לפני יותר מ-30 שנה העירייה השתלטה על שטח מסוים, ללא כל הליכי הפקעה, ובניגוד לתכנית שלפיה הכביש בוטל. השופט קיבל את תביעתם של ששה בעלי זכויות והורה לעירייה לסלק את הכביש.
בית משפט השלום בפתח תקווה קיבל את תביעתם של ששה בעלי זכויות ברחוב מסוים ביהוד-מונוסון, במסגרתה טענו כי העירייה סללה כביש שעבר בשטחם, מבלי שהתקיימו הליכי הפקעה כדין. השופט אריאל ברגנר פסק כי על העירייה לבטל את הכביש, להחזיר את השטח לתובעים, ואף לשלם להם כ-915,000 שקל.
המחלוקת התמקדה בשטח שברחוב מסוים בעיר. הבעלות על השטח רשומה על שם רשות הפיתוח, ואילו התובעים הם בעלי זכויות של "חכירה לדורות".
בתביעתם הם טענו כי לפני למעלה מ-30 שנה, העירייה פלשה לקרקע וסללה כביש, ככל הנראה ללא היתר, ללא הליכי הפקעה, וכמובן ללא ידיעתם או הסכמתם. לטענתם, במשך שנים הם ביקשו מהעירייה לסלק את ידה מהשטח אך ללא הועיל.
מהלך סלילת הכביש, כך נטען, גרם להם לנזק גדול, שכן הם לא מקבלים מהעירייה דמי שימוש כלשהם, ואינם יכולים לנצל את מלוא הזכויות שלהם בקרקע.
בהיבט המשפטי הם טענו כי מדובר בהסגת גבול, עשיית עושר ולא במשפט, ומניעה מהם לעשות שימוש בעלים בשטחם.
מנגד, העיריה טענה כי לא היה כל צורך בהליכי הפקעה פורמליים. בין היתר, נטען כי תוואי הרחוב עוגן בתכנית שאושרה ב-1958, נסלל בתיאום ובהסכמת הבעלים הרשום והיחיד (רשות הפיתוח) ועל כן נחסך הצורך בהליכי הפקעה.
לכן לשיטת העירייה הטענה בדבר פלישה וסלילה שלא כדין – שקרית ומשמיצה.
אין בסיס
באופן כללי השופט ברגנר הזכיר כי כניסה והשתלטות על קרקע על ידי רשות מהווה הפקעה, ויש לבצעה בהתאם לחוק.
לאחר שניתח את ההשתשלשלות ההיסטורית ואת טענות הצדדים, השופט דחה את עמדת העירייה. בין השאר, השופט הצביע על כך שבתכנית מפורטת משנת 1971 – היא התכנית האחרונה התקפה והקיימת – הכביש למעשה בוטל. מאז לא נערכה תכנית אחרת.
"כך שפועל יוצא מכל האמור לעיל הינו כאשר ההשתלטות על שטח הכביש וסלילתו היו ללא הליכי הפקעה ולאחר מכן נערכה תכנית אשר ביטלה כליל את הכביש, שאין כל בסיס להותרתו במקום", כתב השופט.
בהמשך דחה השופט טענה חלופית של העירייה, שטענה כי בשל השימוש רב השנים, היא למעשה רכשה מה שנקרא בלשון המשפטית "זיקת הנאה מכוח שנים" – זכות להשתמש בשטח האמור.
בעניין זה השופט הבהיר כי לא מדובר במעבר בתוך שטח מסוים ותו לא (זהו בדרך כלל המצב המתאים לזיקת הנאה) אלא בכביש שבנוי על שטח שלמעשה נלקח מהתובעים והועבר לרשות שימוש הציבור, ולכן אין לראות בסלילת הכביש כזיקת הנאה.
סכום הפיצוי (כ-915,000 שקל) נקבע בהתאם לגודל השטח ושווי דמי השימוש שבו, עבור שבע שנים שקדמו להגשת התביעה. בהקשר זה השופט דחה חוות דעת שמאית מטעם העירייה שביקשה לסווג את מרבית השטח לפי ייעוד של "שימוש לדרך", וקיבל את עמדת שמאי מטעם התובעים, שערך את השומה לפי ייעוד של מגורים.
בנוסף, העירייה חויבה לשלם לתובעים הוצאות משפט, ושכ"ט עו"ד בסך 60,000 שקל.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד ישראל אליאב
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין