ההורים חתמו על צוואה הדדית בה יועדה הדירה לבתם. אלא שמאוחר יותר האם כתבה צוואה סותרת והורישה את חלקה בדירה לבן. התנגדות הבת נדחתה
בפסק דין שהותר לפרסום לאחרונה בית המשפט למשפחה בתל אביב דחה התנגדות שהגישה אישה לקיום צוואת אמה מ-2004. האם חתמה בשנת 2000 על צוואה הדדית עם בעלה בה הורישו את הרכוש אחד לשני. הצוואה ההדדית כללה הוראה שלאחר מות שניהם הדירה תעבור לבתם. בצוואה מ-2004 הורישה האם את חלקה בדירה לבנה. בית המשפט קבע שיש לכבד את הצוואה המאוחרת כך שהדירה תעבור בסופו של דבר לבן.
ביולי 2000 חתמו הורים לשניים על צוואה בנוסח זהה בה הורישו את רכושם אחד לשני. בצוואה נקבע כי לאחר מותו של מי שיוותר בחיים דירתם המשותפת תעבור לבתם ויתר הרכוש יחולק שווה בשווה בין ילדיהם.
באפריל 2004 חתמה האם על צוואה נוספת בה הורישה את חלקה בדירה לבן וקבעה כי כספים שיוותרו בחשבון הבנק שלה יחולקו 75% לבן ו-25% לבת.
שנתיים לאחר מכן נפטר האב והאם ירשה את חלקו בדירה. האם עצמה נפטרה לפני כ-4 שנים.
בין הילדים התעוררה מחלוקת איזה צוואה גוברת. בעוד הבת ביקשה לקיים את הוראות הצוואה ההדדית, הבן טען שיש לקיים את הצוואה המאוחרת.
הבן טען כי מדובר בצוואות נפרדות ויש לקיים את הצוואה המאוחרת של אמו.
הבת טענה כי הצוואות שערכו הוריה בשנת 2000 הן צוואות הדדיות ואמה לא הייתה רשאית לערוך שינוי חד צדדי בהוראותיהן. היא הוסיפה כי הוריה ציינו בצוואותיהם כי הסיבה לכך שהחליטו להוריש לה את הדירה היא שהם כבר נתנו לאחיה דירה עוד בחייהם וכי הוא לא נשוי ואילו לה יש שלושה ילדים.
לדבריה, מאחר שהאם שינתה את הצוואה ללא הסכמת אביה, אף שהיה אז בחיים, על עיזבונה להחזיר לעיזבון האב את הנכסים והכספים שהאם ירשה ממנו ולחלק אותם לפי צוואת האב. מעשית היא דרשה לקבל חצי מהדירה וחצי מהכספים.
הותירו לעצמם את הזכות לשנות
סגנית נשיא בית המשפט למשפחה בתל אביב, השופטת מירה דהן, ציינה כי העובדה שנוסח צוואת המנוחה זהה לחלוטין לנוסח צוואת המנוח, תוך הורשה הדדית האחד לאחר – מלמדת כי אכן מדובר בצוואה משותפת והדדית.
היא הבהירה כי לפי תיקון לחוק הירושה מ-2005 ביטול צוואה הדדית בחיי בני הזוג ייעשה רק אחרי שבן הזוג המבטל ייתן הודעת ביטול בכתב לבן הזוג השני, וביטולה אחרי מותו של אחד מהם יאושר רק אם בן הזוג המבקש לבטל את הצוואה יוותר על מה שזכה.
ואולם, במקרה זה הצוואות נערכו לפני כניסת התיקון לתוקף כך שיש להחיל בעניינן את הפסיקה. על פי ההלכה שנקבעה אז, בהעדר כוונה מפורשת או משתמעת לא ניתן להניח כי היה רצון של מצווה אחד להגביל את האחר, גם כשמדובר בצוואה הדדית.
יתירה מכך, במקרה זה המנוח קבע במפורש כי לאחר פטירתו כל הרכוש יעבור לאשתו והיא תהיה חופשית לנהוג בעיזבון כפי שתמצא לנכון.
בנסיבות אלה קבעה השופטת שהאם הייתה זכאית לעשות צוואה אחרת שהוראותיה שונות מהצוואה ההדדית. לפיכך, צוואת 2004 תקפה וחלה על כלל רכושה, הן זה שהיה בבעלותה במועד עריכת הצוואה והן זה שירשה עם מותו של בעלה.
המתנגדת חויבה בהוצאות בסך 25,000 שקל.
- ב״כ התובע: עו"ד בצלאל הוכמן
- ב״כ הנתבעת: עו"ד שמואל מורן
עו״ד ראובן גוברין
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין