פס"ד בתביעת אישה להכרה בה כבעלת זכויות בנכסים הרשומים ע"ש הנתבע מכוח הלכת השיתוף

לפניי תביעה שהגישה התובעת למתן פסק דין הצהרתי, לפיו התובעת היא בעלת זכויות שוות בנכסים שנצברו בתקופת החיים המשותפים והזכויות בהם רשומות על שם הנתבע, וזאת מכוח הלכת השיתוף.

רקע כללי

הצדדים הם בני זוג שנישאו ביום 1973.... לצדדים נולדו ארבעה ילדים משותפים, שכיום הם בגירים.

עם נישואי הצדדים, הם עברו להתגורר בבית הוריו של הנתבע, המצוי ברחוב ... בעיר ר' (להלן: "בית המגורים"). בית המגורים כלל באותה העת קומה אחת בלבד.

לאחר כשנה, הצדדים נטלו הלוואת משכנתא ובנו קומה נוספת בבית המגורים, ומאז ובמהלך כל שנות הנישואין התגוררו בקומה זו, ושם נולדו ארבעת ילדיהם.

בשנת 1974 העבירו הורי הנתבע מחצית מזכויותיהם בבית המגורים בהעברה ללא תמורה לנתבע.

בשנת 1982 העבירו הורי הנתבע את המחצית השנייה מזכויותיהם בבית המגורים לצדדים.

באותו היום חתמה התובעת על מסמכים לפיהם הזכויות בבית המגורים, אשר הועברו אליה מהורי הנתבע, יעברו על שמו של הנתבע. הצדדים חלוקים באשר לנסיבות החתימה על מסמכים אלו. מכל מקום, אין חולק כי מאז ועד היום הזכויות בבית המגורים רשומות על שם הנתבע בלבד.

בשנת 1983 לערך בנה הנתבע בחצר בית המגורים יחידת דיור נוספת, אשר הוגדרה בהיתר הבניה כ'מחסן'. יחידה זו הושכרה לצד ג'.

בשנת 1984 נרכשה דירה נוספת, המצויה ברח' מ' בעיר ר' (להלן: "הדירה" או "הדירה במ'"). הזכויות בדירה זו נרשמו על שם הנתבע בלבד.

בשנת 2004 לערך רכש הנתבע מונית וזכות ציבורית להפעלת מונית, ומאז עבד כנהג מונית עצמאי.

במהלך חודש אוקטובר 2018 עזבה התובעת את בית המגורים, והגישה את התביעה שלפניי, במסגרתה עתרה למתן סעד הצהרתי, לפיו כל הזכויות הרשומות על שם הנתבע הן משותפות, בהתאם להלכת השיתוף החלה בעניינם של הצדדים.

לטענת התובעת, הרכוש שנצבר לבני הזוג במהלך שנות נישואיהם, הוא כדלקמן:

• בית המגורים ברחוב ... בעיר ר' והמיטלטלין.

• הדירה ברחוב מ' בעיר ר'

• מונית מדגם מרצדס

• זכות ציבורית למונית – מספר ירוק.

• קרן פנסיה של התובעת

• חשבונות בנק וכספים.

   

אין חולק כי הן בית המגורים והן הדירה במ' נרכשו במהלך חיי הנישואין של הצדדים. כמו כן, אין חולק כי הזכויות בנכסים אלו רשומות על שם הנתבע בלבד.

להשלמת התמונה יצוין, כי בהתאם להסכמת הצדדים ועל מנת לסייע להם להגיע להסכמות, מינה בית המשפט שמאי מקרקעין לצורך הערכת שווי בית המגורים והדירה במ', וכן אקטואר לצורך הערכת הזכויות אותם צברו הצדדים במהלך חיי הנישואין, החל ממועד הנישואין ועד למועד הקרע, שנקבע בהסכמת הצדדים ליום 1.12.2018, המועד בו עזבה התובעת את בית המגורים (להלן: "מועד הקרע") (ראו: החלטה מיום 25.3.21). חוות הדעת התקבלו לתיק בית המשפט, אולם הצדדים לא הגיעו להסכמות.

תמצית טענות התובעת

לטענת התובעת, יש להחיל את הלכת השיתוף ולקבוע כי כל הנכסים שנצברו במהלך חיי הנישואין והרשומים על שם הנתבע הינם משותפים.

לטענתה, במהלך שנות הנישואין בני הזוג חיו יחד וניהלו משק בית משותף, התובעת טיפלה בילדי הצדדים ואף סייעה לכלכלת המשפחה, ואילו הנתבע שימש כמפרנס העיקרי, עבד בתחום השיפוצים, ומזה כ-20 שנה עובד כנהג מונית עצמאי.

לטענת התובעת, בשל היות הצדדים בני העדה התימנית, הנתבע הוא אשר ניהל את המערך הכלכלי המשפחתי, ואילו התובעת סמכה על הנתבע, דאגה להכפיף את רצונותיה לרצונו של הנתבע בעלה, אהבה את הנתבע, תמכה בו ונענתה לכל דרישותיו.

טרם נישואי הצדדים, התובעת עבדה ב....., אך הנתבע דרש כי תפסיק לעבוד מחוץ למשק הבית. בהמשך עבדה כסייעת בגן ילדים ב.... עד לפרישתה לגמלאות. לטענתה, את כל הכספים אותם השתכרה מעבודתה או קיבלה מהוריה, מסרה בידי הנתבע. רק בשנת 2012 פתחה לראשונה חשבון בנק על שמה ולחשבון זה הפקידה את כספי הירושה שקיבלה מעיזבון אמה המנוחה.

לטענת התובעת, היא ירשה מעיזבון אימה המנוחה כ-500,000 ₪, מתוכם העניקה לכל אחד מילדי הצדדים סך 75,000 ₪, וביתרה בסך כ-260,000 ₪ רכשה ציוד המצוי בבית המגורים, וכן העבירה לנתבע לצורך עריכת תיקונים בבית המגורים ושיפוצו.

לטענת התובעת, חודשים ספורים לאחר הנישואין חפצו הצדדים לרכוש דירה, ואף קיבלו אישור בדבר זכאותם לקבלת משכנתא. אולם לאור דרישת אביו של הנתבע, הצדדים הסכימו להשתמש בכספי המשכנתא לצורך בניית קומה נוספת לבית המגורים מעל הקומה הקיימת. הצדדים פעלו להוצאת היתר בנייה, נטלו משכנתא והשלימו את בניית הקומה השנייה, בה התגוררו כל השנים.

לטענתה, בשנת 1982 חתמו הורי הנתבע על מסמכי העברה ללא תמורה של כל בית המגורים לשני בני הזוג. לטענתה, הנתבע פנה אליה ושכנע אותה לחתום על מסמכי העברה של חלקה בדירת המגורים על שמו. התובעת לא ייחסה לכך חשיבות וחתמה על המסמכים שהציג בפניה, כאשר הנתבע הבטיח לה כי זכויותיה לא ייפגעו, וכי כל הרכוש הוא משותף לשניהם.

לעניין הדירה במ' נטען, כי הצדדים רכשו אותה במהלך חיי הנישואין, והתובעת לא ייחסה כל חשיבות לאופן רישום הזכויות בדירה.

לעניין רכישת המונית והזכות הציבורית למונית (מספר ירוק), טוענת התובעת כי הנתבע למד לימודי נהיגה במונית וכן רכש את המונית ואת המספר הירוק במהלך חיי הנישואין, מכספים משותפים. כמו כן, לטענתה המונית והזכות הציבורית נרכשו באמצעות הלוואת משכנתא בסך 135,000 ₪ אותה נטלו הצדדים, ולצורך כך שיעבדו את הדירה במ'. לפיכך מדובר בנכסים משותפים.

תמצית טענות הנתבע

מנגד, טוען הנתבע כי הצדדים נהגו במהלך כל שנות נישואיהם בהפרדה רכושית, מדובר בנכסים שנרכשו על ידו באמצעות כספים שקיבל מהוריו, ולפיכך אין להחיל עליהם את הלכת השיתוף ומדובר בנכסים שבבעלותו בלבד.

לטענתו, הוא קיבל את בית המגורים במתנה מהוריו טרם פטירתם, ובהתאם לכך הזכויות בבית המגורים נרשמו על שמו בלבד.

מלבד בית המגורים, הנתבע ירש את כלל הכספים והזכויות שהיו להוריו ובאמצעות כספי ירושה אלו רכש בשנת 1989 את הדירה במ'. הנתבע חתום על הסכם המכר של הדירה והזכויות בה נרשמו על שמו בלבד.

לטענתו, התובעת לא הייתה שותפה לנכסים שירש וקיבל במתנה, ובמשך כל שנות הנישואין לא הייתה לצדדים כל כוונת שיתוף ביחס לנכסים אלו. כן ידעה התובעת כי רצונו של הנתבע להוריש את כל נכסיו לבנו לאחר פטירתו, כנהוג אצל בני העדה התימנית.

עוד נטען, כי במשך 45 שנים בהם חיו הצדדים יחד, עד לעזיבת התובעת את הבית, הם התגוררו בקומה השנייה בבית המגורים ולא עשו שימוש ביחידת המגורים בקומה הראשונה, במחסן ובדירה במ'. התובעת אף לא לקחה חלק בטיפול ותחזוקת נכסים אלו, לרבות השכרתם. הנתבע הוא שטיפל ביחידות הדיור המושכרות ובדירה במ'. כמו כן, הנתבע קיבל לידיו את דמי השכירות עבור נכסים אלו.

כאשר התובעת קיבלה כספי ירושה לאחר פטירת אמה, הנתבע חתם על מסמכי ויתור ולא ביקש לעצמו חלק מכספים אלו.

לפיכך, לטענתו יש לדחות את התביעה להחלת חזקת השיתוף על הנכסים שהזכויות בהם רשומות על שמו בלבד.

בסיכומיו טען הנתבע כי העברת הזכויות בבית המגורים מהורי הנתבע לנתבע בוצעה בשני שלבים. בשלב הראשון בשנת 1974 סמוך לאחר נישואי הצדדים, הועברו על שם הנתבע מחצית מהזכויות בבית המגורים, ובשנת 1982 הועברו יתר הזכויות על שם הנתבע, והתובעת חתמה על שטר העברת זכות שכירות לטובת הנתבע.

דיון והכרעה

לאחר שהונחו לפניי כלל הראיות, מצאתי כי מתקיימת בענייננו חזקת השיתוף, וכי לא עלה בידי הנתבע לסתור חזקה זו. לפיכך ובהתאם להלכת השיתוף, דין התביעה להתקבל. מצאתי להצהיר כי כלל הנכסים שרכשו הצדדים במהלך חיי הנישואין ועד למועד הקרע, הינם משותפים. ואסביר:

חזקת השיתוף

הצדדים נישאו בשנת 1973, לפני כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. על כן, המשטר הרכושי החל עליהם הוא הלכת השיתוף, הקובעת את "חזקת השיתוף".

במסגרת בע"מ 1983/23פלוני נ' פלונית(10.08.2023) הובהרה מהותה של הלכת השיתוף, וכן הזכויות שנוצרות מכוחה, כדלקמן:

"הלכת השיתוף קובעת חזקה בנוגע לבני זוג אשר חיים יחד ומקיימים משק בית משותף, שלפיה הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף, אשר שייך לשניהם בחלקים שווים; בהיעדר ראיות ברורות לכך שהתגבשה ביניהם כוונה אחרת... בעניין זה נפסק כי "חזקת השיתוף היא ביטוי לאורח החיים הבין-אישי הנוצר לפי תפיסותינו ביחסים בין בני-זוג המקיימים משק בית משותף ומשלבים מאמציהם לכדי מערכת מאוחדת [...] ברבות השנים נעלמים תחומי ההפרדה, והנכסים – יהא מקורם אשר יהא – הופכים 'לבשר אחד'" (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, פס' 6 לפסק דינו של הנשיא מ' שמגר (1994) (להלן: עניין הדרי); ראו גם: ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פ"ד מז(5) 596 (1993) (להלן: עניין אבולוף)....

.... במרוצת השנים נפסק כי הלכת השיתוף מבוססת בעיקרה על רציונל של "מאמץ משותף", שביסודו תפיסה שלפיה בני זוג תורמים באופן שוויוני לרווחת המשפחה, באופן שמצדיק להחיל על רכושם משטר של שיתוף ולחלקו "שווה בשווה"... רציונל זה נשען על הרעיון שלפיו "גם אם פועלים בני הזוג באתרים שונים, תרומתם לתא המשפחתי, על דרך הכלל, שווה. קשר זוגי אינו נסב – ולא ראוי שייסוב – על התחשבנות בגין ה'השקעה' שהשקיע כל אחד מבני הזוג וה'תשואה' הכספית שזו הניבה" (בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלוני, פס' 9 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין [פורסם בנבו] (26.8.2007) (להלן: בע"מ 4623/04 .... הלכת השיתוף אינה מבוססת אפוא על ניסיונות לאמוד בערכים כספיים את תרומתו של כל אחד מבני הזוג לתא המשפחתי, ובכלל זה, לרכישת הנכסים... מעבר לקושי המעשי לעשות כן בנוגע להתנהלות בני הזוג במערכת המשפחתית – דוגמת גידול ילדים, ביצוע מטלות הבית ודאגה לרווחת המשפחה – הדבר נעוץ בשאיפה למנוע פנקסנות והתחשבנויות בין בני זוג, שיש בהן כדי לפגוע במרקם המשפחתי ....

לצד זאת, גם כאשר חלה הלכת השיתוף, ניתן לסתור את חזקת השיתוף ביחס לנכס מסוים, ועל בן הזוג שטוען להיעדר שיתוף באותו נכס להוכיח כי בנסיבות העניין, מדובר בנכס שנמצא בבעלותו הבלעדית...

בתוך כך, הלכה עמנו כי דירת המגורים היא "גולת הכותרת" של השיתוף, בהיותה הנכס המשפחתי המובהק ביותר. לפיכך, נדרשת עמידה ברף ראייתי נמוך יחסית לצורך הכללת דירת מגורים ברכוש המשותף של הצדדים לפי הלכת השיתוף. זאת, במיוחד כשמדובר בנכס העיקרי של המשפחה, ואף אם הדירה הייתה בבעלות אחד מבני הזוג טרם תחילת היחסים הזוגיים..."

לעניין רישום הזכויות בנכס, הובהר בפסיקה כי חזקה על בני-זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת, אפילו רשום הרכוש על שם הבעל.

אין צורך להוכיח כוונה מיוחדת לשיתוף ביחס לנכס מיוחד. בהעדר הסכם, או כאשר לא ברור מה הייתה כוונת הצדדים בזמן הרכישה, מייחס להם בית המשפט את הכוונה שהנכס יהיה שייך לשניהם בחלקים שווים. (ראו: בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2)).

בענייננו, הצדדים נשואים זה לזו משך כ-50 שנה. מקשר הנישואין נולדו לצדדים ארבעה ילדים משותפים. אף לטענת הנתבע, בין הצדדים שררו יחסי כבוד ואהבה במשך רוב שנות נישואיהם (ראו: ס' 64 לכתב ההגנה, ס' 6 לתצהיר הנתבע).

הנתבע חזר על כך אף בעדותו: "היו חיי נישואין טובים מאוד. כמובן עם עליות וירידות כמו כל בני זוג". (בעמ' 38 שורה 24 לפרוטוקול מיום 17.11.22). במקום אחר העיד, כי הצדדים גידלו "משפחה לתפארת" (בעמ' 47 שורות 8-9 לפרוטוקול).

כמו כן, הנתבע העיד כי לא חשב שיהיה נתק או הפרדה כל שהם בינו לבין התובעת – אשתו (ראו בעמ' 46 שורה 15 לפרוטוקול מיום 27.11.22).

בנוסף, התרשמתי כי הנתבע היה המפרנס העיקרי וניהל את הכספים והרכוש, ואילו התובעת שימשה במשך שנים רבות כעקרת בית, ובהמשך עבדה כסייעת בגן ילדים, אולם לאורך כל השנים הייתה אמונה בעיקר על גידול ילדי הצדדים וניהול משק הבית. התרשמתי כי התובעת סמכה על הנתבע ונתנה בו אמון כי יפעל לטובת כלל המשפחה.

ראו עדות התובעת:

"... אני לא ידעתי כמה כי אני סומכת עליו. גם היום אני לא יודעת כמה כי אני אישה שמאמינה בבעלי ואני מצטערת, אני טיפשה אבל אהבתי את בעלי. עזבתי את העבודה שלי בתחילת הנישואין, שאשרת אותו בבית תביני כמה אהבתי את בעלי. האהבה שלי הייתה אהבה גדולה לבעלי". (בעמ' 21 שורות 18-20 לפרוטוקול מיום 7.3.22).

ובמקום אחר העידה:

"אנחנו ביחד כל החיים וזה של שנינו, זה מכספנו ממתי שהוא התחתן איתי עד יום הפירוק שנינו היינו ביחד. אפילו שהיה מחלקות בינינו על כספים לא משנה מה. אבל תמיד היינו ביחד. אל תשכחי שזה בעלי שאהבתי אותו רק הוא היחידי ואף אחד לא יכל למנוע ממני. הוא היה אומר לי אור, אבל לא האמת זה חושך ואני הייתי כן כן. כי אותו אהבתי. הכול שלנו". (בעמ' 23 שורות 26-29 לפרוטוקול).

כמו כן, התרשמתי כי שני הצדדים תרמו לכלכלת המשפחה. התובעת העידה כי שני הצדדים נשאו בתשלום הוצאות כלכלת הבית בשיתוף פעולה (ראו: בעמ' 28 שורות 5-8 לפרוטוקול, וכן בעמ' 31 שורות 16-24 לפרוטוקול מיום 7.3.22).

התובעת עבדה במשך השנים כסייעת בגן ילדים ב.... ותרמה לכלכלת המשפחה. התובעת צירפה אישור מעסיק לפיו עבדה החל משנת 1991 בעיריית ...., ומשכורתה הופקדה לחשבונו של הנתבע. רק בשנת 2012 פתחה חשבון בנק נוסף על שמה והפקידה אליו את משכורתה (ראו: אישור מעסיק, נספח 43 לתצהיר התובעת). אולם, המשיכה לשאת בתשלומים עבור משק הבית, וכן תמכה כלכלית בילדי הצדדים.

התובעת הבהירה את נסיבות פתיחת חשבון הבנק על שמה, וכן הסבירה כי הנתבע סירב להכניסה לחשבון משיקולי מס:

"מלפני 2012 לא היה לי שום חשבון. עד 2012 החשבון שלי מנוהל בחשבון של הנתבע, לי לא היה זכויות. כל דבר שרציתי בעלי נתן לי לידיים. בשנת 2012 באתי לבעלי ואמרתי לו צ' תקשיב אני עליתי לאוטובוס לא היה לי כסף. תכניס אותי לחשבון. יש לי סיבות אישיות. אתה כמו בוס, אני כמו אומללה וצריכה לבקש ממך נדבה. אני מבקשת ממך אם אתה חושב לא להכניס אותי בחשבון אנחנו ננהל את הבית רגיל אני אעשה את הקניות. אני פותחת חשבון ונעשה רגיל. הוא אמר לי תעשי לי בעיות עם מס הכנסה, אני הורדתי מהנכסים שלי כאילו המשכורת שלו עזר לו למס הכנסה והוריד את הנכסים כאילו לא מרוויח כלום..." (בעמ' 26 שורות 20-26 לפרוטוקול מיום 7.3.22)

ראו גם: בעמ' 31 שורות 15-20 לפרוטוקול מיום 7.3.22.

כן העידה התובעת, כי הנתבע היה שותף מלא למצב חשבון הבנק הרשום על שמה (בעמ' 28 שורות 2-4 לפרוטוקול).

בנוסף העידה, כי אף לאחר פתיחת החשבון על שמה הצדדים פעלו בשיתוף פעולה לתשלום הוצאות הבית (ראו: בעמ' 28 שורות 6-8 לפרוטוקול מיום 7.3.22).

מצאתי לדחות את טענת הנתבע לפיה הואיל ולצדדים לא היה חשבון בנק משותף, הרי שלא התקיים ביניהם שיתוף. בפסיקה נקבע, כי ניהול חשבונות נפרדים אינו מעיד על הפרדה רכושית ואינו סותר את החלת חזקת השיתוף, מקום בו הכספים שהוצאו מחשבונות אלו שימשו לצרכיהם המשותפים של הצדדים וילדיהם, לרבות תשלומי חשבונות והוצאות הבית (ראו: רע"א 964/92מיכל אורון נ' ישראל אורון מז(3) 758 (1993)).

בענייננו, אף לטענת הנתבע, התובעת סייעה בתשלום הוצאות משק הבית והוצאות הילדים (ראו: סעיף 9 לתצהיר הנתבע). כמו כן, הבהיר הנתבע כי: "כל אחד מהצדדים תרם את תרומתו הכלכלית למשק הבית והוצאות הילדים, כפי יכולתו הכלכלית". (ראו: סעיף 25 לכתב ההגנה).

כן העיד, כי התובעת רכשה לבית הצדדים ריהוט המצוי בבית (בעמ' 42 שורות 26-32 לפרוטוקול מיום 27.11.22).

בנוסף, מצאתי כי היו העברות של כספים מחשבון הבנק שעל שם הנתבע לחשבונה של התובעת, ולהיפך (ראו, בין היתר: סעיף 29 לכתב ההגנה, נספח 39 לתצהיר התובעת. ראו גם עדות הנתבע בעמ' 53 שורות 17-20 לפרוטוקול מיום 27.11.22).

משנשאל הנתבע מדוע התובעת העבירה לחשבונו כספים אותם קיבלה ממקום עבודתה, לא נתן תשובה מספקת:

ש. "בחודש דצמבר 2013 אשתך קיבלה מקרן ההשתלמות שנצברה לה ב... 45,000 ₪ ובאותו יום העבירה לך את הסכום.

ת. היא העבירה את זה כמו שלוחה חזרה אליה. אני נתתי לה אפשרות, אני הייתי בעל החשבון לא היה לה שום זכות בכלום, כדי להקל עליה נתתי לה זכות שתעביר דרכי ואח"כ תעשה מה שתרצה.

לשאלת בית המשפט למה שלא תפקיד יש(ר) אליה, אני משיב שאני לא זוכר. היתה לה סיבה יותר אישית כי החיים היו יותר וורודים, היתה מבקשת ממני ואני הייתי מעביר. רואים את זה בחשבון.

ש. זה לא מסתדר עם הדפים. הכסף נכנס לחשבון הבנק שלה והיא העבירה לחשבון הבנק שלך. למה העבירה אליך?

ת. מתוך סיבות אישיות שלה ואח"כ ביקשה ממני חזרה". (ראו: בעמ' 41 שורות 33-36, בעמ' 42 שורות 2-7 לפרוטוקול מיום 27.11.22).

אשר על כן מצאתי לקבוע, כי הצדדים קיימו אורח חיים זוגי ופעלו במאמץ משותף. לפיכך חזקה כי רכושם משותף להם באופן שווה, ובמיוחד מקום בו עסקינן בנכסים שהושגו במהלך חיי הנישואין של הצדדים.

להשלמת התמונה יצוין, כי אמנם בכתב התביעה עתרה התובעת להצהיר כי הזכויות ונכסי המקרקעין הרשומים על שם הנתבע הם משותפים, מבלי להתייחס לזכויות שנצברו על ידה. ואולם, בסיכומיה הבהירה התובעת כי רכוש הצדדים המשותף כולל אף את הזכויות הסוציאליות שצברה במהלך החיים המשותפים, כספים וחשבונות הבנק (ראו: סעיף 18 לסיכומי התובעת).

מנגד, הנתבע טען כי לא מתקיים שיתוף בין הצדדים, וכי יש לסתור את חזקת השיתוף. במסגרת טענותיו התייחס הנתבע לבית המגורים, הדירה ברח' מ', המונית והזכות הציבורית למונית. לפיכך, יש להמשיך ולבחון האם עלה בידי הנתבע לסתור את חזקת השיתוף ביחס לנכסים אלו.

בית המגורים

לטענת הנתבע, בית המגורים אינו נכס משותף לצדדים, שכן מדובר בנכס אותו קיבל במתנה מהוריו במהלך חיי הנישואין, והזכויות בו רשומות על שמו בלבד. לטענתו, לאורך השנים התקיימה הפרדה כלכלית בין הצדדים. כמו כן, לטענתו התובעת חתמה על העברת זכויותיה בבית המגורים לנתבע, שכן ידעה כי מדובר בנכס שהנתבע קיבל מהוריו, והשייך לו בלבד.

לאחר עיון בראיות שהונחו לפניי ושמיעת חקירות הצדדים, מצאתי כי יש לדחות את טענת הנתבע ולקבוע כי בית המגורים הוא נכס משותף. לא מצאתי כי עלה בידי הנתבע לסתור את חזקת השיתוף.

להלן נימוקיי:

ראשית, הזכויות בבית המגורים עברו על שם הנתבע במהלך חיי הנישואין של הצדדים. מדובר בבית המגורים של הצדדים, בו הם התגוררו יחדיו מראשית נישואיהם, ולאורך כ-45 שנים. בבית זה אף גידלו את ארבעת ילדיהם המשותפים (ראו עדות הנתבע בעניין זה, בעמ' 46 שורות 2-5 לפרוטוקול מיום 27.11.22). בשים לב לקביעתי כאמור, כי הצדדים חיו יחדיו ופעלו במאמץ משותף, ובשים לב לכך שמדובר בבית מגורים, שלפי הפסיקה נדרשת עמידה ברף ראייתי נמוך יחסית לצורך הכללתו ברכוש המשותף של הצדדים, הרי שלפי הלכת השיתוף מדובר בנכס משותף. מכל מקום, לא עלה בידי הנתבע, שהנטל מוטל עליו, לסתור את חזקת השיתוף.

שנית, מצאתי לקבל את טענת התובעת כי הצדדים בנו יחדיו מכספים משותפים את הקומה השנייה בבית המגורים. הצדדים קיבלו היתר בניה לבנית הקומה השנייה (ראו: היתר בניה מיום 5.11.1974, נספח 11 לתצהיר התובעת). כמו כן, הצדדים נטלו משכנתא יחדיו בסמוך לאחר נישואיהם, ושילמו מכספם עבור בניית הקומה השנייה בבית המגורים (ראו: שטר משכנתא ע"ש שני הצדדים משנת 1974, נספח 7 לתצהיר התובעת). ראו גם: עדות התובעת בעמ' 20 שורות 18-23 לפרוטוקול מיום 7.3.22, ובעמ' 22 שורות 11-17 לפרוטוקול.

הנתבע העיד כי הוריו חפצו כי הצדדים יתגוררו עימם בבית המגורים כדי שהצדדים יטפלו בהם לעת זקנתם, כאשר לתובעת היה חלק בטיפול בהוריו של הנתבע, ואמו של הנתבע אישרה כי התובעת "ראויה ומכבדת אותם". (ראו: עדות הנתבע בעמ' 45 שורות 13-18 לפרוטוקול מיום 27.11.22).

בנוסף, הנתבע העיד כי בנה את הקומה השנייה בבית המגורים אף מכספים שהיו לו:

ש. "את הכסף לקומה שנייה קיבלת מההורים שלך

ת. לא את הכל חלק היה לי ואבא שלי עזר לי בידיים שלו". (בעמ' 46 שורות 10-11 לפרוטוקול).

כמו כן, בשנת 1984, דהיינו במהלך תקופת הנישואין, הנתבע קיבל היתר בניה לבניית מחסן בחצר בית המגורים, ובנה יחידת דיור אותה השכיר לצד ג'. (ראו: היתר בניה לבניית המחסן, נספח 9 לתצהיר התובעת).

שלישית, הצדדים רכשו ציוד ומיטלטלין משותפים ואף שיפצו את בית המגורים, בין היתר אף באמצעות כספים אותם קיבלה התובעת בירושה מעיזבון אמה המנוחה. התובעת צירפה אסמכתאות לפיהן שילמה עבור שיפוץ הגג וריצוף הבית, וכן שילמה עבור רכישת ריהוט לבית, לרבות רכישת סלון, פינת אוכל ומיטות (ראו: קבלות ואישורי העברות כספים, נספחים 33-39 לתצהיר התובעת).

התובעת אף העידה כי השיפוץ נערך בין היתר באמצעות כספי ירושה שקיבלה והעבירה לנתבע בהתאם לבקשתו:

ראו עדות התובעת:

ש. "כספי הירושה הופקדו בחשבון הפרטי שלך ואת בשום שלב לא עבר לחשבון של האיש נכון?

האם האיש קיבל ולו שקל אחד מהירושה שאת קיבלת?

ת. כן, כן, כן. הכסף הוא לא ביקש. אבל הוא אמר לי כל פעם שאני אבקש תוציאי. באמת הוצאתי. הוא אמר לי תקשיבי הגג הרוס, הבאתי מישהו שיבוא ויעשה לנו אחת מהחברים של הבת שלי איפה שגרנו למעלה. אני צריך 50,000 ₪ ישבנו עם אותו בן אדם והוא רשם ואמר תוציאי ותעבירי לחשבון..." (בעמ' 29 שורות 27-35, בעמ' 30 שורות 1-2 לפרוטוקול).

כמו כן התובעת העידה כי הצדדים שיפצו את המטבח בקומה הראשונה וכן התקינו מזגנים (ראו: בעמ' 29 שורות 20-24, וכן בעמ' 36 שורות 24-28 לפרוטוקול מיום 7.3.22).

אף הנתבע העיד כי הצדדים הוסיפו מרפסת לבית, וכי בוצעו שיפוצים בבית המגורים, לרבות המטבח, קרמיקה בכל הבית, התקנת מזגנים כולל במחסן, החלפת רעפים, התקנת שער חשמלי לרכב וריצוף החצר (ראו: עדות הנתבע בעמ' 46 שורות 6-9 לפרוטוקול, ובעמ' 48 שורות 12-22 לפרוטוקול מיום 27.11.22).

בנוסף, מהראיות עולה כי התובעת תמכה כלכלית בילדי הצדדים והעבירה סכומים מכספי הירושה ומחשבונה לנתבע, ואף ישירות לילדי הצדדים, כדי לסייע להם במהלך השנים (ראו: נספחים 31-32, 39-40 לתצהיר התובעת. כמו כן ראו עדות התובעת בעמ' 26 שורות 32-33 לפרוטוקול מיום 7.3.22).

רביעית, לאחר שמיעת עדויות הצדדים, מצאתי לקבל את גרסת התובעת, אשר הייתה אמינה ועקבית, לפיה הנתבע חזר והבהיר לה כי מדובר בנכס משותף של שניהם. התובעת סמכה על בעלה – הנתבע, ובהתאם לכך האמינה לדבריו כי מדובר בנכס משותף. (ראו: עדות התובעת בעמ' 20 שורות 27-32 לפרוטוקול מיום 7.3.22, ראו גם: בעמ' 21 שורות 18-20, וכן שורות 31-35 לפרוטוקול, ובעמ' 22 שורות 22-30 לפרוטוקול, וכן בעמ' 37 שורות 12-13 לפרוטוקול).

לסיכום, אף אם נקבל את טענת הנתבע כי קיבל את הזכויות על הנכס מהוריו במתנה (מחציתן עוד בשנת 1974, מספר חודשים לאחר נישואי הצדדים, ואת המחצית השנייה בשנת 1982 - 1/4 מהוריו ו-1/4 נוסף מהתובעת), הרי שהשנים הרבות שחלפו מאז (36 שנים לערך), במהלכן בני הזוג התגוררו בבית המגורים, גידלו בו את ארבעת ילדיהם, השקיעו מכספם לבנית קומה נוספת ולשיפוץ בית המגורים, הרי שנחה דעתי לקבוע כי חלה בענייננו חזקת השיתוף, וכי לא עלה בידי הנתבע לסתור את חזקת השיתוף.

להשלמת התמונה יובהר, כי על אף שהנתבע התייחס לכל אחת מקומות הבית בנפרד, לא מצאתי כי יש לערוך הפרדה בין הקומות השונות של בית המגורים, אלא מדובר בנכס אחד. הצדדים בחרו להשכיר את המחסן שהוסב ליחידת דיור לצד ג', אולם לא נטען וממילא לא הוכח כי קיים אישור חוקי לפיצולו של הנכס.

השמאי שמונה על ידי בית המשפט הבהיר בחוות דעתו, בהתייחס לבית המגורים, כי "בפועל לא ניתן למכור את הנכס אלא בשלמות בלבד" וכי החלוקה ל-3 יחידות נפרדות אשר נערכה במסגרת חוות הדעת (בנוסף להערכת שווי הנכס בכללותו), נערכה רק לצרכי בית המשפט. (ראו: חוות דעת השמאי מיום 10.11.21, סעיפים 9.9, 10.2).

למעלה מן הצורך אציין, כי אמנם מהראיות שהונחו לפניי עולה כי כפי שטען הנתבע, הזכויות הועברו מהורי הנתבע בשני שלבים:

בשנת 1974 העבירו הורי הנתבע מחצית מזכויותיהם בבית המגורים בהעברה ללא תמורה לנתבע (ראו: אישור זכויות, נספח א' לסיכומי הנתבע).

בשנת 1982 חתמו הורי הנתבע ושני הצדדים על "שטר העברת זכות שכירות". הורי הנתבע – המעבירים, והצדדים – מקבלי ההעברה (ראו: נספח 5 לתצהיר התובעת). באותו היום חתמו התובעת והנתבע על שטר העברת זכות שכירות על אותו חלק מקרקעין, מהתובעת לנתבע (נספח 6 לתצהיר התובעת).

אולם לא מצאתי בהעברת הזכויות באופן זה כדי לסתור את חזקת השיתוף, בשים לב לנימוקים המפורטים לעיל. יתרה מכך, העובדה לפיה הורי הנתבע בחרו לחתום בשנת 1982 על מסמכי העברה של זכויותיהם בבית המגורים לשני בני הזוג ולא לנתבע בלבד, מחזקת את גרסת התובעת כי הורי הנתבע חפצו להעניק את הזכויות בבית המגורים לשני הצדדים.

טענת התובעת כי חתמה באותו מועד על העברת זכויותיה לנתבע בהתאם להוראותיו, כאשר הנתבע מבטיח לה כי זכויותיה לא ייפגעו, תואמת את התרשמתי מכלל הראיות שהונחו לפניי, לפיה מערכת היחסים בין הצדדים התאפיינה בכך שהנתבע שלט על נכסי הצדדים והכספים, ואילו התובעת סמכה על הנתבע והתנהלותו הכלכלית. לפיכך, פעלה בהתאם להוראותיו של הנתבע וחתמה על מסמכים שהציג בפניה. (ראו עדות התובעת, בעמ' 22 שורות 22-30, וכן בעמ' 34 שורות 10-19 לפרוטוקול מיום 7.3.22).

אולם כאמור, גם אם מדובר במתנה שניתנה לנתבע בלבד במהלך חיי הנישואין, הרי שבנסיבות מקרה זה וכפי שפורט לעיל, חלה הלכת השיתוף ומדובר בנכס משותף.

הבית ברח' מ'

מדובר בנכס שנרכש במהלך חיי הנישואין (בשנת 1984). בשים לב לקביעתי בעניין חיי השיתוף והמאמץ המשותף של הצדדים הרי שחלה בעניינינו הלכת השיתוף, אף אם מדובר בנכס שהזכויות בו רשומות על שם הנתבע בלבד. הנתבע טוען להיעדר שיתוף בנכס זה. לא מצאתי כי עלה בידי הנתבע לסתור את חזקת השיתוף לעניין הדירה במ'.

להלן נימוקיי:

ראשית, הנתבע לא הוכיח את טענותיו לעניין מקור הכספים באמצעותם נרכשה הדירה. בכתב התביעה טען הנתבע כי הדירה במ' נרכשה באמצעות כספים שקיבל בירושה (סעיף 119 לכתב ההגנה). בתצהירו טען כי הדירה במ' נרכשה על ידו תמורת תשלום בסך 28,000 $ מכספי הוריו (סעיף 36 לתצהיר הנתבע). בסיכומיו חזר וטען כי רכש את הדירה מכספי ירושה שקיבל מעיזבון אביו המנוח (סעיף 53 לסיכומי הנתבע). אולם אביו של הנתבע הלך לבית עולמו בשנת 1985 ואילו אמו נפטרה בשנת 2006.

בחקירתו טען האיש כי אביו מימן את רכישת הדירה במ', אולם לא צירף כל אסמכתא בתמיכה לטענתו זו. ראו חקירת הנתבע:

ש. "כמה שילמת עבור הדירה ברחוב מ'

ת. 28 אלף דולר

ש. איך מימנת

ת. אבא מימ(ן) את התשלום

ש. למה לא הגשת תדפיסים מחשבון הבנק שעבר למוכרים

ת. אין לי מושג" (בעמ' 44 שורות 6-11 לפרוטוקול מיום 27.11.22).

מנגד, התובעת העידה כי הדירה נרכשה מכספים משותפים, הכספים שהיו בחשבון הבנק ע"ש הנתבע, שבאותה העת היה חשבונם היחיד של הצדדים, ומכספי מזומן שהנתבע קיבל במסגרת עבודתו כטייח המעסיק עובדים (ראו: בעמ' 24 שורות 4-23 לפרוטוקול מיום 7.3.22). כמו כן העידה התובעת, כי עד לשנת 2012 לא היה לה חשבון בנק על שמה, וכי הכספים המשותפים נוהלו על ידי הנתבע (ראו: בעמ' 26 שורות 20-21 לפרוטוקול מיום 7.3.22).

נוכח העובדה כי במועד רכישת הדירה הצדדים ניהלו חשבון בנק אחד (חשבון שהיה רשום על שם הנתבע, אשר שלט בכספי הצדדים וניהל אותם), בעוד התובעת שימשה באותה העת כעקרת בית, ובשים לב לכך שהנתבע לא הוכיח את טענותיו לעניין מקור הכספים ששימשו לרכישת הדירה, מצאתי לקבוע כי הדירה נרכשה מכספים משותפים של הצדדים.

שנית, כאמור, התרשמתי כי הנתבע הוא שניהל את העניינים הכספיים של הצדדים לאורך השנים, בעוד התובעת הייתה אמונה על גידול ילדי הצדדים וביצוע מטלות הבית. לפיכך, הנתבע הוא שטיפל ברכישת הדירה והשכרתה לצד ג', ואולם אין בהתנהלות משפחתית זו כדי ללמד על הפרדה רכושית או ויתור התובעת על זכויותיה. כמו כן, מצאתי לקבל את גרסת התובעת כי כספי השכירות שהתקבלו שימשו בין היתר לתשלום בגין הוצאות המשפחה ורווחתה.

שלישית, התובעת הוכיחה כי הצדדים נטלו הלוואה משותפת מבנק הפועלים במהלך שנת 2004 בסך 135,000 ₪, כאשר לצורך נטילת ההלוואה הנתבע משכן את הזכויות הרשומות על שמו בדירה (ראו: שטר משכנתא וכן אישור על נטילת ההלוואה, נספח 16 לתצהיר התובעת). יש בכך כדי לחזק את טענת התובעת כי הדירה הייתה רשומה באופן פורמלי על שם הנתבע, אולם מדובר ברכוש משותף ששימש לרווחת המשפחה ולצרכיה.

מונית וזכות ציבורית להפעלת מונית

כאמור לעיל, לטענת הנתבע, לתובעת אין חלק במונית ו/או בזכות הציבורית למונית (המספר הירוק). מצאתי לדחות את טענת הנתבע.

ראשית, המונית והזכות הציבורית נרכשו במהלך חיי הנישואין. כמו כן, הנתבע למד לימודי נהיגה במונית במהלך תקופת הנישואין (ראו: עדות הנתבע בעמ' 49 שורות 27-28 לפרוטוקול מיום 27.11.22).

שנית, המונית משמשת את הנתבע לפרנסתו, כאשר אף לטענת הנתבע, עיקר פרנסת המשפחה הייתה מוטלת עליו (סעיף 32 לכתב ההגנה).

שלישית, כמו כן מצאתי כי המונית והזכות הציבורית נרכשו מכספים משותפים של הצדדים. בעדותו אישר הנתבע כי רכש את הזכות הציבורית באמצעות הלוואה אותה נטלו הצדדים מבנק הפועלים. (ראו עדות הנתבע: בעמ' 44 שורות 28-36 לפרוטוקול מיום 27.11.22. כמו כן ראו: אישור על נטילת ההלוואה החתומה על ידי שני הצדדים, נספח 16 לתצהיר התובעת).

אף התובעת העידה, כי הצדדים נטלו הלוואה משותפת לצורך רכישת המונית והזכות הציבורית (ראו: בעמ' 33 שורות 11-17 לפרוטוקול מיום 7.3.22), וכי המונית נרכשה אף על דעתה (בעמ' 35 שורות 27-28 לפרוטוקול).

לטענת הנתבע, המונית נרכשה מכספי פיצויים שקיבל ממקום עבודתו (ראו גם עדותו בעמ' 50 שורות 14-15 לפרוטוקול). בשים לב לכך שאף לטענת התובעת, הזכויות הסוציאליות והכספים שצברה במהלך חיי הנישואין הם כספים משותפים (ראו: סעיף 18 לסיכומי התובעת), מצאתי להורות כי המונית ושווי הזכות הציבורית, הינם רכוש משותף.

סוף דבר

לפיכך מצאתי לקבל את התביעה ולקבוע כי כלל הרכוש שנצבר על שם מי מהצדדים במהלך החיים המשותפים, ממועד הנישואין ועד למועד הקרע, שחל ביום 1.12.2018, הוא משותף.

הנתבע יישא בתשלום הוצאות התובעת בסך של 30,000 ₪ שישולמו תוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה ממועד החיוב ועד למועד ביצוע התשלום בפועל.

פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

תואיל המזכירות להמציא את פסק הדין לצדדים ולסגור את התיק.

ניתן היום, י"ט אייר תשפ"ו, 06 מאי 2026, בהעדר הצדדים.