פס"ד בערעור על ביטול צוואת האם

על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה נצרת (כב' השופט מחמוד שדאפנה) בת"ע         4939-01-19 מיום 27.4.2021

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (כב' השופט מחמוד שדאפנה) מיום 27.4.21, אשר קיבל את התנגדות המשיב (הנתבע שם) לקיום צוואת אמו המנוחה, הגב' ס' ז"ל (ולהלן: המנוחה), מיום **.**.89,  דחה את בקשת המערער, אחיינו של המשיב ונכדה של המנוחה, לקיום הצוואה, וכן דחה את בקשת המערער לתיקון צו ירושה.

רקע עובדתי נדרש

2. המנוחה, אשר נפטרה לעולמה ביום **.**.2005, הייתה בחייה בעלים במשותף ובחלקים שווים עם בנה א' (ולהלן: א') של חלקת אדמה (גו"ח *****/** ולהלן: המקרקעין). א' הינו אביו של המערער ואחיו של המשיב.

3. בחלוף שנתיים מפטירת המנוחה, הגיש המשיב בקשה למתן צו ירושה לרשם לענייני ירושה, אליה צירף תצהירים מאת אחיו א' ומאת ילדיו של אח נוסף – ע' ז"ל (ולהלן: ע', שילדיו הינם יורשיו). ביום 8.7.2007 ניתן צו ירושה עבור עיזבון המנוחה, לפיו חולק העיזבון בחלקים שווים בין המשיב, א' וילדיו של ע', כך שכל אחד קיבל 1/3 (ילדי ע' חלקו בשליש ביניהם) וחלקיהם של היורשים על פי הצו נרשמו במנהל מקרקעי ישראל.

4. בשנת 2017 פתח המשיב בהליכים לפירוק שיתוף במקרקעין כנגד א' וכנגד ילדי המנוח ע' (תמ"ש 61065-03-17 אשר כונה בהליך קמא – התביעה הרכושית וכך אף יכונה להלן). במסגרת התביעה הרכושית לה התנגד א' (בטענה כי את הפירוק יש לבצע בדירת המנוחה בלבד ולא במגרש כולו), התקיימו מספר דיונים והוגשו תצהירי עדות ראשית ואף נקבע מועד להוכחות. עם זאת, ביום 15.10.18 הגיש א' תצהיר עדות ראשית מתוקן ולראשונה העלה טענה חדשה, לפיה המנוחה הותירה אחריה צוואה, במסגרתה הנחילה את זכויותיה במקרקעין במלואן לטובת שני ילדיו (המערער ואחיו). בדיון שהתקיים בתביעה הרכושית בהמשך לכך, נמסר כי לאור מציאת הצוואה הגיש המערער בקשה לתיקון צו הירושה לעיזבון המנוחה ובקשה לקיום צוואה. המשיב התנגד לבקשות ואלה הועברו לדיון בבית המשפט. בהסכמת הצדדים עוכבו ההליכים בתביעה הרכושית עד להכרעה בבקשות הנ"ל.

5. כאמור, בגדר ההליך קמא המערער ביקש לקיים את צוואת המנוחה מיום **.**.89, והמשיב, שהודר ממנה, טען כי הצוואה מזויפת ויוצרה אך בשל התביעה הרכושית המתנהלת, על מנת למנוע ממנו את חלקו בעיזבון.

פסק דינו של בית המשפט קמא

6. מדובר בצוואה בעדים ובית המשפט קמא נדרש תחילה למסגרת הנורמטיבית החלה ביחס לצוואות בכלל ולצוואה בעדים בפרט. בכלל כך קבע כי על פי הפסיקה, כאשר מוטל ספק באמיתות הצוואה, נטל הוכחת תקינותה מוטל על שכמו של המבקש לקיימה.