו"

בתום כיובל שנות נישואים דרשה האישה את חלקה בבית המגורים ובדירה נוספת הרשומים ע"ש בעלה, שטען להגנתו: מקובל בעדה להוריש אותם לבן. מה קבע ביהמ"ש?

ניצחון לעקרת בית על בעלה מזה כ-53 שנה: בית המשפט למשפחה בראשון לציון קיבל לאחרונה את תביעתה לקבלת מחצית הנכסים הרשומים על-שמו, ביניהם בית המגורים ודירה נוספת. מדובר בבני זוג שנישאו לפני כניסת חוק יחסי ממון לתוקף, והשופטת מיכל סער קבעה שחלה על הנכסים, בנסיבות העניין, הלכת השיתוף.

התובעת והנתבע נישאו ב-1973, כפסע לפני כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בני זוג. בנסיבות אלה, המשטר הרכושי החל עליהם הוא "הלכת השיתוף" – כלומר חזקה שכלל הנכסים שנצברו במהלך הנישואים הם משותפים, אלא אם הוכח אחרת. במוקד ההליך: הבית בו גרו הצדדים לאורך השנים תוך הבאת 4 ילדים, עד לעזיבת האישה בשלהי 2018, ודירה נוספת שנקנתה ב-1984 - הרשומים על-שם הבעל.

בתביעתה עתרה האישה לקבוע שכלל הנכסים שנצברו במהלך הנישואים, ובעיקר הבית והדירה, הינם משותפים. "בשל היות הצדדים בני העדה התימנית", סיפרה, בעלה "הוא אשר ניהל את המערך הכלכלי המשפחתי", בעוד היא סמכה עליו, "דאגה להכפיף את רצונותיה לרצונו", אהבה אותו, תמכה בו "ונענתה לכל דרישותיו" – ובמסגרת זו תפקדה, לבקשתו, כעקרת בית שהתמקדה בגידול הילדים.

מנגד טען הבעל שאת בית המגורים קיבל במתנה מהוריו, בעוד את הדירה רכש באמצעות כספי הירושה שהותירו לו– כך שמדובר בנכסים בבעלותו בלבד, שלפרודתו אין חלק בהם. גם הנתבע הזכיר את מוצא השניים, אבל בקונטקסט אחר: לדבריו האישה ידעה כי רצונו לצוות את נכסיו לבנו אחרי פטירתו "כנהוג אצל בני העדה התימנית", כלומר אפילו בירושה אין לה חלק בבית ובדירה.

"לא ויתרה על זכויותיה"

אבל השופטת סער קבעה שהבעל לא צלח בסתירת חזקת השיתוף ביחס לנכסים, כך שפרודתו זכאית למחציתם. "התרשמתי כי הנתבע היה המפרנס העיקרי וניהל את הכספים והרכוש, ואילו התובעת שימשה במשך שנים רבות כעקרת בית, ובהמשך עבדה כסייעת בגן ילדים - אולם לאורך כל השנים הייתה אמונה בעיקר על גידול ילדי הצדדים וניהול משק הבית. התרשמתי כי התובעת סמכה על הנתבע ונתנה בו אמון כי יפעל לטובת כלל המשפחה", כתבה.

אשר לבית המגורים, השופטת קיבלה את גרסת האישה כי בעלה חזר והבהיר לה לאורך השנים שמדובר בנכס משותף, וכי סמכה עליו והאמינה לו בהקשר הזה. גם העובדה שהורי הנתבע חתמו ב-1982 על העברת זכויותיהם בבית לשני הצדדים ולא רק לבנם – כאשר רק בהמשך שונה הרישום על-שמו בלבד – מחזקת, לדברי השופטת, את גרסת התביעה שמדובר בנכס משותף.

לזאת הוסיפה השופטת את שנות המגורים הרבות בנכס, הבאת וגידול הילדים תחת קורתו, והשקעת כספים משותפים להרחבתו ושיפוצו – באופן המצדיק לראות בו, בנסיבות העניין, כמשותף על-פי הלכת השיתוף. למסקנה דומה הגיעה, כאמור, גם ביחס לדירה שנרכשה ב-1984.

גם כאן התרשמה השופטת ש"הנתבע הוא שניהל את העניינים הכספיים" בעוד התובעת "הייתה אמונה על גידול ילדי הצדדים וביצוע מטלות הבית" – וכי מסיבה זו הראשון הוא זה שטיפל ברכישת הדירה והשכרתה לצד שלישי, ואולם הובהר בהקשר לכך ש"אין בהתנהלות משפחתית זו כדי ללמד על הפרדה רכושית או ויתור התובעת על זכויותיה".

בסיכום העניין קבעה השופטת שכלל הרכוש שנצבר על שם מי מהצדדים במהלך החיים המשותפים - ובכלל זה בית המגורים והדירה - הוא רכוש משותף מכוח הלכת השיתוף, ולכן התובעת זכאית להירשם כבעלת מחצית מהנכסים. הבעל חויב ב-30 אלף שקל הוצאות לטובתה.

• שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.