מאבחנת דידקטית שלא הסתפקה בהכנסה חודשית של כ-30,000 שקל בממוצע תבעה זכויות סוציאליות מהמכון בו עבדה. בית הדין קבע שלא התקיימו יחסי עובד-מעסיק
בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע דחה לאחרונה תביעה על סך 1.1 מיליון שקל שהגישה מאבחנת דידקטית נגד "מכון גלאי" העוסק באבחון לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז. התובעת טענה כי אופי עבודתה במכון בשנים האחרונות מקנה לה מעמד של עובדת שכירה ומזכה אותה בזכויות הסוציאליות הנגזרות מכך. ואולם, השופטת יעל אנגלברג שהם קבעה שמסכת הראיות בתיק מלמדת על העדר קיומם של יחסי עובד מעסיק בין הצדדים. התביעה נדחתה והתובעת חויבה בהוצאות ניכרות.
התובעת עבדה במשך כ-20 שנה כמורה במשרד החינוך. בשלב מסוים היא החליטה לעשות הסבה מקצועית כאשר ב-2015 סיימה לימודי תעודה כמאבחנת דידקטית והוראה מותאמת. מאוחר יותר החלה לשמש כמאבחנת ב"מרכז גלאי". בתקופה זו הכנסותיה עלו לאין שיעור ביחס לתקופת עבודתה כמורה, והגיעו ל-36,000 שקל בחודש.
ואולם היא לא הסתפקה בכך והגישה בדצמבר 2019 את התביעה לבית הדין. לטענתה היא עבדה בכפיפות ובבלעדיות עבור הנתבע, והוא זה שקבע את מתכונת העסקתה. במצב זה היא זכאית, לשיטתה, לתשלומים שונים כגון הפרשי שכר ושעות נוספות, בסכום של 1,117,184 שקל.
מנגד טען המכון כי לאורך כל תקופת ההתקשרות היה לתובעת עסק עצמאי. נטען כי המכון קיבל את התובעת לשורותיו לאחר ההסבה המקצועית שעשתה ונעתר לבקשתה לבצע כמה שיותר אבחונים על מנת להשיא את הכנסותיה אולם היא מעולם לא השתלבה במערך הארגוני של הנתבע. עוד נטען כי התביעה נגועה בחוסר תום לב, בהתחשב בכך שאין סיכוי שהתובעת הייתה מרוויחה כשכירה את הסכומים הגבוהים שקיבלה.
למי קראת חוצפנית?
השופטת אנגלברג שהם כתבה שיש לברר את טענות התובעת על רקע המבחנים שפותחו בפסיקה לבחינת קיומם של יחסי עובד-מעסיק. בהתאם למבחנים אלה נבדקת השתלבותה של התובעת בארגון ("הפן החיובי") כאשר מנגד נבחנות גם אינדיקציות המעידות על העדר השתלבות ("הפן השלילי").
השופטת קבעה שהפן החיובי מתקיים בעניינה של התובעת. כך למשל, מועדי האבחונים ומיקומם נקבעו באמצעות המערך המשרדי של הנתבע, ואלה הועברו לביצועה של התובעת.
עם זאת, שונה הדבר ביחס לפן השלילי. השופטת ציינה שבתקופה המדוברת התובעת ניהלה – ועודנה מנהלת – עסק עצמאי משלה. בפרסום של העסק שלה מחודש יוני 2019 נכתב שהוא קיים 5 שנים, כלומר בחופף לתקופת עבודתה עבור הנתבע.
כמו כן, בשלהי 2017 פתחה התובעת דף פייסבוק עסקי למכון שבבעלותה. גם כאן מדובר בתקופה שבה לטענתה עבדה כשכירה אצל הנתבע.
השופטת הוסיפה שהאינטראקציה בין הצדדים מחזקת את מסקנתה שהתובעת לא הייתה שכירה במכון. כך, באחת הפעמים כתבה התובעת למנכ"לית המכון "חוצפנית" ו"כדאי שתירגעי". השופטת כתבה כי שיח מעין זה "אינו מקובל במערכת של יחסי כפיפות הנתונים במסגרת יחסי עובד מעסיק והוא מצביע על יחסים בין שווים".
בנוסף נמתחה ביקורת על גרסת התובעת כי היא לא ביקשה מהנתבע לעבוד כשכירה משום שלא הכירה מתכונת העסקה אחרת. לדברי השופטת מדובר בטענה תמוהה לנוכח העובדה שהתובעת עבדה תקופה ארוכה כמורה שכירה במערכת החינוך.
בסופו של יום השופטת דחתה את התביעה במלואה. היא קבעה שהגשת התביעה נעשתה בחוסר תום לב, באופן המצדיק לחייב את התובעת בהוצאות גבוהות בסך 40,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד קרינה פרי ועו"ד נורית מנשרוב
- ב"כ הנתבע (המכון): עו"ד שלומית גוטרמן כספי
עו"ד רלי ארביב
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין