הוציא תארים אחרי הפרידה מאשתו – וביקש לנשל אותה מהפנסיה התקציבית

איש הקבע לשעבר ביקש לזקוף את העלייה בשכרו להשכלה האקדמית שרכש לאחר הגירושים. בית המשפט קבע שמדובר בפירות המאמץ המשותף

בין בני זוג לשעבר התעוררה מחלוקת בנוגע לשיעור חלקה של האישה בגמלת הפנסיה התקציבית של האיש. בתביעה שהגישה לבית המשפט לענייני משפחה נקבע כי חלקה בפנסיה יעמוד על 35.57% ממשכורתו של בעלה לשעבר במועד הפרישה. בערעור על פסק הדין האיש הציג מסמך שמראה כי רכש תארים אקדמיים לאחר הפרידה, מה שמלמד לשיטתו שהעלייה בשכרו אינה קשורה לחייהם המשותפים. ואולם, הרכב השופטים בבית המשפט המחוזי בחיפה לא השתכנע מהמסמך, וקבע כי לאישה חלק אינטגרלי בעליית השכר.

הצדדים נישאו זה לזו בשנת 1979. כעבור 3 שנים המערער השתחרר משירות קבע בצה"ל והחל לעבוד בשירות המדינה. ואולם בשלב מסוים יחסיהם התערערו ובשלהי 1998 – לאחר כמעט 20 שנות נישואים – הם נפרדו. במסגרת הסכמות הגירושים ביניהם נקבע שהאישה תהא זכאית לחלק מכספי הפנסיה התקציבית של המערער.

השנים חלפו והאישה פנתה במאי 2017 לבית המשפט לענייני משפחה, בבקשה לאכוף את הסכמות הגירושים. בית המשפט קיבל את התביעה, וקבע על סמך חוות דעת מומחה כי חלקה של האישה בפנסיית הגרוש יהיה בשיעור של 35.57% ממשכורתו במועד הפרישה.

האיש סירב לקבל עליו את רוע הגזרה וערער למחוזי. לטענתו, לאחר שנפרד מהמשיבה רכש תארים אקדמיים והיא – שלא הייתה שותפה להשגתם – לא זכאית ליהנות מפירותיהם. לכן לטענתו, יש לחשב חלקה לפי שכרו במועד הקרע ביניהם ולא במועד הפרישה. בערעור הוא ביקש לצרף אישור מאגף משאבי אנוש במקום עבודתו כראיה לכך שהתארים השפיעו לטובה על שכרו.

המשיבה התנגדה להוספת הראיה בערעור בטענה שמדובר במקצה שיפורים פסול. לגופו של עניין היא טענה שיש לה חלק בהשכלה האקדמית של המערער, שכן החיים המשותפים ביניהם אפשרו לו לצבור ותק שהקנה לו זכות לצאת ללימודים על חשבון המעסיק. מכאן, שהיא זכתה בפירות ההשכלה כדת וכדין.

פירות העץ המשותף

השופטת אספרנצה אלון שכתבה את פסק הדין עמדה על החשיבות הקריטית שיש להכרעות שיפוטיות הנוגעות לרכיבי פנסיה. היא ציטטה מפסיקה המגדירה את הפנסיה כ"ציפור הנפש" של הקשיש.

ביחס לבקשת צירוף הראיה נימקה השופטת שגם אם הדבר מתאפשר (צירוף ראיה בערעור אינו דבר פשוט), אין בכוחו לסייע למערער.

השופטת הסבירה שהראיה בסך הכל מהווה תימוכין לטענות המערער כפי שהובאו בבית המשפט למשפחה ונדונו שם. לדבריה, בית המשפט שיקלל את טענות הצדדים וקבע כי השינויים בשכרו של המערער הם בבחינת "פירות העץ המשותף אותו נטעו יחדיו".

בתוך כך השופטת הפנתה לעדותו של המערער בבית המשפט למשפחה, במסגרתה הודה כי העלייה בשכרו נבעה בין היתר מהסכמי שכר. בהקשר זה השופטת קיבלה את קביעת בית המשפט למשפחה לפיה מדובר בשינויי שכר הנובעים ממאמץ החיים המשותפים.

השופטת הדגישה שמדובר בפנסיה תקציבית והמערער הגיע לאחוזי הצבירה המקסימליים 4.5 שנים בלבד לאחר הפירוד. לדבריה, תקופת הנישואים הארוכה מתגמדת לעומת התקופה שחלפה מהפירוד ועד להשלמת הצבירה, ומבססת את חלקה של המשיבה בכספי הפרישה.

לסיום ציינה השופטת כי המערער לא סתר את טענת המשיבה שלפיה יציאתו ללימודים הייתה על חשבון המעסיק, לאור הדרגה שלו בעבודה והוותק התעסוקתי שצבר במהלך חייו המשותפים עמה.

לפיכך השופטת דחתה את הערעור וחייבה את המערער בהוצאות ושכ"ט עו"ד המשיבה בסך 7,500 שקל. השופטים חננאל שרעבי (אב"ד) ואריה נאמן הצטרפו לפסק דינה.

• ב"כ המערער: עו"ד מאיר בר מוחא
• ב"כ המשיבה: עו"ד עמוס צדיקה

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין