פסק דין טרי של ביה"ד לעבודה בנצרת הכיר באדריכל שהועסק כעצמאי כעובד שכיר הזכאי לפיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות. השופטת הבהירה כי "סטטוס של עובד לא ניתן ליצור או לבטל בהסכם".
פסק הדין עסק בתביעה שהגיש אדריכל שעבד בשלוחת העמקים של משרד האדריכלים "א.ב. מתכננים" במשך כ-3 שנים (2010-2013), עד שהודיעו לו כי החברה אינה זקוקה עוד לשירותיו.
התביעה הוגשה בדצמבר 2014 באמצעות עו"ד אילן גולדנברג, במסגרתה התבקש ביה"ד לעבודה בנצרת להכיר בתובע כעובד ולהורות לחברה לשלם לו את מלוא הזכויות שלא קיבל, כולל פיצויי פיטורים.
נטען כי הנתבעת בחרה להעסיק את התובע כקבלן אף שהיה ברור שתנאי העבודה וצורת ההעסקה הם של עובד שכיר, כאשר בין היתר, התובע עבד במשרדי הנתבעת, החתים כרטיס נוכחות והיה נתון לפיקוח של ממוניו.
מנגד, עו"ד מיטל אמנט-שטרמר שייצגה את הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה, בטענה שהתובע העניק לה שירותים כספק עצמאי, לבקשתו ולבחירתו.
עוד לטענתה, התובע קיבל שכר גבוה בהרבה מזה שמקבל שכיר, המשיך במקביל להפעיל עסק עצמאי והיה אדון לעצמו. יותר מזה, לטענתה, ב-2012 הוצע לו לעבור למתכונת של עובד שכיר אך הוא סירב.
לבסוף נטען כי לאורך כל השנים התובע לא התלונן על מעמדו, מה שסותר את טענותיו הנוכחיות.
השתלב כעובד בחברה
פסק הדין של השופטת אורית יעקבס נפתח בבדיקת מעמדו של התובע באמצעות שורה של מבחנים שהותוו בפסיקה. תוצאת הבדיקה נטתה לטובתו המוחלטת של התובע.
כך למשל, באחד המבחנים, המכונה "מבחן ההשתלבות", נבדק האם העובד השתלב במקום העבודה (פן חיובי) והאם היה בעל עסק עצמאי (פן שלילי).
בהקשר זה השופטת קבעה כי התובע השתלב כעובד מן המניין: הוא עבד כחלק מצוות, היה לו שולחן עבודה, הוא הדפיס כרטיס, קיבל שי לחג ואף נשלח לקורס מקצועי מטעם החברה.
מהצד השני, העובדה שהיה לו עסק עצמאי לא שללה את היותו שכיר של הנתבעת, שכן "אין מניעה לכך שאותו אדם יהיה בעת ובעונה אחת עצמאי בעסק שלו, ועובד שכיר בעסק של מעבידו". זאת במיוחד לנוכח העובדה כי במסגרת העבודה בנתבעת התובע לא נטל על עצמו סיכון כלכלי בדומה לעצמאי ולא השקיע באמצעי ייצור.
בתוך כך השופטת ציינה כי החלטתו של התובע שלא להיענות להצעה לעבור למתכונת של עובד שכיר (שהוצעה לו ממש בשלהי תקופת העבודה) מאחר שזה לא השתלם לו, אינה שוללת ממנו את עצם הזכות לקבל זכויות כעובד.
מכאן עברה השופטת לבחון לאילו זכויות זכאי התובע וכמה כסף הנתבעת תצטרך לשלם לו בגינן. הנתבעת טענה שיש לחשב את זכויות התובע בהתאם לשכר סטנדרטי של שכיר הנע בין 29-35 שקלים לשעה, ולא בהתאם לשכר הגבוה שקיבל – 60 שקל פלוס מע"מ. לעומתה, התובע טען כי התמורה שקיבל הייתה נמוכה ביותר ביחס לנסיון שלו ולא גבוהה בהרבה משכרם של שכירים אחרים במשרד.
השופטת תמכה בתובע, בין היתר משום שהנתבעת לא הציגה מידע ברור לגבי שכרם של שכירים במעמדו ואף לא הביאה עובדים לעדות.
בהמשך, עברה השופטת רכיב אחר רכיב שנתבע וקבעה כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, תשלום על שעות נוספות והפרשות לפנסיה.
בסיכומו של דבר נפסקו לתובע יותר מ-70 אלף שקל בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. הנתבעת אף חויבה ב-2,000 שקל הוצאות משפט ו-7,500 שקל שכ"ט עו"ד.
למעבר אל פסק הדין
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין