בית המשפט לענייני משפחה קבע שהגרוש הונה את גרושתו: העביר את זכויותיו בדירה לאשתו השנייה רק כדי להימנע מתשלום חוב מזונות של כחצי מיליון שקל לילדיו.
בעל ואישה התגרשו ב-1995 ולהם שני ילדים. ביהמ"ש המחוזי פסק שהגרוש ישלם מזונות חודשיים בסך 2,250 שקל והוצאות אחזקת בית בסך 1,800 שקל, אך הוא מעולם לא שילם את המזונות וכך צבר חוב שתפח בהוצאה לפועל למעל חצי מיליון שקל.
מסוכסכים עם הגרוש/ה?
פנו ל- עורך דין גירושין
ב-1996 נישא הגרוש לאישה שנייה וכעבור כשלוש שנים נולדה להם בת. ב-2012 התגרש הוא התגרש גם ממנה.
בהמשך הגישה האישה הראשונה תביעה נגד הגרוש וגרושתו השנייה בביהמ"ש לענייני משפחה בראשון-לציון. בתביעה היא ביקשה שיוצהר שדירת המגורים שהועברה לבעלותה הבלעדית של הנתבעת, היא בעצם בבעלותו של בעלה לשעבר. הסיבה להגשת התביעה היא רצונה לגבות את חוב המזונות מערך הדירה.
לטענתה, הנתבעים עשו יד אחת כדי למנוע את תשלום חוב המזונות וגירושיהם היו למעשה קנוניה, כאשר בפועל הם עדיין חיים יחד. היא טענה שהשניים יצרו חיוב מזונות גבוה לטובת בתם המשותפת שיעלה בחשיבותו על חוב מזונות לילדיה, שהיום הם כבר בגירים. את חוב המזונות הזה, טענה התובעת, ניסתה הנתבעת לגבות מעיקולים על הדירה המשותפת שלה – התובעת – ושל הנתבע, במקום מקרנות הפנסיה שלו.
מהלך נוסף להימנע מתשלום חוב המזונות היה בהעברת זכויות בנכסי הנתבע. האישה טענה שלנתבע היו זכויות בדירת אימו שנפטרה, שמחצית מהם הועברו במתנה לנתבעת. בהסכם הגירושים בין הנתבעים, שהיה חריג מאוד לדעת האישה, נקבע כי במידה שיתגרשו, הוא יעביר לה את כל הזכויות בדירתם המשותפת, ובכך בעצם ויתר כליל על הזכויות שלו.
לטענתה, לאחר זמן מה דירת האם נמכרה, ומכספיה קנה זוג הנתבעים דירה חדשה הרשומה רק על שם הנתבעת, למרות העובדה שבפועל היא שייכות לנתבע.
לסיכום טענה התובעת שכל הפעולות של הנתבעים היו למראית עין בלבד – החל בגירושים וכלה בהעברות הזכויות בדירות.
הנתבע הסביר שהעביר את הזכויות בדירת אמו לבקשתה, במטרה שיועברו לבתו המשותפת עם הנתבעת. לטענתו אשתו הראשונה היא תובעת סדרתית שמגישה נגדו תביעות במשך למעלה מעשרים שנה.
הנתבעת דחתה בתוקף את כל טענות התובעת. היא הסבירה שכל פעולותיה היו כשרות ומטרתן להשיג את הטוב ביותר לבת שלה.
יותר מ"אותות מרמה"
השופטת ורדה בן-שחר קבעה שטענת הנתבע אינה סבירה, משום שהנתבעת אפילו לא הייתה בהריון בזמן בו הועברו הזכויות בדירת אמו על שמה, מה גם שעד היום הן לא נרשמו על שם הנכדה.
לדעת השופטת, הסכם הגירושים בין הנתבעים מנוגד לכל הגיון של חלוקת משאבים בין בני זוג, משום שיוצא שהנתבע הסכים לכאורה להישאר ללא רכוש. כמו כן, במסגרת תביעת המזונות שהגישה הנתבעת בשם בתה היא הודתה שמטרתם הייתה להשאיר את כספם אצלם ולא לשלם מזונות לילדיו מנישואיו הקודמים.
מסקנת השופטת בן-שחר הייתה שהנתבעים הבריחו רכוש במטרה לחמוק מתשלום חוב המזונות של הנתבע לילדיו, ובפעולותיהם יש יותר מ"אותות מרמה". לפיכך קבעה שהנתבע הוא הבעלים ב-60 אחוז מהזכויות בדירה עם גרושתו השנייה.
לאור תוצאות פסק הדין פסקה השופטת שהנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט בסך 30 אלף שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד אמיר מורצקי
- ב"כ הנתבעים: עו"ד אברהם מוזס, עו"ד יעקב אגרסט
* עו"ד אתי אבדר עוסקת בדיני משפחה
**הכותבת לא ייצגה בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין