הרשלנות התבטאה בשחרורה של האם מהמיון למרות תלונותיה על ירידה בתנועות העוברית, ומבלי שבוצעה בה בדיקת אולטראסאונד, וזאת אף שבטופס השחרור נכתב כי הבדיקה בוצעה.
סגן נשיא בימ"ש השלום בחיפה, השופט רמזי חדיד, חייב את המדינה ואת עיריית תל-אביב – כבעלות בית החולים איכילוב – לשלם כ-1.4 מיליון שקל פיצויים (כולל הוצאות ושכ"ט עו"ד) עקב רשלנות רפואית חמורה בטיפול שניתן לאישה בשלבי היריון מאוחרים – מה שהסתיים במותה של העוברית שברחמה.
התובעת והתובע הם ידידים שלקראת גיל 40 החליטו להביא יחד ילד לעולם. באוגוסט 2009, אחרי טיפולי פוריות ממושכים, נכנסה התובעת להיריון עם בת.
בשבוע ה-39 היא הגיעה למיון איכילוב והתלוננה על ירידה בתנועות העוברית. לאחר בדיקת אחות, רופא מתמחה החליט, באישור הרופאה האחראית, לשחרר אותה עם הנחיות למעקב. פחות מ-48 שעות לאחר מכן, התובעת חזרה למיון ובבדיקות התגלה שלעוברית אין דופק.
לאחר המקרה הטרגי התובעת לא הצליחה להיכנס להיריון בכוחות עצמה, ולבסוף הביאה ילדים בפונדקאות.
ב-2014 הגישו התובעים את תביעתם באמצעות עוה"ד אבי שמואלי. התובעת סיפרה שהיא שוחררה מהביקור הראשון במיון ללא בדיקת אולטרסאונד – אף שבמכתב השחרור נכתב שכן בוצעה.
בהקשר זה התובעים הציגו מכתב מבית החולים, שניתן במענה לפניית בא כוחם לקבל את המידע על אודות ביצוע הבדיקה, ובו נכתב במפורש שאין בדיקה כזו.
התובעים טענו בין היתר כי מותה של העוברית היה יכול להימנע אילו היו עושים את הבדיקה או מאשפזים את התובעת.
מנגד, המדינה והעירייה – אותן ייצג משרד עו"ד סהר סטביצקי ושות' – טענו בין היתר כי לתובעת נערכה בדיקת אולטרסאונד, והסיבה שהדבר לא הופיע במכתב התשובה מטעם בית החולים היא כי המכשיר בו בוצעה אינו מחובר למערכת הממוחשבת ולכן הנתונים לא אותרו.
כמו כן נטען כי לאחר שנערכו לתובעת בדיקות מדדים שיצאו תקינות, לא הייתה סיבה להמשיך את אשפוזה.
כמו כן, הנתבעות טענו כי העוברית נפטרה בגלל לחץ על חבל הטבור – שאירע לאחר ששחרורה מהמיון.
ניתן היה לחלצה
במחלוקת לגבי האולטרסאונד, השופט חדיד העדיף את גרסת התובעת. הוא קבע כי מכתב התשובה נחשב ל"הודאה" ואף לא האמין שעורכת הדין המנוסה שחתומה עליו לא בחנה את פרטי המקרה בפרוטרוט.
לעומת זאת, הרישום בגיליון השחרור לא עמד בנהלי משרד הבריאות או בחובת התיעוד המוטלת על בית החולים. כך למשל, לא נרשמה שעת הבדיקה או זהות הבודק וגם לא משקל העוברית.
לפיכך נקבע כי הצוות הרפואי התרשל בכך שנמנע מביצוע הבדיקה החיונית.
בהמשך, לאחר שניתח את הממצאים והעדויות, השופט השתכנע כי הרופא המתמחה והרופאה האחראית התרשלו גם בכך כששחררו את התובעת מבלי לדעת שהתלוננה בפני האחות על היעדר תחושה לתזוזה עוברית.
"לו שקל הצוות הרפואי את הנתונים לעיל, היה עליו להימנע משחרור התובעת מהמיון... לו כך נעשה במקרה דנן, וכפי שהודו הנתבעות עצמן בסיכומיהן, ניתן היה לאתר את מצוקתה של העוברית, לחלצה מבעוד מועד ובכך למנוע את פטירתה", כתב.
בסיכומו של דבר, לתובע נפסקו 300 אלף שקל. לתובעת נפסקו פיצויים בסך 630 אלף שקל, וכן החזר הוצאות רפואיות וההוצאות להשגת ההיריון הנוסף, בסך של כ-162 אלף שקל. הפיצוי ניתן עבור "אובדן פרי בטן" – והצער העמוק שנגרם בעקבותיו. הנתבעים אף חויבו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כ-287 אלף שקל.
לקריאת פסק הדין ת"א 24343-06-14
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין