צוואת המנוחה בוטלה: "חשש ממשי שהיא מזויפת"

עשור לאחר שרכוש המנוחה חולק בין יורשיה, אחד מהם טען כי מצא צוואה שלה שקובעת כי שני בניו הם היורשים היחידים של נכס מקרקעין שלה. בקשתו לקיום הצוואה נדחתה בשתי ערכאות

בהרכב של שלושה שופטים דחה בית המשפט המחוזי בנצרת ערעור על ביטול צוואה בפסק דין של בית המשפט למשפחה בעיר. מדובר במנוחה שנפטרה ב-2005 ועזבונה חולק בין יורשיה על פי דין - שני בניה ונכדים מבן נוסף שלה שנפטר. בשנת 2017 פתח אחד הבנים בהליך פירוק שיתוף בנכס מקרקעין שקיבלו בירושה. בעקבות זאת, אחיו טען לראשונה כי מצא צוואה שהשאירה המנוחה ולפיה שני ילדיו הם היורשים היחידים. בקשה לקיים את הצוואה נדחתה לאחר שעלה חשש כבד שהיא מזויפת. שופטי המחוזי הותירו את ההחלטה על כנה.

צו הירושה בעניינה של המנוחה ניתן ב-2007, כשנתיים לאחר מותה, לבקשת אחד מילדיה. לפי הצו חולק העיזבון בחלקים שווים בין שני בניה ונכדים מבן נוסף שלה שנפטר בטרם עת.

בין נכסי העיזבון היה נכס מקרקעין, שנרשם במנהל מקרקעי ישראל על שם היורשים, ובשנת 2017 הגיש אחד מבניה של המנוחה בקשה לפירוק שיתוף בנכס.

הבן השני התנגד לבקשה בטענה שיש לבצע את הפירוק רק לגבי הבית ולא במגרש כולו. בהזדמנות זו, הוא טען לראשונה כי נמצאה צוואה שהמנוחה ערכה בשנת 1989 ובה הנחילה את כל הזכויות בנכס לשני ילדיו (נכדיה).

אחד הנכדים, שלכאורה זוכה על פי הצוואה, הגיש לבית המשפט למשפחה בקשה לקיום צוואה ולתיקון צו הירושה.

דוד שלו (זה שביקש את פירוק השיתוף) התנגד לקיום הצוואה ופתח בהליך התנגדות בבית המשפט למשפטה בנצרת. ההתנגדות התקבלה לאחר שנקבע כי ישנו חשש ממשי וכבד שהצוואה מזויפת. החשש התבסס בין היתר על שוני בין שני העתקים של הצוואה שחציה נכתב בדפוס וחלקה בכתב יד, שכן נמצא שוני בצבע הכתב ובחתימת המנוחה.

כמו כן, המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב כך שלא ברור כיצד הוסיפה את החלק שבכתב יד והיה ספק אם הייתה יכולה למסור פרטים מזהים של הנכס כמו מספר גוש וחלקה ואת מספרי הזהות של הנכדים הזוכים לכאורה.

בערעור שהגיש הנכד למחוזי הוא טען כי הקביעה שהצוואה מזויפת הייתה צריכה להיעשות על סמך חוות דעת גרפולוג מומחה שיבדוק האם באמת החתימה וכתב היד של המנוחה זויפו. 

המשיב בערעור, בנה של המנוחה שהתנגד לצוואה, ביקש שלא להתערב בפסק הדין של בית המשפט למשפחה.

שוני שלא הוכח

השופט הבכיר שאהר אטרש (אב"ד), והשופטים ערפאת טאהא ותמר נסים שי דחו את הערעור פה אחד.

הם הסבירו שכאשר מוטל ספק בקשר לחתימת המצווה, חובת ההוכחה היא על המבקש את קיום הצוואה. 

במקרה זה, ציינו, בית משפט למשפחה מצא מספר הבדלים בין עותקי המקור של הצוואה, שהעיקרי בהם הוא שבאחד מהעותקים הופיעה חתימת המנוחה כטביעת אצבע בלבד ואילו בשני הופיעה לצד טביעת האצבע גם חתימה בכתב יד.

המערער לא הצליח להסביר את השוני הצורני הזה ולכן, ציינו שופטי המחוזי, בצדק נקבע שיש ספק אם מדובר בצוואת אמת.

הם הוסיפו כי גם איתור הצוואה בשלב כה מאוחר מעלה תהיות של ממש בדבר אמיתות הצוואה. 

מעבר לכך ציינו השופטים כי בית המשפט למשפחה שמע את העדים והתרשם מהם ישירות, ולא מדובר במקרה חריג שמצדיק התערבות בקביעותיו.

המערער חויב בסכום של 15,000 שקל הוצאות.

• ב"כ המערער: עו"ד מועאד עונאללה
• ב"כ המשיב: עו"ד עיסא פראג'

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין