הנער נפצע מעגלת ברזל שהייתה בתוך המים באחד מחופי הכנרת, שאינו מוכרז ובכל זאת משמש כמקום רחצה. ביהמ"ש הטיל את האחריות על בעל החברה שניהלה את האתר ו-"עשתה בחוף כבתוך שלה", וכן על מנהלת הכנרת.
קיץ 2008, משפחה יצאה לנופש בחוף בכנרת. המשפחה שילמה כסף לאדם שבאמצעות חברה הפעיל את המקום (שאינו חוף מוכרז) עם אזור רחצה ומסעדה.
כשהגיעו בשעות אחר הצהריים אל החוף, בעל החברה הזהיר את אב המשפחה כי "...יש איזה עגלה תקועה במים... תשימו עין על הילדים כי כבר שברו פה ידיים ורגליים...".
לייעוץ בתביעות נזקי גוף:
עו"ד דיני נזיקין
למחרת בבוקר הילדים שיחקו במים. כשבעה מטרים מקו החוף, אכן ניצבה בתוך המים עגלת טרקטור ישנה בעלת מוטות ברזל חדים, שבחלקה בלטה מעל פני המים. במשך זמן מסוים הכל היה נחמד. הילדים נעמדו על העגלה וקפצו ממנה מספר פעמים, עד שקרתה תאונה.
רגלו של אחד מבני המשפחה – נער בן 13 – נתפסה בין מרווח הברזלים שחלקם חדר אליה. כעבור 20 דקות של מאמצים, הנער חולץ אל החוף ומשם פונה באמבולנס. עוד באותו יום הזמין בעל החברה שוּפל שהוציא את העגלה מהמים.
הנער שנפצע ברגלו הגיש בבימ"ש השלום בהרצליה תביעה לפיצויים נגד כל הגורמים הקשורים לחוף – בראש ובראשונה בעל החברה וחברת הביטוח שלו– וכן נגד המועצה האזורית עמק הירדן, מנהלת הכנרת.
הנתבעים העלו שלל טענות. בין היתר, הנתבע הגיש תמונות של שלטים האוסרים על כניסה למים וטען שהוא לא אחראי לפעילות המתבצעת במים. לשיטתו, הנופשים משלמים עבור החנייה בחוף והשירותים המסופקים בחוף, אך לא במים.
עוד נטען כי ההורים התרשלו בכך שלא הרחיקו או שמרו על בנם.
המנהלת טענה שהיא אחראית אך ורק למניעת זיהום מי הכנרת, ושהיא לא ידעה על קיומה של העגלה.
לא מספיק להזהיר
לטעמו של סגן הנשיא השופט יחזקאל הראל, הנתבע הראשון – מפעיל האתר – נושא ברוב האחריות והאשמה המוסרית לתאונה. החברה הייתה מסיגת גבול בחוף ועשתה בו כבתוך שלה, גבתה תשלום עבור החניה והשימוש במתקנים והשירותים שהציבה בחוף, ציין השופט.
בנוסף, החברה ידעה שהנופשים מתרחצים במים ואף פרסמה באתר שלה תמונה של ילדים מתרחצים במים ונופשים יושבים על כיסאות פלסטיק בתוך המים.
לכן, קבע השופט, החברה הייתה חייבת לסלק את העגלה מהמים (כפי שעשתה מספר שעות אחר כך). החברה הייתה אחראית לשלומם של הנופשים בחוף, ולהזהיר את ההורים זה לא מספיק.
השופט הטיל את האחריות גם על המנהלת, והעיר כי עגלה עשויה מברזל מחליד יכולה להוות גם מקור לזיהום, מה גם שבמנהלת ידעו שבמקום מתנהל אתר נופש.
השופט אמד את נזקיו של התובע בכ-103,000 שקל, בין היתר בגין נכות בתחום האסתטי, הפסד כושר השתכרות לעתיד ועזרת צד שלישי. בסופו של דבר, נקבע שהנתבע יישא ב-70% מהפיצוי והמנהלת ב-30% הנותרים. הנתבע והמנהלת ישלמו שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.6%.
עם זאת, השופט קבע שהאב ישפה את הנתבעים ב-35% מהסכום שישולם לבנו, זאת מאחר שהאב היה צריך לדאוג לכך שהתובע לא יתקרב לעגלה.
השופט דחה את התביעה נגד המועצה האזורית והבהיר שבמועד התאונה המועצה לא הייתה אחראית ובעלת סמכויות לפעול בתוך מי הכנרת. גם התביעה נגד מבטחת הנתבע (הפניקס) נדחתה, לאחר שהשופט השתכנע כי הפוליסה החריגה במפורש את הפעילות במים.
התובע ישלם למועצה האזורית הוצאות בסך של 3,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד קין
- ב"כ הנתבעים: עו"ד עימראן, עו"ד שטיינר, עו"ד צחייק
* עו"ד גיא אורטל עוסק בדיני נזיקין.
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין