נפרדה מבעלה – ונתבעה להשיב דירה שקיבלה במתנה מהוריו

הורים שנתנו דירה לבנם ואשתו תבעו לבטל את המתנה לנוכח גירושי הזוג הצעיר. בית המשפט דחה את התביעה לאחר שלא מצא כל עילה לביטול.

לפני כ-10 שנים העניקו הורים לבנם וכלתם דירה במתנה, והנכס נרשם על שם הזוג הצעיר. לאחר שהשניים החלו בהליכי גירושין תבעו ההורים מהכלה, שלטענתם בגדה בבנם, להשיב את הדירה לנוכח ״התנהגות מחפירה״. השופט שמואל בר יוסף דחה לאחרונה את התביעה.

בתביעה טענו ההורים שהמתנה ניתנה בכפייה לנוכח איומיה של הנתבעת להתגרש מבנם. הם העלו טענה נוספת שלפיה המתנה הייתה מותנית בתנאי שבני הזוג יחיו יחד בשלום. לשיטתם, משפרץ משבר בחיי נישואיהם והם צפויים להתגרש, יש להשיב את שניתן.

עוד טענו ההורים שהדירה לא רשומה בלשכת רישום המקרקעין על שם הנתבעת ובנם ולכן מדובר רק בהתחייבות לתת מתנה שניתנת לביטול. לדבריהם, מאחר שהנתבעת בגדה בבנם משך שנים הם זכאים לחזור בהם מהתחייבותם בגין התנהגותה המחפירה.

הם ציינו בנוסף שמצבם הרפואי התדרדר והם זקוקים לדירה וכמו כן, שהנתבעת לא שינתה את מצבה לרעה בהסתמך על המתנה כך שאין מניעה לביטול.

הנתבעת טענה מנגד שהמתנה לא הותנתה בתנאי כלשהו ולכן לא ניתן לבטלה. היא ציינה שהדירה נרשמה על שמה ועל שם בנם שם התובעים בלשכת רישום המקרקעין ולאחר מכן נמחק הרישום עקב חתימת הסכם פינוי בינוי. לכן לדבריה, מדובר במתנה שהושלמה ולא ניתן לחזור ממנה. היא הוסיפה שמכל מקום, אין הוכחה לבגידה או התנהגות מחפירה כלשהי מצידה.

היא הוסיפה שלא חל שינוי לרעה במצבם של התובעים בעוד היא שינתה את מצבה. בין היתר, היא רשמה את הדירה שרכשה במהלך הנישואים גם על שם בעלה לנוכח המתנה ובהסתמך עליה.

זאת ועוד לדבריה, טענת הכפייה הועלתה רק בחקירת התובעים ולא בכתב התביעה ומהווה הרחבת חזית אסורה. הם גם לא הוכיחו שהיא איימה להתגרש אם לא תקבל את הדירה.

ניסו להטעות

השופט שמואל בר יוסף מבית המשפט למשפחה בתל אביב קבע שאיום בגירושין אינו מהווה כפייה, הן משום שאין בכך פסול מבחינה חוקית, חברתית או כלכלית והן משום שלתובעים הייתה חלופה מעשית שלא להיכנע לאיום והם אף היו מיוצגים.

עוד הוא קבע שלא מדובר במתנה שהותנתה בתנאי כלשהו. הוא הדגיש כי על פי ההלכה, מי שמבקש להתנות מתנה בתנאי צריך לעשות זאת בצורה ברורה מה שלא הוכח במקרה זה. לדבריו, מהראיות עולה שבנם של התובעים יידע אותם על הסכם ממון שנחתם בינו לבין הנתבעת ב-2016 לאור איומי הגירושין מצידה. אם היה ממש בטענה שהמתנה הותנתה בתנאי כלשהו התובעים היו בוודאי עומדים על כך שהדבר ייכתב בהסכם.

השופט גם דחה את הטענה שהענקת הדירה לא הושלמה ברישום. לדבריו, הראיות מוכיחות שהדירה נרשמה ב-2010 על שם הנתבעת והבן ובכך אבדה לתובעים הזכות לחזור בהם. הוא ציין שהתובעים טענו בחוסר תום לב ומתוך ניסיון להטעות כי הדירה אינה רשומה על שם הזוג הצעיר. זאת, כשמחיקת שמם של האחרונים הייתה פועל יוצא של הסכם פינוי בינוי עליו חתמו לאחר שכבר היו רשומים כבעלים של הדירה. בנסיבות אלה ציין השופט שאין מקום לדון בטענה כי חוסר נאמנותה הנטען של הנתבעת לבנם של התובעים מהווה ״התנהגות מחפירה״ כלפיהם ובכל מקרה יש בכך ספק מהותי.

בנסיבות אלה דחה השופט את התביעה וחייב את התובעים בשכ״ט עו״ד בסך 35,000 שקל.

לפסק הדין המלא בתיק 13621-09-18

• ב״כ התובעים: עו״ד אבי גפן
• ב״כ הנתבעת: עו״ד שרון פרץ

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין