הנכס רשום על שם האב המנוח בלבד. האם, שלא הסכימה עם נישול הבת, הצהירה בצוואתה שהדירה שייכת גם לה. אבל השופט שוכנע שבפועל היא ויתרה עליה
בית המשפט למשפחה בחדרה דחה לאחרונה על הסף תביעת אישה לביטול הענקת דירה לאחיה. המדובר בנכס אותו הוריש אבי הצדדים לנתבע בלבד, כשלטענת התובעת - הוא מנוע היה מלעשות זאת, שכן מכוח הלכת השיתוף חצי ממנו שייך לאם. חרף הצהרת האחרונה בצוואתה שמדובר בדירה משותפת - שוכנע השופט ירון אלטרזון שהיא ויתרה עליה, ומשכך המתנה שרירה וקיימת.
התובעת והנתבע הינם שניים מחמישה אחים, ילדי בני זוג שהלכו זה מכבר לעולמם. במוקד המחלוקת: דירה הרשומה על-שם האב המנוח בלבד, אותה הוריש לנתבע בלבד. ב-2015 ערכה האם צוואה משלה, בה הביעה סלידה מהמהלך. היא הצהירה במסגרתה, למען הסר ספק, ש"הנני זכאית להירשם כבעלת מחצית הזכויות בכל הנכסים הרשומים על שמנו, מכוח הנישואין והלכת השיתוף".
באמצע 2023 הלכה האם לעולמה, וכתשעה חודשים לאחר מכן הוגשה תביעת בתה לבית המשפט, בה עתרה לבטל את הענקת הדירה לאחיה. לשיטתה 50% מהנכס שייך לאימה מכוח הלכת השיתוף, וממילא אביה לא יכול היה להוריש את כולה לבנו כפי שעשה. בתוך כך נטען שהמנוח כלל לא היה כשיר לערוך את צוואתו.
הנתבע, מצדו, עתר לדחיית התביעה על הסף. לטענתו משידעה אימו לכל המוקדם ב-2015, שנת עריכת צוואתה, כי הדירה רשומה על-שם בעלה ולא פעלה לאורך השנים לשינוי המצב, הרי שיש לראותה כמי שוויתרה עליה.
השלימה עם זה
בצעד שנוי במחלוקת נעתר השופט אלטרזון לסעד הדרסטי שביקשה ההגנה, דחייה על הסף, וזאת למרות הצהרתה הברורה של האם המנוחה בצוואתה.
אכן, נימק השופט, "המנוחה סירבה לקבל את העובדה שזכויותיה, אשר היו שייכות לה לכאורה בעיזבונו של בעלה המנוח, הועברו רק לבניהם המשותפים של הצדדים. יחד עם זאת, וחרף הבעת אי-שביעות הרצון הניכרת מאוד מצידה, אשר אינה יכולה להשתמע לשתי פנים נוכח נוסח צוואתה - היא השלימה עם עובדה זו, ולא עשתה דבר בעניין בכדי לשנות את המצב המשפטי".
בהחלטה צוין שהאם לא הסתפקה בהצהרתה הצוואתית בלבד, וכי בערוב ימיה ננקט הליך משפטי, כביכול בשמה, לצורך איזון הזכויות בינה לבין בעלה. ואולם השופט הבהיר כי התביעה הוגשה באמצעות אחת מבנותיה שמונתה כאפוטרופוסית שלה, כך שאין לדעת אם המהלך באמת היה על דעתה ובהסכמתה.
טעם נוסף שלא לקבל זאת כאינדיקציה לשיתוף נעץ השופט בגילה המתקדם של המנוחה ובמצבה הרפואי דאז: "ההיגיון הפשוט מלמד כי דבר לא נעשה שנים על-גבי שנים בתקופה בה יכול היה האדם לפעול בעודו בריא, הוא בחר שלא לעשותו - אזי מדוע יעשה זאת בערוב ימיו כשיש לו עניינים דחופים יותר לטפל בהם, כמו בריאותו למשל?".
בסיכום העניין קבע השופט שנוכח ויתור המנוחה על זכויותיה בדירה הרי שאין בסיס לתביעת בתה, ולכן הוא דוחה אותה על הסף תוך חיובה ב-10,000 שקל הוצאות לטובת אחיה. המשמעות: הענקת הנכס מהמנוח לבנו - תקפה.
- ב"כ התובעת: עו"ד שי זוהר ועו"ד אלי ריכטר
- ב"כ הנתבע: עו"ד יוסף גביזון ועו"ד ישי ברק
עו"ד אסתר אתי סדיס
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.