במסגרת כתב הגנתו העלה הנתבע מס' טענות מקדמיות הדרושות להכרעה בכדי לקבוע את המשך ניהול ההליך בתיק זה.
-
הוריהם המנוחים של הצדדים נישאו זל"ז בשנת XXXונולדו להם חמישה ילדים.
-
האב – הבעל המנוח הלך לעולמו ביום XXXואילו האם - האישה המנוחה הלכה לעולמה ביום XXXX .
תמצית טענות התובעת
-
אביהם המנוח של הצדדים לא יכול היה להוריש רכוש אשר לא היה שייך לו מלכתחילה, על פי הכלל כי בהיותו נשוי לאישתו המנוחה עשרות שנים, כשהם נישאו עוד לפני שנת 1974, מועד כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התש"ג – 1974 , הרי שעל פי הילכת השיתוף מחצית הרכוש אשר היה רשום אביהם המנוח של הצדדים היה שייך לאמם המנוחה.
-
טענתה השנייה של התובעת היא בדבר אי כשירות אביהם המנוח לערוך צוואה בדמות זו אשר הוגשה לקיום ע"י הנתבע, ולכן דינה להתבטל.
-
כבר כעת אבהיר כי אינני מתכוון לדון לגופה של הטענה השנייה אשר העלתה התובעת בדבר אי כשירות אביהם המנוח של הצדדים לערוך את הצוואה בה העניק לכאורה לנתבע זכויות אשר אינן שייכות לו היות ובין הצדדים מתנהל הליך נוסף , (ת"ע: 8293-01-23) אשר עניינו התנגדות לצו קיום צוואת אביהם המנוח של הצדדים כאן , התנגדות אשר הגישה התובעת.
תמצית טענות הנתבע
-
לאחר שהתיק הועבר מהמותב הקודם אשר דן בו להמשך שמיעה לפניי, העלה ב"כ הנתבע מס' טענות מקדמיות בדיון אשר התקיים לפניי ביום 22.12.2024, טענות אשר עלו בכתב ההגנה אשר הוגש לתיק, והוא ביקש להכריע בהן תחילה.
-
טענתו הראשונה של הנתבע היא טענת התיישנות. לטענתו, מכיוון שהמתנה במקרקעין הסתיימה ברישום ביום X.X.2015 , הרי שמדובר בסעד הצהרתי לביטול הסכם לעניין זכות אובליגטורית במקרקעין אשר תקופת ההתיישנות עליה הינה 7 שנים ממועד היווצרות עילת התביעה, אשר נולדה ביום X.X.2015 (נועד הרישום כאמור), כך שלכל המאוחר ניתן היה להגיש את התביעה ביום X.X.2022 .
-
טענה נוספת שמעלה הנתבע היא שיש לדחות על הסף את כתב התביעה מאחר והמדובר בשיהוי ניכר מצידה של המנוחה לעמוד על זכויותיה העולה לכדי ויתור על זכויותיה.
כלומר, משידעה המנוחה לכל המוקדם על כך שזכויותיה רשומות על שם בעלה עוד בשנת 2015 עת ערכה את צוואתה, ובכל זאת בחרה שלא לעשות כן הרי שיש לראותה כמוותרת עליהן ולכן יש לדחות את כתב התביעה על הסף.
-
העדר נוכחות בעלי דין הכרחיים – לגבי טענה זו אציין כבר כעת כי מעבר לעובדה כי עמדותיהם של יתר בעלי הדין צורפו לתיק הרי שבמהלך הדיון לא העלה ב"כ הנתבע כל התייחסות לטענה זו, כך שנראה כי זנח טענה זו והדיון בה מתייתר.
דיון והכרעה
טענת ההתיישנות.
-
סע' 13 לחוק ההתיישנות , תשי"ח – 1958 קובע כדלקמן:
" 13. בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היו בעלי הדין נשואים זה לזה;
בנישואין שהוכרזו כדין בטלים מעיקרא או שהופקעו כדין, יראו את בעלי הדין לענין סעיף
זה, כאילו היו נשואים זה לזה עד יום ההכרזה או עד יום ההפקעה. "
-
דין הטענה להידחות. טול דוגמא: נניח שהמנוחה הייתה בחיים, הרי חרף העובדה כי עיסקת העברת הזכויות הושלמה עוד בשנת 2015 הרי שהייתה לה עילת תביעה כנגד ביטול העיסקה כ – 7 שנים לאחר סיום נישואי הצדדים, (גירושין או פטירה), שכן על פי לשון סע' 13 לחוק ההתיישנות כאמור הרי שמשך תקופת הנישואין אינה באה בחשבון מניין תקופת ההתיישנות.
-
המנוחה הלכה לעולמה כאמור רק ביום XX.XX.XX , משמע זה המועד ממנו מתחיל מניין תקופת ההתיישנות, והתביעה הוגשה עוד ביום XX.XX.2024, דהיינו בחלוף תשעה חודשים בקרוב בלבד מאז פטירתה.
דחיית התביעה על הסף.
-
כבר כעת אציין כי לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הטענה המקדמית ולדחות את התביעה על הסף ואנמק.
-
הלכה פסוקה היא כי אין מניעה עקרונית כללית, שיש בה כדי לשלול מיורשיו של בן-זוג שנפטר, בכל המקרים ובכל הנסיבות, את האפשרות לבוא בנעליו של המנוח ולתבוע הכרה בזכויותיו מכוח הלכת השיתוף.
-
פסק הדין המנחה בנושא הינו ע"א 5774/91 מרים יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין פ"ד מח (3) 342 , להלן: "הלכת יהלום". הלכת יהלום קבעה כי אין מניעה עקרונית כי יורשי בן זוג שהלך לעולמו, יבואו בנעליו לתבוע הכרה בזכויותיו מכוח חזקת השיתוף בנכסים בין בני זוג. אולם, ככל שהייתה לבן הזוג הזדמנות סבירה לפעול למימוש השיתוף הנטען בנכסים והוא לא עשה כן, אזי יש לראותו כמוותר על זכותו לתבוע הכרה בזכויות אלו.
פסק הדין מתייחס למצב המאפשר הכרה בזכויותיו של בן זוג מנוח מכוח הלכת השיתוף:
"טול, לדוגמה, בני זוג אשר קיימו במשך שנים רבות חיי משפחה למופת, תרמו כל אחד את חלקו לטיפוח התא המשפחתי ולשגשוגו, וחייהם התנהלו על מי מנוחות...אם יוכח, כי בני הזוג חיו יחדיו לאורך זמן באורח חיים הרמוני, כשבת הזוג משתתפת במאמץ המשותף בביתה פנימה, בעוד הבעל דואג לצורכי הבית בעסקי יום יום, ייאמר עליהם, כי חזקה שהתכוונו לכך, כי רכושם, יהיה מקורו אשר יהיה, יעמוד לקניינם המשותף".
ומאידך, מציין מתי יש לייחס לבן הזוג המנוח וויתור כאמור:
"ביסודו של הוויתור מונחת יכולת הבחירה – הבחירה בין הפעלת הזכות ומימושה לבין הוויתור עליה, אשר על כן, לענייננו נראה את בן הזוג כמוותר על זכותו רק כאשר היתה לו הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של השיתוף בנכסים והוא נמנע מלעשות כן. היינו, מקום שעמדה לו אפשרות הבחירה, והוא בחר שלא לממש את זכותו. כפועל יוצא מכך, מובן כי לא יוכלו גם יורשיו לטעון לתחילתה שספל חזקת השיתוף שהרי מכוח ויתורו מנועים הם מלעשות כן. "
-
בע"א 4696/90 פישלר נ' שיין, התייחס כבוד השופט לוין לקושי הראייתי בניהול הליך במקרה זה:
"העובדה כי המשיב בחר להגיש את תביעתו רק לאחר מות אביו עומדת לו לרועץ גם מטעם נוסף, והוא טעם ראייתי בעיקרו, שכן בשלב שבו שני בני הזוג הלכו לעולמם הנטיה לאפשר ליורשים לטעון טענות בדבר חזקת השיתוף הינה פחותה".
-
גם עוה"ד ניסים שלם בסיפרו "יחסי ממון ורכוש – הדין והפסיקה" בעמ' 355 ,מתייחס לסוגיה:
"ככל שמדובר בעילת תביעה לפי הלכת השיתוף, נראה כי העילה "מתה" יחד עם מות שני בני הזוג. לא ניתן לתבוע החלת הלכת השיתוף ביחסים הפנימיים שבין בני הזוג מטעמים אחדים: בהחלט ייתכן ויתור או מתנה בין בני הזוג. זכויות יורשי אחד מבני הזוג יקופחו שלא כדין. היורשים אינם יודעים עובדות מהותיות שעשויות לשמש בבסיס לתחולת הלכת השיתוף, כשם שאין הם יודעים עובדות שיש בהן לסתור את תחולת הלכת השיתוף. בפרשת שיף נ' קום נדונה תביעת שני עזבונות זה כנגד זה מכוח הלכת השיתוף בנכסים, וכך קבע בית המשפט לענייני משפחה: כמדיניות שיפוטית, אין למתוח את תחולת חזקת השיתוף, פרי יצירת הפסיקה, לאחר פטירת שני בני הזוג, באשר אין ליורשים כל ידיעה על מקור הכספים ששימשו לרכישת הדירה לפני כ- 45 שנה....אם חזקת השיתוף לא חלה לאחר פטירת בני זוג, הרי חיי שיתוף בלבד של בני הזוג המנוחים, כאשר אין כלל ידיעה על מקור כספי רכישת הדירה ועל יחסי הממון בין בני הזוג (מתנות, ירושה וכדומה)- אינם מאפשרית להיעתר לתביעה".
-
ובהקשר זה גם דבריו של כב' השופט לוין בהלכת יהלום, בעמ' 386-387 מדייקים את הבעייתיות בסוגיה:
"... אם נאפשר ליורשים להעלות טענות בדבר השיתוף בנכסים לאחר מותם של שני בני הזוג, כי אז נביא להתעוררותן של סיטואציות בעייתיות ובלתי רצויות. כדי להקים את חזקת השיתוף נדרש, כפי שכבר הבהרתי, להוכיח מה היה אורח חייהם של בני הזוג. והנה, אותם שניים, אשר על טיבם ואופיים של היחסים שביניהם מושתתת ונסמכת החזקה, אינם עוד בין החיים. אחרים (אפילו הם קרובי משפחה) הם אשר טוענים בשמם כיצד הסדירו את חייהם המשותפים, מה היה טיב יחסיהם ומהו משטר השיתוף שהנהיגו ביניהם, עניינים אשר מעצם טיבם מצויים, בראש ובראשונה, בידיעתם של בני הזוג עצמם.
...שנית וזה העיקר בעיני... אם לא נראה את בן הזוג כמוותר על זכותו לטעון לשיתוף בנכסים, מקום לא עורר אותה עד ליום מותו, הרי שלא נוכל לעצור את מעבר הזכות גם הלאה, והיא תהיה שמורה לא רק לילדיו אלא גם לנכדיו, לניניו ואין לדבר סוף. ביהמ"ש ימצא עצמו במצב אבסורדי ובלתי אפשרי, שבו יידרש להכריע מה טיבן ואופיין של מערכות יחסים שהתקיימו, חמישים, שמונים ואף מאה שנים קודם לכן. ודוק: כבר במקרה דנן, מדובר במערכות יחסים שתחילתן בראשית המאה, פקיעתן במותו של אחד מבני הזוג, למעלה מעשרים שנה לפני שהעניין הובא לפני ביהמ"ש. אין כל טעם להרחיב את תחולתה של הלכת השיתוף ובכך לסטות מן העקרונות הכלליים, שעל פי הם זכותו של אדם לעמוד על זכויותיו הינה מוגבלת בזמן...".
-
לפיכך אבחן כעת את התנהלותה של המנוחה בהתאם לכלל אשר התגבש בהלכת יהלום לפיו האם המנוחה הלכה לעולמה מבלי שעמדה על זכויותיה על פי חזקת השיתוף בנכסים במועד שהייתה לה הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של השיתוף בנכסים והיא נמנעה מלעשות כן. היינו, מקום שעמדה לה אפשרות הבחירה, והיא בחרה שלא לממש את זכותה.
-
צוואתה של המנוחה אושרה ע"י הרשם לענייני ירושה ביום XXX לאחר שנחתמה על ידה ביום XXX .
-
סעיפי הצוואה הרלוונטים לצורך הכרעה בענייננו הינם כדלקמן:
" 3 .הנני מצווה בזאת את כל עזבוני ללא יוצא מן הכלל, נכסים מכל סוג ומין שהוא ובכל
מקום בין בארץ ובין בחו"ל, נכסי ניידי ודלא ניידי, מטלטלין, כספים, ניירות ערך,
מניות, מטבע זר, אג"ח, אופציות, אשר בין ברשותי בין שיהיו ברשותי ובין מוחזקים
כפיקדון, קופות גמל, חסכונות וכל פירותיהם, לרבות כספים וחסכונות, זכויות
במקרקעין כל שבר שבעין, טובות הנאה וכל אשר שייך לי ושיהיה שייך לי ו/או
לעזבוני, לרבות הנכס הידוע כגוש XXX חלקה: XXX על כל הבנוי עליו ברח' XXX
בXXX וכן הנכס הידוע כגוש XXX חלקה XXX תת חלקה
XX - חנות ברח' XXX בXXX. יועברו לשתי בנותי המצוינות להלן
בחלקים שווים:
-
XXXX
-
XXXX
.......
5. החלטתי להוריש את כל עזבוני לשתי בנותיי הרשומות לעיל, היות ובניי XXX
וXXX כבר קיבלו ממני ומבעלי XXX כספים ורכוש בעודנו בחיים והם אינם בקשר
עימי וכן היות ובעלי XXXX הוריש את עזבונו לבני XXX, בניגוד להצהרותיו
במהלך השנים כי עזבוננו המשותף (שלו ושלי) יחולק באופן שווה בין שלושת ילדינו
XXX, XXX, וXXX.
6. על מנת שבנותי XXX וXXX, לא תקופחנה, החלטתי להוריש להן את מלוא
רכושי ועזבוני כאמור לעיל.
7. צוואתי זו נחתמת כאשר זכויותי לרבות בנכס הידוע כגוש XXX חלקה XX ברח'
XXX בXXX והחנות ברח' XXX הידועה
כגוש XXX חלקה XX תת חלקה XX רשומות באופן פורמלי על שם בעלי בלבד.
ואולם הנני בעלת / זכאית להירשם כבעלת מחצית הזכויות בכל הנכסים ו/או הזכויות
ו/או הכספים הרשומים על שמנו ו/או מי מאיתנו מכח הנישואין והלכת השיתוף. "
-
עיון בסעיפי הצוואה אשר צוטטו לעיל במדוייק מצוואת המנוחה מלמד כי היא הייתה מודעת היטב לקיומן של זכויות קניין השייכות לה לכאורה והרשומות על שם בעלה המנוח בלבד לכל המוקדם ביום עריכת הצוואה, XX.XX.2015 , אולם ניתן להניח כי ידעה על כך עוד קודם לכן.
-
בנוסף, ניתן ללמוד מנוסח הצוואה, "הטון" העולה ממנה, ומהחלקים המובלטים והמודגשים בה, כי המנוחה סירבה לקבל את העובדה שזכויותיה אשר היו שייכות לה לכאורה בעיזבונו של בעלה המנוח, הועברו רק לבניהם המשותפים של הצדדים.
-
יחד עם זאת וחרף הבעת אי שביעות הרצון הניכרת מאוד מצידה, אשר אינה יכולה להשתמע לשתי פנים נוכח נוסח צוואתה, היא השלימה עם עובדה זו, ולא עשתה דבר בעניין בכדי לשנות את המצב המשפטי או לכל הפחות להתמודד עימו מול בעלה המנוח, לאו דווקא באופן של עידכון רישום הזכויות בנכס על שמה, אלא אף בבחינת הסדרת זכויותיה לכאורה במסגרת פיתרונות משפטיים אחרים.
לפיכך ומשלא פעלה כאמור המסקנה המתבקשת לטעמי היא כי המנוחה "השלימה עם העניין" וכנגד ערכה את צוואתה בנוסח שנערכה, כשהתנהלות זו מלמדת על ויתור על זכויותיה המשותפות לכאורה עם בעלה המנוח.
-
לא נעלמה מעיני העובדה כי המנוחה ציינה בצוואתה שבעלה המנוח העביר את כל עזבונו אך ורק לבניהם המשותפים של הצדדים ועל מנת "לאזן" בין הזכויות ציוותה היא את עיזבונה לבנותיה. אולם אני סבור כי דווקא פעולה זו, פעולת "האיזון", מלמדת כי המנוחה ויתרה על זכויותיה בנכס אשר הועבר לבן XXX ובצוואתה היא "מאזנת לכיוון השני".
-
כמובן שגם לא נעלמה מעיניי העובדה כי היא ציינה במפורש בצוואתה את היותה בעלת מחצית הזכויות בנכסים המשותפים לכאורה לה ולבעלה המנוח, אולם נראה כי ציון נתון זה נבע דווקא מן הצורך של המנוחה לציין ולהדגיש את העובדה כי היא בעלת מחצית הזכויות כלפיי בעלה המנוח ולא כלפי צדדים שלישיים אחרים, אחרת הייתה פועלת לשינוי רישום מצב הזכויות בנכס או לכל הפחות מורה על חלוקתם באופן ספציפי כלשהו לפי שיקול דעתה, עצם התייחסותה בצוואה במפורש לעצם קיום הזכויות לכאורה מחד, ומאידך העדר מתן הוראות ספציפי בדבר חלוקתם, דווקא מחזקת את המסקנה כי היא ויתרה עליהם.
-
בנוסף, גם לא נעלמה מעיניי טענת ב"כ התובעת כי ביום 23.05.2022 הוגשה בקשה למתן הוראות על מנת לקבל אישור להגשת התביעה לפסק דין הצהרתי בשם האם המנוחה אשר בזמנו הייתה אשל"א , (א"פ: 48483-05-22), ואכן ביום 31.01.2023 הוגשה תביעה לפסק דין הצהרתי בשם המנוחה באמצעות ביתה, הגב' XXX, אשר מונתה כאפוט' לרכוש ולגוף, (תלה"מ: 76370-01-23) , כשב"כ טען כי ניתן לראות בכך שהמנוחה פעלה להסדרה ורישום זכויותיה לכאורה הרשומות על שם בעלה המנוח, ויש בכך בכדי שלא להחיל את" הילכת יהלום" במקרה כאן.
-
אני דוחה את הטענה משני טעמים. ראשית, התביעה הוגשה ע"י מי שהייתה האפוט' של המנוחה בזמנו ולא ניתן לדעת האם התביעה הייתה על דעת המנוחה, או שהוגשה מטעמים אחרים. לא נוכל לדעת זאת לעולם, אולם ההיגיון הפשוט מלמד כי דבר לא נעשה שנים על גבי שנים בתקופה בה יכול היה האדם לפעול בעודו בריא, הוא בחר שלא לעשותו, אזי מדוע יעשה זאת בערוב ימיו כשיש לו עניינים דחופים יותר לטפל בהם, כמו בריאותו למשל וכד' ?
בנוסף, האפוט' לגוף ולרכוש אשר מונתה למנוחה הינה צד להליך כאן, ולכאורה בעלת עניין, אולם למרות זאת היא טרחה להתייצב לשני דיונים אשר התקיימו בין הצדדים ואף לא הגישה בקשה לפטור אותה מהתייצבות.
כך או אחרת – בהינתן שלמנוחה היו שנים ארוכות להסדיר העניין עובר למינויי האפוט' לגוף ולרכוש אשר מונתה לה והיא בחרה שלא לעשות כן אני סבור כי היא הביעה בכך את רצונה - לפיכך הטענה נדחית.
דחייה על הסף – המיתווה הנורמטיבי
-
כלל הוא כי מחיקה או דחייה על הסף של תביעה הינם אמצעים קיצוניים הננקטים רק מקום שאין אפשרות ולו קלושה, כי התובע יזכה בסעד המבוקש. (ראו: בר"ע 59/81 ארדיטי נ' ארדיטי), כל עוד קיים סיכוי כי במידה ויוכחו טענות התובע בתביעתו, הוא יכול לזכות בתביעתו- לא תסולק התביעה על הסף.
-
כמו כן, ידועה ההלכה היא כי לא בנקל ייעתר בית המשפט לבקשה לסילוק על הסף ועליו לנהוג זהירות עת עושה הוא שימוש בסמכותו ליתן סעד זה, שכן החלטה כאמור שוללת מהתובע את יומו בבית המשפט. ראה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995 בעמ' 387. כבר נפסק לא אחת כי "המדיניות השיפוטית הנוהגת נוקטת משנה זהירות בסילוק תביעה על הסף, על מנת שלא לפגוע בזכות הגישה לערכאות". ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני; ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן.
-
יחד עם זאת ולאחר שאני סבור כי הנימוקים אשר ציינתי בהחלטתי זו מהווים יסודות ראויים ומוצקים למקרה בו יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו הגעתי למסקנה אליה הגעתי.
סוף דבר
-
מכל המקובץ לעיל ולאחר ששוכנעתי כי המנוחה הלכה לעולמה מבלי שעמדה על זכויותיה על פי חזקת השיתוף בנכסים במועד שהייתה לה הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של השיתוף בנכסים והיא נמנעה מלעשות כן, היינו מקום שעמדה לה אפשרות הבחירה, והיא בחרה שלא לממש את זכותה, כאשר לא נעלמה מעיני הזהירות המוגברת הנדרשת בהפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בסילוק תביעה על הסף לעומת חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, אני מורה על דחיית התביעה על הסף.
-
התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך של 10,000 ₪.
-
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
-
ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.
ניתנה היום, ח' טבת תשפ"ה, 08 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.
