בן המנוחה טען שניתנה לו זכות נצחית לגור בנכס המוערך על-ידי אחיותיו ב-18 מיליון שקל. טענתו נדחתה והוא חויב להתפנות בהתאם לצוואת האם
בית המשפט למשפחה בקריות קיבל לאחרונה תביעת אחיות לפינוי אחיהן מבית אימן המנוחה ומכירתו למרבה במחיר תוך חלוקת התמורה בין השלושה, בהתאם לצוואתה. היורש התעקש אומנם שנתונה לו רשות בלתי חוזרת לגור בבית כל חייו, אך השופט ניר זיתוני קבע שטענתו סותרת את הצוואה הברורה.
שתי התובעות והנתבע הם אחים, ילדי אישה שהלכה לעולמה לפני כחמש שנים. באוגוסט 2010 ערכה המנוחה צוואה שלפיה בנה ובנותיה יירשו אחרי מותה את עיזבונה - הכולל בית מגורים - שווה בשווה.
לצד הורשת הבית, קבעה האם בצוואתה מנגנונים שונים לגביו: ראשית היא הורתה שלא למכור אותו במשך 18 חודשים אחרי מותה. עוד היא קבעה שלאחר תקופה זו, אם לא תהיה הסכמה בין ילדיה לגבי הנעשה בו, בנה שמתגורר בנכס יתפנה ממנו לצורך מכירתו וחלוקת התמורה בין שלושתם - אחרי ניכוי 200 אלף שקל לטובתו לאור השקעותיו בנכס לאורך השנים.
חרף הצוואה הברורה, שהוחלט על קיומה בפסק דין מאפריל 2023, ורצון אחיותיו למכור את הבית - התעקש בן המנוחה שיש להכיר בו כבעל רישיון בלתי חוזר להחזיק בו. בנוסף הוא טען כי יש לבצע "חלוקה בעין", כלומר חלוקה פיזית של הבית כך שחלקו יישאר בידיו.
מכאן התביעה שהגישו האחיות לבית המשפט, בה עתרו בין היתר לפנותו מיידית לצורך מכירת הנכס, שלטענתן שווה 18 מיליון שקל. לעמדתן האם מעולם לא הסכימה שהנתבע יגור בבית לנצח, ואת רצונה האמיתי היא הביעה בצוואה.
לו רצתה - הייתה מעגנת בצוואה
השופט זיתוני קבע שיש לפעול בהתאם לצוואת האם הברורה, תוך דחיית טענות בנה. "לא מצאתי כי לשון הצוואה מחזקת את טענות הנתבע לפיהן רצון המנוחה היה להעביר לו את הזכויות בבית", כתב והוסיף: "סביר להניח כי ככל והמנוחה התכוונה להעביר את הזכויות הקנייניות בבית - כולן או חלקן - לבנה הנתבע, אזי הייתה מציינת זאת בצוואה, או בכל מסמך אחר שערכה במרוצת השנים".
השופט הבהיר בהקשר הזה כי הצוואה מסדירה היטב את הנעשה בבית במקרה של מחלוקת בין היורשים, תוך מתן זכות מגורים מוגבלת בזמן - ולא נצחית כטענת הנתבע - לצד זכותו להחזר השקעות.
ראיה מרכזית שהקריסה את תזת הבן נמצאה, לדברי השופט, במכתב ששלח בעצמו לאחיותיו סמוך לפטירת האם, במרץ 2021. "ברור לי שהכסף ממכירת הבית חשוב לעתידכן ועתיד ילדיכן", כתב הנתבע לתובעות בזמנו, והוסיף כי "אין ויכוח" שהבסיס הוא "חלוקת שווי הנכס לשלושתינו".
מסקנת השופט הייתה שהן הצוואה הברורה והן יתר הנסיבות מוכיחות שאין בסיס לגרסת הבן ומשכך יש לפעול בהתאם לצוואתה: להורות על פינויו ועל מכירת הנכס, תוך חלוקה שוויונית של התמורה בין הצדדים (לאחר ניכוי 200 אלף שקל לטובתו).
לצד זאת נקבע שהפינוי לא יבוצע לאלתר, אלא יידחה למועד מכירת הבית וחלוקת התמורה. בהתאם לכך הורה השופט על מינוי שמאי, על מנת שיעריך את שווי הנכס לשם מכירתו למרבה במחיר. נוכח התוצאה, חויב הנתבע לשלם לאחיותיו 35,400 שקל הוצאות משפט.
- ב"כ התובעות: עו"ד שחר ולנר ועו"ד נעמי בורשטיין
- ב"כ הנתבע: עו"ד סיגל אלון
עו"ד דורית בן אברהם
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.