פס"ד באופן חלוקת עיזבון ובפרשנות צוואה

 עניינו של פסק הדין באופן חלוקת עיזבון ובפרשנות צוואה.

רקע עובדתי בקצרה,

1. הצדדים הינם אחים , ילדיה של המנוחה ***** שנפטרה ביום 20.11.2020 (להלן : "המנוחה"). המנוחה הותירה אחריה צוואה מיום 23.8.2010 אשר ניתן צו לקיומה במסגרת ת"ע 32184-07-22 ביום 5.4.2023.

    

2. תמ"ש 36871-05-23, ביום 15.5.2023 הגישו התובעות תביעה שכותרתה " פינוי, כספית, מתן חשבונות, צו עשה". כתב הגנה מטעם הנתבע הוגש ביום 28.5.2023. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגיש הנתבע בקשה למתן צווים בה עתר הנתבע לקבוע מועד לביקור במקום של בית המשפט ולהורות על מינוי שמאי כמומחה מטעם בית המשפט אשר יחווה דעתו בנושא אפשרויות פירוק השיתוף במקרקעין, שווי נפרד של כל אחד משני הבתים במקרקעין, שווי המקרקעין בשלמותם, שווי דמי שימוש ראויים בגין כל בית ובגין הבית כולו, שווי ביטול רישיון מגורים למבקש בבית, והערכת שווי ההשבחה שביצע הנתבע במקרקעין לצורך בניית ביתו. לאחר שהוגשה תגובת התובעות ותשובת הנתבע, ביום 18.7.2023 ניתנה החלטתי בה דחיתי את הבקשה וזאת מנימוקים שפורטו בהחלטה. ביום 19.7.2023 הגישו התובעות בקשה לחייב את הנתבע לשלם דמי שכירות עד לפינויו מהנכס ובקשה לחייב את הנתבע להראות את הנכס לרוכשים פוטנציאליים. ביום 10.9.2023 ניתנו שתי החלטות נפרדות במסגרתן דחיתי את בקשות התובעות.

    

3. ביום 28.2.204 התקיים דיון קדם משפט. בתיאום עם הנוכחים, נקבע התיק לישיבת הוכחות ליום 22.1.2025. עוד ניתן צו להגשת תצהירים. ביום 17.3.2024 הגיש הנתבע בקשה נוספת בה עתר למנות שמאי כמומחה מטעם בית משפט על מנת שיחווה את דעתו בדבר אפשרויות פירוק השיתוף בעין, ביצוע הערכת שווי נפרדות של אחד משני הבתים, הערכת שווי הנכס בכללותו לצורך מכר הנכס בשוק החופשי, הערכת דמי שימוש ראויים, הערכת שווי ביטול רשות המגורים בבית הנתבע והערכת שווי ההשבחה של הנתבע. הבקשה נדחתה בהחלטה מנומקת מיום 19.5.2024. למען שלמות הדיון, יצוין כי על החלטה מיום 19.5.2024 הגיש הנתבע בקשת רשות ערעור. הבר"ע נידונה במסגרת רמ"ש 34684-06-24 ונדחתה ביום 13.8.2024. תצהירי עדות ראשית מטעם התובעות הוגשו ביום 14.7.2024. ביום 4.12.2024 התקיים דיון קדם משפט לאחר תצהירים . תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע הוגש ביום 9.1.2025. ישיבת הוכחות התקיימה ביום 22.1.2025. בגמר ישיבת ההוכחות, ניתן צו להגשת סיכומים. סיכומים עיקריים מטעם הצדדים הוגשו ביום 30.3.2025. סיכומי תשובה מטעם הצדדים הוגשו ביום 5.5.2025. מכאן, נדרשת ההכרעה דנן.

    

4. תמ"ש 32785-05-23, ביום 14.5.2023 הגיש הנתבע תביעה שהוגדרה " רכוש – פס"ד הצהרתי ופירוק השיתוף בעין". כתב הגנה מטעם התובעות הוגש ביום 3.7.2023. הן ישיבת ההוכחות והן הסיכומים שהוגשו, מתייחסים גם להליך זה.

    

   תמצית טענות התובעות,

5. עסקינן במקרה מצער בו הנתבע מתיש את אחיותיו בעינוי דין מתמשך, כאשר מסרב באופן משולל תום לב למימוש הוראות צוואת האם המנוחה ז"ל. הנתבע החל בהליך סרק, משולל תום לב באופן קיצוני, של התנגדות לצוואת אמו המנוחה ז"ל. ההתנגדות הוגשה ביום 3.10.2022 ולאחר 6 חודשים נדחתה בפסק דינו המוצדק של בית המשפט מיום 5.4.2023. הנתבע לא הסתפק בכך והגיש תביעה מופרכת וכוזבת תוך ניסיון לרמוס את זכויותיהן הקנייניות של אחיותיו, התובעות, לייאש אותן בהליכי משפט ארוכים ויקרים במטרה לגרום להן למכור את חלקן בנכס והכל תוך ביזוי צוואתה של המנוחה. כלל טענותיו המומצאות בדיעבד של הנתבע, כאילו הוא בר רשות, בהסכמת אמו, ועוד כהנה וכהנה טענות סרק, לא רק שהוכחו כלא אמת, אלא שהנתבע אף הודה כי אינן אמת ובהמשך זנח אותן במהלך חקירתו. בסע' 52 לתביעתו הצהיר הנתבע כאילו המנוחה העניקה לו "הסכמה מפורשת" שיגור בבית לנצח. אולם ב"כ הנתבע הודתה כי לא הייתה מעולם לא הסכמה ומעולם לא גובשה הסכמה. הנתבע, האח הבכור, היציב והמסודר מבין שלושת האחים , ***** בעל ***** משלו, איש עסקים שמשקיע בנדל"ן מניב בארץ ובעולם, מנצל את עמדתו העליונה על פני 2 אחיותיו, בהן התובעת 2 שהתאלמנה לאחרונה מבעלה, אותו ליוותה במשך שנות חוליו. שתיהן רחוקות מלהבין בעסקת נדל"ן, ואשר לצורך ההליך המשפטי אף נדרשו מהן כוחות נפש אדירים. בהליך שהתקיים ובמיוחד בדיון ההוכחות מיום 22.1.2025 , נחשפו שקריו הרבים של הנתבע והיעדר התשתית המינימלית לטענותיו המופרכות בתביעתו. בהתאם, מתבקש בית המשפט לדחות מכל וכל את תביעתו ואת כתב הגנתו של הנתבע ולחייבו בסעדי התביעה כנגדו, תוך חיובו בהוצאות משפט ושכ"ט ריאליות ותוך חיובו בהוצאות לאוצר המדינה.

    

6. צוואת המנוחה אושרה בפסק דין מיום 5.4.2023 , היא רצון המנוחה ויש ליישמה. רצון המנוחה הוא כבודה. הלכה היא כי מוענקת חשיבות מיוחדת לרצון הנפטר, וקיום צוואת המצווה הוא בבחינת הגנה על כבודו, אישיותו, קנייניו וחירותו. הזכות לכבוד ולקניין, נמצאת בדרגה נורמטיבית חוקית. עוד מפנות התובעות לאסמכתאות, סעיפי חוק ולפסקי דין רלוונטיים. נטען כי הנתבע ניסה להראות איך גם התובעת 1 זכתה לגור בבית האם ללא תשלום ואכן היא זכתה שאמה המנוחה אירחה אותה ואת משפחתה יחד איתה בחלקו התחתון של הבית משך כמעט שנתיים. התובעת 1 השתתפה בהוצאות הבית, וסייעה לאם במחלתה. הנתבע עושה שימוש ביחידה העליונה משך 25 שנה ובהסכמת אמו היה זכאי להמשיך ולהשתמש ביחידה העליונה גם כ 18 חודשים לאחר פטירתה. מועד זה הסתיים לפני שלוש שנים ביום 20.5.2022. שלל טענותיו בעלמא של הנתבע שהומצאו בדיעבד בדבר זכויות שונות ומשונות במקרקעין (בר רשות, חלוקה בעין ) אינן מקימות את התנאי בלתו אין לעסקת מקרקעין והוא דרישת הכתב. נהפוך הוא, הכתב היחיד שקיים בענייננו, הינו צוואתה האחרונה של המנוחה שאושרה כדין , ולמעשה גם שלל צוואותיה, מכתביה, ושיחותיה עם מכריה, שתועדו והוצגו כראיות בתיק. המנוחה הביעה ותיעדה באופן מפורט ומעוגן את רצונה, מכירת הבית וחלוקת התמורה בשווה ל 3 בין האחים. בתחילה, הנתבע ניסה להטעות את אחיותיו כדי לרכוש מהן את הבית בנזיד עדשים. לאחר שביקשו למכור את הבית הוא מנצל את ההליך המשפטי כדי לגרור רגליים ולייסר את אחיותיו. בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבע לפנות את הבית לאלתר, לחייבו בדמי שימוש ובפיצוי בגין כל יום איחור בפינוי בגין העבר, לחייבו בתשלום דמי שימוש ראויים בצירוף פיצויי משמעותיים בגין כל יום שיעכב בפינוי הנכס לאחר מתן פסק הדין ולחייבו במתן חשבונות בגין הפעלת והשכרת יחידת האירוע (הצימר) וכן ליתן צו כי עד פינוי הנכס יש לחייבו לאפשר לרוכשים פוטנציאליים לבקר בנכס הכל בהתאם למפורט בהרחבה בסעיפים 87-92 לכתב התביעה.

    

7. הסכמת הנתבע לצוואה הראשונה שאושרה, הנתבע הסכים למתן צו קיום לצוואה מיום 12.5.1993 שגם בה ציוותה המנוחה על חלוקת הנכס שווה בשווה בין האחים. זאת בדומה לצוואה האחרונה, מיום 23.8.2010 שאושרה למרות התנגדות הנתבע , ושלביצועה המשיך הנתבע להתנגד בהליך מיותר זה. ההסכמה לאישור הצוואה הראשונה ניתנה על ידי הנתבע כשכבר היה מיוצג, באמצעות ב"כ, בחודש פברואר 2022 . בהתאם התבקש וניתן צו קיום צוואה ביום 20.3.2022. המנוחה נפטרה בחודש 11/2020. הנתבע הודה מפורשות כי הסכים לאישור הצוואה הראשונה בכתבי טענותיו. בצוואה הראשונה כמו באחרונה, ציוותה המנוחה לחלק את הבית בחלוקה שווה בין 3 ילדיה. הסכמת הנתבע מעידה כאלף עדים שטענותיו לזכויות , שהן משונות מופרכות ובלתי מבוססות, הומצאו יש מאין במועד מאוחר, ולא בכדי הנתבע זנח אותן. הצוואה האחרונה דווקא מטיבה עם הנתבע, נטען כי הצוואה האחרונה מיטיבה עם הנתבע הרבה יותר מהצוואה מ 1993 לה הסכים הנתבע. אילו הצוואה הראשונה הייתה היחידה בענייננו, הרי שכלל "טענותיו" של הנתבע היו סובלות מהתיישנות קיצונית. "זכויות" הנתבע לטענתו נולדו עם שיפוץ הבית בשנת 2000. לעומת זאת, הזכות לתבוע מהנתבע את דמי השימוש עומדת לכל תקופת השימוש , 7 שנים לפני הגשת כתב התביעה ועד היום. ואולם, בצוואה האחרונה קוזזו דמי שימוש נמוכים מאוד לנתבע ( 3,300 ₪ לחודש עבור 172 מ"ר מול הים ביישוב יוקרתי) ואף ניתנה לו זכות להתגורר ללא תשלום בנכס עד לפינויו לאחר 18 חודשים ממועד הפטירה ובנוסף ניתן לו פיצוי בעד השקעתו בסך 200 אש"ח למרות שחלפו 25 שנה. גם לדעת ב"כ הנתבע הצוואה האחרונה מיטיבה עם הנתבע לעומת הראשונה, אלא שבפועל האחיות הן שחשפו את הצוואה האחרונה והמאושרת. לא ברור אם כן, מדוע נזכר לפתע הנתבע להתנגד לצוואה האחרונה שאושרה על ידי בית המשפט בפסק דין מיום 5.4.2023 וזאת בשעה שהסכים לצוואה המרעה איתו, היא הצוואה הראשונה.

    

8. בר רשות, הנתבע לא טען לזכות בר רשות במשך שנתיים לאחר פטירת המנוחה. מדובר בטענה שהומצאה בדיעבד יש מאין בחוסר תום לב משווע, ושמעולם לא הועלתה בזמן אמת (אפילו כשכבר היה מיוצג). למעשה, הנתבע זנח טענתו במהלך חקירתו כשהודה כי לא היתה כל הסכמה עם המנוחה. גם בזמן אמת הנתבע הודה מפורשות במכתב לאחיותיו , שלא הייתה לו כל ציפייה בנוגע לזכויותיו בנכס . הנתבע אף אישר זאת בחקירתו הנגדית. במכתב זה הודה הנתבע כי אין ויכוח על חלוקת הנכס שווה בשווה, וכי יצטרך לרכוש את חלקן של אחיותיו בנכס, כאשר במידה ולא יוכל לגייס את הסכום הנדרש , הם יאלצו למכור ולהיפרד מהבית. על כך הוסיף ואמר כי כל רצונו הוא פיצוי על ההשקעה בנכס. עוד מפנות התובעות לחלקים נוספים מתוך עדותו של הנתבע. ב"כ הנתבע בעצמה לא טענה ל "בר רשות" משך כמעט שנה מתחילת הייצוג ועד ההתנגדות. יתרה מכך, גם לאחר שהנתבע כבר היה מיוצג על ידי ב"כ, בהזדמנויות רבות, ובמכתבים רבים של ב"כ הנתבע לב"כ התובעות, לא הועלתה כל טענה לזכויות של בר רשות. הרחבות החזית המתגלגלות בטענת ה "בר רשות" עד זניחת הטענה בחקירתו - בתחילה הנתבע לא טען כלל לזכויות של "בר רשות" . אח"כ טען לזכות כזו ב "ביתו" שאינו אלא חלק מתוך בית המנוחה עם דלת . אחר כך הרחיב חזית שנית וטען לזכות כזו גם בצימר. אין ולא היתה "הסכמה מפורשת" של המנוחה לזכות מגורים לנצח, הנתבע הצהיר שקר כאילו הייתה בינו לבין המנוחה "הסכמה מפורשת" שיוכל לגור בבית לנצח. הנתבע לא הציג כי אין הסכם עם המנוחה כפי שחזרה וציינה שוב ושוב באת כוחו במהלך דיון ההוכחות. הנתבע בעצמו הודה שלא הייתה הסכמה. מכאן שטענת הנתבע ל "הסכמה מפורשת" או אפילו "מכללא" של המנוחה לתת לו זכות שימוש בלתי מוגבלת בנכס, הינה טענה שאינה אמת. זאת בנוסף להיותה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב שהנתבע בעצמו אישר והסכים לו . משכך , טענתו אסורה על פי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני. הנתבע הודה בכתב כי כשביקש מהמנוחה להתגורר איתה בתוך ביתה, הוא אמר שלוויתור על השטח לא תהיה משמעות אמיתית עבורה. משמע – הוא לא יקבל זכויות בשטח זה. בנוסף, הוא מודה כי המנוחה לא הסכימה מהר למהלך כי היא חששה מאוד שזכויות האחיות ייפגעו. הנתבע הודה כי המנוחה דאגה לזכויות בנותיה ולכן הסיכום היה שהנתבע לא יקבל זכויות כלשהן בחלק מהבית שבו נתנה לו להתגורר , והודגש כי ההשקעה בנכס שעשה לעצמו לפני 25 שנה לא תקנה לו זכויות בנכס. הבנה זו מתחזקת ומוכחת מפורשות גם ממכתב המנוחה מיום 21.6.2000. עוד טענו התובעות כי לא רק שאין הסכם כלשהו (בכתב או בע"פ) בין המנוחה לנתבע על הסכמה למתן זכות שימוש לנצח, אלא שהמנוחה דאגה להדגיש לנתבע, לאחיותיו ולאנשים רבים סביבה, בכתב ובעל פה, בהזדמנויות רבות, כי העובדה שהיא נותנת לנתבע לשפץ ולהתגורר בתוך ביתה, לא תקנה לו זכויות כלשהן בנכס. טענת הנתבע כאילו הייתה הסכמה מפורשת למגורים לנצח בנכס, אינה אמת ומהווה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב האסורה על פי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני.

    

9. ניסיון הנתבע לקנות מהמנוחה את הנכס בחייה והניסיון הפסול להחתימה על מסמך, בחקירתו הנגדית כיזב בתחילה הנתבע כי לא ניסה לרכוש את הבית מהמנוחה במהלך חייה. אולם משעומת למול מכתב המנוחה , חזר בו והודה כי אכן ניסה לרכוש את הבית מהמנוחה אך זו סירבה בתוקף. על כך העידה גם כב' השופטת בדימוס ***** בתצהירה . כך גם העידה בת דודתם של הצדדים. הנתבע ויתר על חקירתן של המצהירות ומשכך תצהיריהן מתקבלים ככתבם וכלשונם. מכאן שמוכח כי הנתבע ניסה לרכוש מהמנוחה 2/3 עוד בחייה והמנוחה סירבה בתוקף מאחר ורצונה היה שהנכס יחולק שווה בשווה לאחר מותה, כפי שהורתה מפורשות בצוואתה. יש להוסיף כי הנתבע בעצמו הודה לבסוף בחקירתו הנגדית כי ניסה לרכוש את הבית והמנוחה סירבה. הודאתו החד משמעית הייתה לאחר ניסיון משולל תום לב לכזב. בתחילה, כשנשאל הנתבע בחקירתו הנגדית הוא שיקר והכחיש כי ניסה לקנות מהמנוחה את הנכס ואף טען כי הצהרתה של השופטת בדימוס אינה אמת. המנוחה, מתוך דאגתה העצומה לזכויות בנותיה לאחר מותה, דאגה להשאיר ראיות כתובות למכביר בהן כתבה שוב ושוב את סירובה לתת זכות עדיפה כלשהי לנתבע ובפרט סירבה קטגורית למכירת הבית לבנה. מכאן שהוכח באופן שאינו משתמע לשני פנים כי הצהרת הנתבע כאילו הייתה " הסכמה מפורשת" או "מכללא" של המנוחה הינה כוזבת . כך גם עדותו הכוזבת כאילו לא ניסה לרכוש את הבית מהמנוחה.

10. ההסכם של המנוחה עם בן זוגה *****, המנוחה ז"ל הייתה אישה חכמה, חדה ורצינית ובימי חייה דאגה לערוך מסמכים משפטיים לכל סוגיה חשובה. המנוחה דאגה ללא פחות משש צוואות חתומות בפני עו"ד, שיחות הבהרה ומכתבים נוספים בכתב יד, שיבהירו כי היא אינה מסכימה לתת לנתבע זכות יתר כלשהי שעה שאפשרה לו להתגורר חינם אין כסף בביתה. בדומה, בשנת 1994 דאגה המנוחה להסכם בינה לבין בן זוגה דאז , שקבע כי למרות מגוריו איתה בנכס , לא תהיה לו כל זכות בנכס. המנוחה חתמה על הסכם זה במשרד עו"ד גרובר בנוכחות הנתבע כפי שהודה בחקירתו. בדיון ההוכחות ב"כ הנתבע אף הציגה את המסמך המקורי של ההסכם הנ"ל. חשש זה לצערה של המנוחה מתקיים בסופו של דבר למול בנה, הנתבע, שלאחר מותה מסרב לעזוב את הנכס בניגוד לרצונה וציוויה המפורש, ולמעשה מבזה את רצונה . הנתבע אף "הגדיל" בחוצפתו לנסות ולבזות את אמו בהדגישו, באמצעות באת כוחו, כי בן זוגה של המנוחה לא היה יהודי וכי חיו ללא ברית נישואין. בנוסף, בשנת 1995 דאגה המנוחה לחתום על תצהיר מינוי ילדיה (ולא בן זוגה דאז) כאפוטרופוסים למקרה שייפגע תפקודה העצמאי. מכאן, מוכח שאם המנוחה הייתה רוצה להעניק לנתבע זכות משמעותית כל כך, כדוגמת רשות בלתי הדירה בחצי מהנכס, היא הייתה דואגת לערוך הסכם מסודר כפי שנהגה לעשות לגבי סוגיות חשובות אחרות. ואולם, היא דאגה כי הוראותיה בזמן אמת וצוואותיה המפורשות יבהירו כי אין לנתבע זכות יתר כלשהי. מהיעדר הסכם שכזה מוכח כי לא הייתה כל הסכמה ביניהם . הנתבע ניסה להסתיר את הוראותיה המפורשות של המנוחה, על מנת לטעון לאחר פטירתה טענות בדיה, כשהאם המנוחה לא תוכל להשיב עליהן. דרישת הנתבע להסכם בכתב כדי לחייבו בתשלום דמי שכירות, הנתבע טען באופן אבסורדי כאילו המנוחה ז"ל לא יכלה לקזז את השקעתו כנגד תקופת המגורים, בצוואה שנערכה על ידה בלבד , ללא הסכם חתום שמקובל עליו . אולם מנגד, הנתבע מתיימר לקבל חצי מהנכס ללא כל הסכם וכנגד רצונה המפורש החד משמעי, הכתוב והחתום של המנוחה, כפי שהבהירה בצוואותיה בשיחות עם הצדדים ומכרים ובמכתבים בכתב ידה. למותר לציין "תביעת" הנתבע להחזר כלשהו מעלות השיפוץ שבוצע לפני 25 שנה , התיישנה לפני 18 שנה. העדר "ציפייה" ו "הסתמכות" של הנתבע למגורים בנכס לנצח - כפי שראינו עד כה ובמיוחד בציטוטים ממכתב הנתבע מיום 1.3.2021 , מוכח שלנתבע לא הייתה כל ציפייה או הסתמכות להישאר לגור בנכס לנצח . הנתבע ידע מפורשות שלאחר פטירת המנוחה ייאלץ לפנות וציפייתו היחידה הייתה לקבל פיצוי על ההשקעה (בדומה לקבוע בצוואה).

     

11. ההצעה לרכישת שני השלישים של האחיות וציפייה רק לפיצוי -  הנתבע הציע כי לפי חישוב ממוצע 2 חוות דעת שמאיות לכל אחד מהאחים מגיע 2,332,000 ₪ עבור ה 1/3 שלו בנכס ומסכום זה יש להפחית 332 אש"ח "כפיצוי עבורי בגין חלקכן בהחזר השקעות". במייל זה הציע הנתבע לרכוש 2/3 מהנכס ששייכים לאחיות בסכום של 4 מש"ח נטו. וכפי שאישר זאת בחקירתו. גם לצורך רכישה בסכום נמוך של 4 מש"ח, נדרש הנתבע לסיוע כספי מבנו כדי שיתאפשר לו לרכוש 2/3 מהנכס. הנתבע הודה בזמן אמת כי יש לו לכל היותר 5 מיליון ₪ לצורך הרכישה, בהתכתבות ווצאפ עם **** ז"ל בעלה של האחות האמצעית . ביום 2.10.2021 הציע הנתבע לאחיותיו את ההצעה לרכישת חלקן בחישוב של קניית שני שליש מהנכס. שווי הנכס, כפי שהוצג בכתב התביעה - התובעות הביאו הצעות רכש מ 2 רוכשים פוטנציאליים שהציעו, האחד, 12.5 מש"ח והשני 15 מש"ח. שטח מגרש הנכס נשוא העזבון הינו **** מ"ר והוא במיקום טוב בהרבה משני הנכסים הנ"ל בהיותו ממוקם קו ראשון לים עם שצ"פ - פארק ירוק לפניו, צעדים בודדים מחוף הרחצה ביישוב , קרוב לכל התשתיות החיוניות. הנכס אפילו כמגרש בלבד שווה לפחות כ 18,000,000 ₪. הנתבע לא הביא במהלך ההליך , ראיות לסתור את האמור לעיל . משכך ההנחה היא שאכן שווי הנכס הוא לפחות כ 18,000,000 ₪. הנתבע העריך בעצמו את שווי הנכס ב 15,000,000 ₪, הנתבע העריך בעצמו עוד בשנת 2021 את שווי הנכס במכירה לצד ג' ב 15 מיליון ₪. כפי שניתן להיווכח מהתכתבות מייל מעו"ד **** לנתבע, בה נעשה תחשיב מכירת הנכס לפי שווי של 15 מיליון. כבר אז, בזמן שהציע לאחיותיו הצעה מגוחכת לפי שווי של כ 7 מש"ח, ידע הנתבע כי ניתן לקבל עבור הנכס ע"י מכירה לצד ג' תמורה של כ 15 מיליון ₪. הנתבע במכירה לצד ג' העריך את הנכס ב 15 מיליון ₪ , אך באותו מסמך , בחישוב מכירה פנימית מאחיותיו אליו , הוא העריך את הנכס בכ- 7 מיליון ₪ בלבד , פחות מחצי מהסכום. הנתבע היה מודע לניגוד האינטרסים בו היה מצוי . התובעות מפנות לאסמכתאות כגון התכתבויות במייל המלמדות על איומיו של הנתבע על התובעות . בית המשפט יתבקש לקחת זאת בחשבון בפסיקת ההוצאות.

     

12. הנתבע מעוניין מאוד בנכס אבל אין לו מספיק כסף - עוד טענו התובעות כי הוכח כי הנתבע רכש נכס נוסף להשקעה. על מנת להיוותר מחוסר דיור, הנתבע אף העביר לבנו **** במתנה מגרש שקיבל מדודתו **** בהרחבה ב **** בשנת 2008. מצבו הכלכלי ומצבת הנכסים שצבר הנתבע, אינם רלוונטיים כהוא זה להכרעה בתיק זה, שכן המנוחה רשאית להעניק כל שהייתה חפצה למי מילדיה, ללא קשר למצבו הכלכלי. בעניינו, כשל ניסיונו של הנתבע להציג עצמו כ"מסכן" ו "דל נכסים" . יש להביא זאת בחשבון בפסיקת הוצאות משמעותיות. לגבי ההשקעות בנכס, המשכנתא, נטען כי המנוחה משכנה את הנכס בשנת 1998 על מנת שהנתבע יקבל הלוואה לקניית מגרש ב ******. הטענה בדיון מיום 4.12.2024 על תשלום ב"טעות" של הלוואה, הוכחה כניסיון עושק נוסף של הנתבע את אחיותיו. לגבי השיפוץ ללא היתר שלא השביח את הנכס אלא דווקא גרע משוויו - באשר למצב הנכס לפני השיפוץ, נטען כי בניגוד לטענת הנתבע, הנכס היה במצב טוב מאוד גם לפני השיפוץ שביצע הנתבע בשנת 2000. בכך ניתן להיווכח מ- 2 חווה"ד השמאיות שצירף הנתבע אשר בשתיהן גם בחוות הדעת שלפני השיפוץ מצוין " מצב תחזוקה: רגילה, רמת דירה: טובה". ניתן ללמוד על כך גם מתצהירי שוכרי היחידה בקומה העליונה שהשכירה המנוחה. התיישנות, כפי שטענו התובעות כבר בס' 54 לתביעתן, תקופת ההתיישנות של טענות של הנתבע להחזר השקעתו הנטענת, חלפה עברה לה כבר לפני כ- 16 שנה!. ולא בכדי הנתבע נמנע מלהעלות כל טענת הגנה בעניין, שכן הוא זכה לאורך כל התקופה להשבת "השקעתו", בדרך של קיזוז דמי שימוש /שכירות. הקונים האמידים שרוכשים את הנכסים, הורסים אותם ובונים בית רחב ידיים ומודרני. כך שבפועל אין באמת משמעות לשיפוץ שנעשה, קו"ח עת השיפוץ האמור התבצע לפני – 25 שנה. סכום ההשקעה בשיפוץ בשנת 2000, הנתבע השקיע סך של 600,000 ₪ לכל היותר בנכס בשנת 2000. צוואת המנוחה מאשרת כי הנתבע השקיע כ- 600 אש"ח בנכס. טבלת ההשקעה שנערכה במשרד עו"ד אלדר עפ"י נתונים שנתן הנתבע, מעידה על השקעה בסך של 595,000 ₪. יוזכר כי הנתבע טען בסע' 74 להתנגדותו, להשקעה נומינאלית בנכס בסך של 1,500,000 ₪ ואז בסע' 50 לתביעתו טען להשקעה נומינאלית בסך 1,200,000 ₪. לא בכדי הסתיר הנתבע עד כחודש לפני דיון ההוכחות את הקבלות וההסכמים בגין השיפוץ, שלמעשה פוגעים בגרסתו, ומעידים כי עלות השיפוץ הייתה בסך של כ – 600,000 ₪ בלבד, בדיוק כפי שכתבה המנוחה בצוואה. הנתבע הסתיר את הנתונים עד לרגע האחרון . על בית המשפט להתייחס לכך בחומרה ולחייבו בהוצאות. הנתבע מחשיב כחלק מההשקעה אף תשלומי תחזוקה כגון גינון השקיה מים חשמל. שיפוץ ללא היתר, השיפוץ שביצע הנתבע לא רק שלא השביח אלא דווקא גרם לנזק כאשר בוצע ללא היתרים והעלות להסדרתו מוערכת בסך של כ – 200 אש"ח. בעמ' 12 לחוות הדעת העריך השמאי הכשרת הבניה הבלתי חוקית בעלות של כ 200 אש"ח. הנתבע הודה שהבית צריך הסדרה עקב השיפוץ. ממ"ד, הכנסתה המועטה של המנוחה לא אפשרה "את שיפוץ הבית ובניית ממ"ד שהיה נחוץ למנוחה במקרה חירום". הנתבע הסתיר שהיה למנוחה חדר מקלט למקרי חירום קודם השיפוץ. זאת ועוד, קיים רק ממ"ד אחד בנכס, מה שמוכיח כי לא מדובר בשתי יחידות נפרדות. הנתבע גם ביקש לעבור דרך דלת עץ בין 2 חלקי הנכס על מנת להיכנס לממ"ד במקרי חירום והתובעת 1 כמובן הסכימה. הצימר, הנתבע דרש מהתובעות החזר על ההשקעה שלו בצימר בסך 100,000 ₪ על אף שבהכנסות שקיבל מהשכרת הצימר לא התחלק עם התובעות מעולם. הנתבע משכיר את הצימר בעלות של 370 ₪ ללילה. בהנחה שלא כל אורח משאיר המלצה באתר, 95 הוא המינימום המוכח של מספר האורחים שהתארחו בצימר. כל לילה עולה 370 ₪ . בהנחה כי כל אורח מגיע לכל הפחות ל 2 לילות, כבר הכניס הנתבע מינימום 70,300 ₪ גם המינימום של המינימום כמעט מכסה את ההשקעה. הנתבע השתמש בצימר כמקור הכנסה.

     

13. זכויות של "מקים" - הנתבע אינו מקים, הנתבע ניסה ליצור מצג בפני בית המשפט כאילו מדובר בבית נפרד לחלוטין שהנתבע בנה והקים על המגרש לצד ביתה של המנוחה. מדובר בנכס אחד ויחיד בעל 2 קומות, שהנתבע נכנס לגור בחלק מהקומה העליונה שלו לאחר שבסה"כ קצת שיפוץ אותו בעיקר לצרכיו והרחיב את הנכס ללא היתר. הנתבע הודה בעצמו בחקירתו כי הוא מתכנן להפוך את הנכס לשתי דירות . קרי , כיום הנכס הוא בית אחד. עוד מפנות התובעות למסמכים ונספחים המחזקים טענותיהן. עוד נטען כי גם מהתוכניות שהוגשו בשנת 2000 לאישור תוספת בניה (שלא התקבל בסופו של דבר) ניתן לראות כי הנתבע הוסיף תוספת בגודל 51 מ"ר. עד היום קיימת בין שני חלקי הנכס בקומה העליונה דלת עץ למעבר בין 2 החלקים. כאמור, לאחרונה , עקב המצב הביטחוני, הנתבע ביקש לעבור דרכה לממ"ד והתובעת 1 הסכימה כמובן. מכאן, שהנתבע לא הקים את ביתו וכמובן שלא את היחידה בחצר, שהיו קיימות עוד משנות ה- 70. הנתבע בסה"כ שיפץ והרחיב קצת לצורכי עצמו על מנת שיוכל להיכנס להתגורר בחלק מהקומה העליונה. היעדר זכות לפיצוי בגין "השבחה" או להמשך שימוש "מקים" על פי חוק המקרקעין, כפי שהוכח לעיל לנתבע אין ולא היו מעולם זכויות של "מקים" במקרקעין. מה שאין כן בענייננו, כשהמנוחה הסכימה שהנתבע ישפץ לצורך מגוריו. המנוחה הדגישה שהשיפוץ נעשה למען הנתבע ולצרכיו האישיים. כאם רחמנייה היא נענתה לבסוף לדרישותיו לעבור לבית. כאשר הסכימה זכה הנתבע ל 25 שנה של מגורים ללא תשלום שכירות, הטבה ששוויה אלפי שקלים בחודש. השיפוץ שביצע כבר חסר ערך בחלוף 25 שנה. כפי שהוכח , ההשקעה של הנתבע בשנת 2000 "בשעת הקמתם" הייתה בסך של כ 600,000 ₪ בלבד. החישוב המופרך של "השבחה" בגובה 25%, הנתבע מבקש החזר על השבחה בסך 25% משווי הנכס, זאת מאחר ולפני השיפוץ (בסך 600 אש"ח סה"כ), שווי הנכס הוערך באמצעות חוות דעת מטעמו ב 1.6 מש"ח ואחרי השיפוץ ב- 2 מש"ח. על כן, לטענתו, לאחר שבוצעה בשנת 2000 השבחה של 25% גם היום (למרות שההשבחה היחידה נובעת מעליית ערך הקרקע) הוא טוען שמגיע לו 25% משווי הנכס. מעבר לדרך החישוב המופרכת וחסרת הבסיס, שווי הנכס בשנת 1998 הוערך בכ 3,600,000 ₪ . זאת על פי מסמכי הלוואת המשכנתא משנת 1998 שהתקבלו מהבנק. כך שטענתו גם שגויה עובדתית. טענת הנתבע לזכות חזקה ושימוש בהיותו "מקים" אינה נתמכת באף מקור משפטי או עובדתי , שכן אין כזה. בהתאם כמובן שיש לדחות את טענותיו אלה מכל וכל.

     

14. העדר הזכות לפיצוי בגין ביטול ה"רישיון", הוכח שהנתבע אינו בר רשות בנכס ועל כן אינו זכאי לפיצוי כלל. לחילופין, גם אם יפסוק בית המשפט כי קיים לנתבע רישיון במקרקעין ויבטלו, ידועה ההלכה המחייבת כי רישיון הניתן לביטול אינו מקנה זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטול הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד, ואף זאת מכוח שיקולי צדק. הנתבע אינו זכאי לפיצוי כלל, גם לא מטעמי צדק. במקרה דנן הצדק דורש כי לא יינתן לנתבע פיצוי. כפי שהוכח לעיל, מצוואת המנוחה ממכתבי הנתבע , מטבלת ההשקעה שבמכתב הנתבע ועו"ד אלדר, וממכתב מהנדס הבניין ***** , ההשקעה של הנתבע בשנת 2000 "בשעת הקמתם" הייתה בסך של לכל היותר 600,000 ₪ . הנתבע עשה שימוש למגוריו למגורי משפחתו בנכס מעל 25 שנה . בהכרח השקעתו התקזזה למול מגוריו בנכס. חישוב דמי השימוש שנתבעו בכתב תביעת התובעות חושב, בניכוי השליש של הנתבע. לפיכך, בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבע בדמי שימוש / שכירות ראויים כאמור בסך של 5,866 ₪ כפול 99 חודשים, סה"כ – 580,734 ₪. סכום זה אף גדל מיום הגשת התביעה (1.5.2023) ועד היום (30.3.2025) . בהתאם למבוקש בסעיף 76 לכתב התביעה, על הנתבע לשלם דמי שימוש / שכירות עד למועד הפינוי בפועל ובית המשפט מתבקש לחייבו גם בכך. הנתבע בעצמו העריך את שווי דמי השימוש בחצי מהנכס בסך של 7,000 ₪ בהודעת ווטסאפ לתובעת 2 מיום 30.4.2019 . כך שהסכום לפיו חושבו דמי השימוש נמוך מכך משמעותית. הנתבע אף הסכים במכתבו מיום 1.3.2021 כי על מגורים בחלקי הבית שהמנוחה יכלה להשכיר , אפשר להתחשבן. הנתבע אף טען כי הוא בר רשות ביחידה בחצר. מכאן שעליו לשלם בגינה משנת 2000 ועד היום. הוכח במהלך ההליך שאכן המנוחה הייתה משכירה את יחידת הדיור בקומה עליונה ואת הצימר בחצר. על כן, לאור הסכמת הנתבע במכתבו מיום 1.3.2021 יש לחייב בהתאם לכך בכתב התביעה בתשלום דמי השימוש והשקעתו בנכס בהכרח התקזזה עם דמי השימוש במהלך 25 שנות מגוריו בנכס. מעבר לכך, ובנוסף כאמור לעיל, הנתבע שיפץ את הנכס באופן רשלני ללא היתרים. בחוו"ד השמאי הוערכה הסדרת הבניה הבלתי חוקית בסך של כ 200 אש"ח. המנוחה בצוואתה המאושרת קבעה פיצוי לפנים משורת הדין לנתבע, בסך של 200 אש"ח . התובעות אינן מתנגדות לצוואתה אלא מכבדות את מבוקשה ובכלל זאת לגבי הפיצוי האמור. הצדק דורש כי לא יינתן לנתבע כל פיצוי. היעדר הזכות לפירוק שיתוף בעין, ברירת המחדל והזכות הבלעדית לפירוק השיתוף היא בדרך של מכירת הנכס לצד ג' וחלוקת תמורתו לפי הוראות המנוחה בצוואתה. בנוסף, לא ניתן לבצע חלוקה בעין גם מכוח סעיף 113 לחוק הירושה, מאחר ועל ידי חלוקה כזו הוא יאבד שיעור ניכר מערכו. עד היום כאשר העלו התובעות בפני קונים פוטנציאליים אופציה לרכישת חצי מהנכס , הן נענו מיידית בשלילה. לא ניתן לבצע חלוקה בעין של הנכס לפי דיני התכנון והבנייה . הנתבע אפילו לא ניסה להוכיח טענתו. עוד הרחיבו התובעות בפסיקה רלוונטית בנוגע לרישיון המקרקעין.

     

15. עוד נטען כי לא רק שאין "הסכמה במפורש" ואף לא "בשתיקה" . הוכח כי המנוחה הקפידה לציין כי אין בהסכמתה למגורי הנתבע כדי הסכמה למגורים לנצח או זכות כלשהי אחרת. הוכח חד משמעית כי המנוחה דאגה להרבה מעבר ל "תגובה כלשהיא" על ידי שיחות פרונטאליות, מכתבים, צוואות חתומות , כאשר בכולן היא מקפידה לציין כי לנתבע אין ולא תהיה זכויות עודפות על אחיותיו. לא הייתה לנתבע כל "הסתמכות" או "ציפייה להמשיך "שימוש" עקב הרשות הזמנית שניתנה לו, משום שהמנוחה דאגה להבהיר לו היטב כי הבית יימכר מיד לאחר מותה ויחולק שווה בשווה. העדר הציפייה הוכח לעיל מעל לכל ספק סביר. הנתבע חי ברמת חיים גבוהה מאוד משך שנים, גר בחינם 25 שנה בנכס יוקרתי קו ראשון לים בישוב יוקרתי ביותר ( ***** ) . את החסכון בתשלום דמי שכירות השקיע הנתבע בעסקיו ובנכסיו אותם צבר במסגרת אותן שנים כפי שהוכח לעיל. לא רק שהנתבע לא הציג כל מסמך בדבר "הזכות" במקרקעין לה הוא טוען, אלא שהמסמכים שמוצגים ואליהם הפנו התובעות מעידים כי אין, ולא הייתה כל כוונה להעניק לנתבע כל זכות במקרקעין. מגורי הנתבע ומשפחתו בנכס לא הוסדרו בהסכם בכתב או בהסכם אחר . אין כל ראיה חד משמעית ומוצקה כי ניתנה לנתבע רשות בלתי הדירה להתגורר בנכס. הנתבע לא הציג כל הסכם או ראיה אחרת המלמדת כי הרשות שניתנה לו הינה רשות בלתי הדירה. כמו כן, הנתבע לא הציג התחייבות מפורשת בכתב או באופן אחר, של המנוחה או התובעים, ממנה ניתן להסיק כי מדובר בזכות מגורים קבועה ובלתי הדירה. לו היה בכוונת המנוחה להעניק לנתבע רישיון בלתי הדיר היה הדבר בא לידי ביטוי בכתב. זאת בין במסגרת ייפוי הכוח או כל הסכם אחר (כגון הסכם מתנה) בין הנתבע למנוחה , ובין במסגרת צוואה. אין מחלוקת גם כי הנתבע לא שילם תמורה בגין מגוריו בנכס. רשות חינם אינה יכולה להיות בלתי הדירה אלא במקרים חריגים ונדירים. בכל מקרה, גם אם ייאמר כי הנתבע נתן תמורה עבור מגוריו בנכס בדמות שיפוץ הנכס והשבחתו , אין די בכך להקנות לנתבע זכות שימוש ומגורים בלתי הדירה , משאין כל ראיה התומכת בטענה זו של הנתבע לפיה קיבל זכות בלתי הדירה בתמורה לשיפוץ הנכס. עוד נטען לפני סיום, כי למרות כל האמור לעיל ולדרך פעולתו הפוגענית של הנתבע, התובעות מתוך אהבתן לאחיהן ובהמשך להמלצת בית המשפט בסוף דיון ההוכחות, שלחו לנתבע הצעת פשרה לסיום הסכסוך. הפשרה הוצעה לפנים משורת הדין, כמחווה של רצון טוב בלבד, ובמטרה לשמור על השלום והאחדות בין בני המשפחה, למרות ההליך המשפטי שמצוי בשלבי סיום ולאחר דיון ההוכחות בו הופרכו כלל טענות הנתבע. התובעות הציעו לפנים משורת הדין כי הנתבע ירכוש את חלקן 2/3 מהנכס לפי שווי של 15,000,000 ₪ בלבד וזאת לאחר שהוכח כי הנכס שווה לפחות כ- 18,000,000 ₪. הנתבע בחר לסרב להצעתן ודחה אותה.

     

16. בהתאם לכל האמור מתבקש בית המשפט לדחות מכל וכל את תביעתו ואת כתב הגנתו ולחייב את הנתבע בסעדי התביעה כנגדו במלואם תוך חיובו בהוצאות משפט ושכ"ט ריאליות ותוך חיובו בהוצאות לאוצר המדינה. סעדי התביעה המבוקשים בסעיפים 87-92 לכתב התביעה הינם כדלקמן: ליתן צו אשר יחייב את הנתבע לפנות את הנכס לאלתר. ליתן צו כי עד לפינוי הנכס יש לחייב את הנתבע לאפשר לרוכשים פוטנציאליים לבקר בנכס, וכן לשלם דמי שכירות ראויים כאמור עד פינוי הנכס. במסגרת פסק דינו של בית המשפט, יש לחייב את הנתבע בפיצוי משמעותי בגין כל יום שיימנע הנתבע מלפנות את הנכס. לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 580,734 ₪. לחייב את הנתבע במתן חשבונית בגין הפעלת והשכרת יחידת האירוח (הצימר) החל מפברואר 2015 ( 7 שנים טרם מועד הבקשה לאישור הצוואה הראשונה) עד למועד פינוי בפועל. התובעות שומרות על זכותן לעדכן את סכום התביעה ככל ויתגלו הכנסות גבוהות משווי דמי השכירות הקבועה שנקבע על ידי השמאי.

     

     

     

    תמצית טענות הנתבע,

17. הצדדים לשני ההליכים הינם אחים , שלושת ילדיה של המנוחה שנפטרה ביום 20.11.2020. המנוחה בעת פטירתה הייתה אלמנה, היא חיה בנפרד מבעלה ז"ל שהלך לעולמו בשנת 1991. הצדדים זכאים לעיזבונה של המנוחה בהתאם לצוואה האחרונה שהותירה אחריה, הצוואה מיום 23.8.2010 שניתן צו לקיומה בת"ע 32184-07-22 בפסק דין מיום 5.4.2023. בפסק הדין נצפתה מראש העובדה שהנתבע יגיש תביעתו לנוכח אופי וסוג טענותיו תוך דחיית תביעתן של התובעות למינוי מנהל עיזבון ודחיית התנגדותו של הנתבע לצוואה תוך הכרה בזכותו להגיש תביעתו נשוא סיכומים אלה. תביעתו של הנתבע עניינה הגדרת נכסי עיזבון לפני חלוקתם בינו לבין אחיותיו, הם הנהנים לפי הצוואה, וכן לצורך קביעת אופן איזון וחלוקת נכסי העיזבון לאחר שקלול, מיצוי דיון והכרעה בכלל הטענות וההתחשבנויות נשוא התביעה העומדת לצדדים להליך זה על פי כל דין. בתמצית בלבד ובפתח הדברים ייטען כי המנוחה לא הייתה בעלת זכות לעשות ברכושו ובזכויותיו של הנתבע כברכושה. המנוחה לא הייתה זכאית לייצר לנתבע חיובים כלפיה ללא הסכמה ואף ללא דין ודברים בעניין בבחינת יש מאין . המנוחה לא הייתה זכאית לקזז את אותם חיובים שיצרה שלא כדין וללא הסכמה וללא ידיעתו של הנתבע מרכושו ומזכויותיו. הואיל והמנוחה עשתה כן למרות שאינה יכולה להוריש יותר ממה שיש לה ולמרות שאינה זכאית לייצר חיובים יש מאין, הוגשה תביעתו של הנתבע לגריעת זכויותיו מהעיזבון ולקביעת אופן איזון הזכויות ופירוק השיתוף. הנתבע במהלך חייו הבוגרים, לאחר שנישא לאשתו וחי לפרקים בארה"ב, שב ארצה בחודש 07/1991 כתוצאה מהתדרדרות במצבו הבריאותי של אביו , שלקה בהתקף לב. מאז חזרתו של הנתבע הוא שב להתגורר בשכירות ב ****** , תוך שהביע רצונו לכל אורך השנים לבנות את חייו ואת ביתו ב ***** . לצורך מימוש חלומו הוא פנה לאימו כדי לקבל הסכמתה לבנות את ביתו על המקרקעין שעליהם מוצב ביתה ב *****, בית ילדותם של הצדדים . בקשתו לא נענתה על ידה משך זמן רב. לאחר ולמרות שהנתבע כבר התבסס כלכלית, הקים את עסקו [עסק ה **** ] הוא הבין כי ידו לא משגת לרכושו בית ב *****. לאחר שפניותיו לאורך השנים לאימו לבנות את ביתו במקרקעין עליהם היה בנוי ביתה לא נענו, הנתבע חיפש מצא וגם רכש בחודש 05/1998 מקרקעין ב ***** בתמורה לסך של 66,000$ עליהם תכנן לבנות את ביתו יחד עם אשתו **** . עוד הוכח כי המנוחה אפשרה לנתבע ליטול משכנתא, שנרשמה על ביתה ב ***** כדי לגייס הנחוץ לנתבע מעבר לכספי מקדמה שישלם בסך של כ 60 אש"ח לצורך רכישת המקרקעין ב ***** . הבנק שנתן המשכנתא האמורה כבר פעל לקבלת אישור עקרוני לנטילת משכנתא נוספת ומשלימה בבוא העת על המקרקעין ב ***** לצורך מימון בניית הבית, בזמן שכבר היו מונחים בפני הבנק למשכנתאות הנתונים המאפשרים של הנתבע מבחינת היקף הכנסותיו. הנתבע נטל הלוואה עליה נחקר בחקירתו הנגדית בע' 15 לפרוט' שורות 4 עד 5 . פעולה זו יש בה להוכיח לא רק שהמנוחה סמכה על הנתבע בדרך זו שאפשרה לו למשכן את ביתה לצורך מימון ביתו המיועד ב *****, אלא גם שהנתבע השלים עם העובדה כי לא יעלה בידו לרכוש או לבנות בית בישוב בו גרה אימו והוא הפנה את משאביו לבניית ביתו ועתידו ב *****. הנתבע אף התקדם עם תוכנית אדריכלית ומהנדס , כפי שהוכח בחקירתה הנגדית של התובעת 2 בפניה הוצגו המסמכים הרלוונטיים.

     

18. כדבריו של הנתבע בחקירתו הנגדית בעמוד 12 לפרוטוקול הדיון , לאחר שהוא רכש המקרקעין ב **** , אימו שינתה דעתה, ורצתה שהוא יבנה את ביתו במקרקעין שלה בישוב בו גרה האם . העובדה כי הנתבע כבר רכש מקרקעין אחרים לצורך בניית ביתו ב ***** הוכחה בחקירתה הנגדית של התובעת 2 , שנאלצה להודות כי בסופו של דבר היא זו שרכשה מהנתבע את המגרש שרכש ב *****. כלומר, רק לאחר שהנתבע רכש המקרקעין בישוב אחר , אימו חזרה בה מסירובה לקבל את בקשתו לבנות את ביתו על המקרקעין שלה בישוב בו גרה האם , תוך שמיוזמתה הביעה רצון והסכימה שכך ייעשה. הנתבע פעל למכירת המגרש שרכש בישוב האחר כדי לממש החלום – לבנות את ביתו בישוב בו גרה אימו . הוכח בפני בית המשפט כי לאחר שהנתבע ואשתו כבר עשו המהלכים לבנות את ביתם ב **** ורכשו מגרש בסיוע המנוחה (לקבלת מימון ע"י משכנתא על המקרקעין שלה) שינתה המנוחה את דעתה והביעה רצון והסכמה כי הנתבע יבנה את ביתו במקרקעין שלה. כתוצאה מכך ביום 20.10.1999 הנתבע מכר את המגרש בישוב האחר . ההסבר לכך שהמנוחה חזרה בה מהתנגדותה לאפשר לנתבע לבנות את ביתו כפי שגם עלה מחקירתו הנגדית של הנתבע , הינו הסבר המתיישב היטב עם כלל הנסיבות. המנוחה הבינה כי הבא זה הצעד הנכון עבורה מכל ההיבטים, ביתה ישופץ, הנתבע יהיה שם לתמיכה בה אל מול בן זוגה, שהיה צעיר ממנה בעשרים ושתיים שנה בגין חששה שהיה רב שמא בן זוגה יעשוק אותה , וכך גם המנוחה תהנה מכך שהנתבע יהיה שם עבורה לאורך שנותיה בזקנתה , כפי שהיה בפועל. חששה הרב של המנוחה מבן זוגה הביא אותה לעריכת הסכם תוך כך שלנתבע, המנוחה נתנה רשות לבנות את ביתו ולהתגורר בו יחד עם משפחתו ללא תנאי וללא מגבלה ומבלי שהחתימה אותן על הסכם כזה או אחר , לא לפני הבנייה לא מהלכה ולא עשרות שנים לאחר מכן. התובעת 2 לא ידעה לתת הסבר מדוע לא נערך הסכם בין המנוחה לבין הנתבע, למרות טענתה שהמנוחה שיתפה אותה בחששה כביכול מהנתבע. התובעות מבקשת לתמוך גרסתן הכוזבת מתוך טעות ממש בנספח 5 לכתב תביעתן, מכתבה של המנוחה מחודש יוני 2000 שנערך לפי הכתוב בו ע"י המנוחה בסמוך לפני נסיעתה לחו"ל במקביל לתקופת בניית הבית ע"י הנתבע, מכתב, שלפי דבריה של התובעת 2 היה שמור במעטפה סגורה ולו היא נחשפה רק לאחר פטירת המנוחה. הסכם כאמור , כזה או אחר, לא נחתם . מה שנותר זו התנהלות בפועל יחד עם הצוואה שתוכנה היה נסתר ולא גלוי, כמו גם קודמותיה , למעט הצוואה הראשונה, שנערכה שנים רבות לפני בניית ביתו של הנתבע. ניסיונן של התובעות לעשות גזל מהנתבע לא יצלח. תצהיריה של כב' השופטת בדימוס יכולים להעיד לכל היותר מה אמרה המנוחה, אך לא הוכח כי עשתה מעשה התואם הדברים שנטען כי נאמרו . זאת למרות שייעוץ משפטי שהיה זמין לה ובשפע מחברתה השופטת בדימוס ומעו"ד גרובר.

     

19. עוד הוכח כי הנתבע מכר המגרש בישוב האחר לצד ג' . לאחר שהתובעת 2 התעניינה ברכישת מגרש האמור לבניית ביתה, הנתבע ביטל עסקת המכר עם צדדי ג' ומכר המגרש לאחותו התובעת 2 , שתבנה שם את ביתה וכך היה . זהו ביתה של התובעת 2 עד הנה. התובעת 2 לא סיפקה בחקירתה הנגדית הסבר המניח את הדעת מדוע הנתבע יבטל עסקה למכר המגרש ב **** עם צדדי ג' וימכור לה באופן שגרסתה, מלמדת על העדר מהימנות , לא רק אותו בהקשר אלא בכלל. עוד נטען כי התובעות העידו כי הן אינן יודעות ואינן מודעות לתנאי ההתקשרות שבין המנוחה לבין הנתבע בהתייחס לבנייה ולשיפוץ של ביתו וביתה על המקרקעין שלה ב ****. התובעת 1 הייתה בחו"ל בכל הזמנים הרלוונטיים. זאת בזמן שהתובעת מודעת למשכנתאות שנלקחו על הבית ב **** לצורך הבנייה והשיפוץ . הרי חתימותיה מתנוססות שם כערבה. זאת ועוד, כלל העדויות והראיות והתצהירים שהובאו מטעם התובעות הן לא כלום בהקשר ללב ליבו של הטיעון הנחוץ להכרעה בהליך – לא הובאה ולו ראיה קלה לקיומו של חוזה שכירות בין המנוחה לבין הנתבע, או לקיומו של תנאי שהוצב ולפיו בניית הבית של הנתבע במקרקעין ב **** מעל לבית המנוחה ושיפוץ ביתה של המנוחה, הם חלף דמי שימוש למגוריו ולמגורי משפחתו שם. יתר על כן, צוואותיה המשתנות של המנוחה, כל אלו אשר נערכו לפני הצוואה הראשונה מיום 12.5.1993 , מעידות כי המנוחה בעצמה ובינה לבין עצמה שינתה את "תנאי השכירות" הנטענת ואת ה "הפיצוי" שהיא ייעדה לנתבע "בכל זאת" בעד ובתמורה להשקעותיו. כל זאת מבלי שהמנוחה מודיעה / הודיעה לנתבע מראש או בדיעבד על תנאים אלה שבצוואה ובקודמותיה , מבלי שהמנוחה מתקשרת עם הנתבע בהסכם מתאים , ומבלי שהמנוחה שלחה לנתבע ולו מכתב אחד " לרפואה" בעניין זה. בזמן שהמנוחה מלווה בעו"ד צמוד זיו גרובר לשינוי צוואותיה ולעריכת הסכם ממון עם בן זוגה (אז) , ולמרות שחברתה הקרובה היא כבוד השופטת בדימוס הגב' **** . מן המקובץ לעיל ברור כאלף עדים כי הוכח – כי אין ולא היה הסכם בין הנתבע לבין המנוחה לפיו השקעותיו של הנתבע בבנייה של ביתו ובשיפוץ והרחבה של בית המנוחה והמקרקעין כולם כולל גינה – גדרות וכל מה שנבנה והושקע ולרבות לאורך השנים ומגוריו ומגורי משפחתו של הנתבע שם , הינן חלף דמי שימוש בביתו. קיימת הודאה מפורשת של התובעות שהן לא היו מעורבות ושהן לא ידעו מאום על ההסכמות בין הנתבע לבין המנוחה.

     

20. באשר לנספח 8 לתביעת התובעות לגביו טענה התובעת 1 , נטען כי בעת עריכתו המנוחה כבר הייתה חולה באלצהיימר וניתנו הסבריו של הנתבע. התובעות שתיהן מודות כי אין בידיהן הסכם שנחתם ע"י המנוחה וע"י הנתבע וכי לא ידוע להן מה הוסכם בין המנוחה לבין הנתבע. כל אלו מביאים להתרסקות גרסתן של התובעות ולתמיכה בגרסתו של הנתבע. ברבות השנים , הנתבע הציע למנוחה שתעביר על שמו מחצית זכויותיה במקרקעין בעודה בחיים כנגד השלמת סכום השקעתו בבית עד לכדי מחצית מהשווי של הבית כולו בדרך של תשלום ממנו אליה, מה שיעניק לה ממון וזכות להמשיך לגור בבית עד אחרית ימים ויבטיח יתרת מחצית הזכויות בבית לאחיותיו לאחר 120 שנות חיים , ולכן סירבה המנוחה. לא רק שלא היו הסכם בגין דמי שימוש אלא עלתה הצעה אחרת שלא גובשה לכלל הסכמה. לפיכך, אין מנוס אלא לקבל את תביעתו של הנתבע אגב דחיית תביעת התובעות . לא זו בלבד שאין ולא קיימת עילה לפינויו של הנתבע ומשפחתו מביתם אלא בנוסף אין עילה לחיובו בשכר דירה בביתו שלו מכספו ומהשקעתו בנסיבות המפורטות , לא בשנים שלפני פטירת המנוחה ולא לאחר מכן. זאת ועוד, אומנם טרם מונה מומחה להערכת שווי השקעותיו והשבחת המקרקעין ע"י הנתבע , אך בהחלט הונחתה תשתית ראייתית מספקת מעל ומעבר לקבלת תביעתו ולמינוי מומחים מתאימים לצורך מימוש זכויותיו במקרקעין . על כך הרחיב הנתבע בסעיף 42 לסיכומיו. עוד נטען כי מכתבי התובעות המהווים את נספח 6 לתיק המוצגים, בהחלט תואמים את התסקיר המצוי בתיק האפוט' הקשור ומפריכים כל ניסיון כוזב ונפסד של התובעות לייצר מצגי שווא על טיבו "השלילי" כביכול של הנתבע במשפחתם . אלו מחזקים תביעתו של הנתבע ,תומכים בגרסתו , מעניקים הסבר של ממש ונותנים טעם לשינוי דעתה של המנוחה , הסכמתה ויוזמתה כי הנתבע יבנה את ביתו במקרקעין שלה לאחר שכבר היה מצוי בהליך של בניית בית בכפר ורדים. התובעת 2 אישרה כי המנוחה הייתה אישה דעתנית. כלומר, התובעת 2 מודה שהמנוחה הסכימה שהנתבע יבנה את ביתו במקרקעין שבבעלותה , אך מעבר לכך מודה שאינה יודעת כלום אפילו לא על הירושה הגדולה משנת 1995 עליה התובעת 1 העידה בהליך הקשור והסגור בחקירה בקדם משפט ראשון.

     

21. גם מגוריה של התובעת 1 בבית המנוחה לאחר מעבר המנוחה לבית אבות נעשו ללא חיוב , מה שמוכיח התנהלות בקשר עם הבית ושאין עילה לתביעה רטרואקטיבית . בנסיבות מגורי הנתבע בביתו שלו מכספו שלו, אין עילה לא לעבר לא להווה ולא לעתיד. לפיכך, הוכח כי העיזבון כולל גם את זכויותיו שלו בנפרד מזכויות המנוחה, שיש לחייב בהם את העיזבון ולזכותו בהם : במקרקעין המצויים ברחוב **** ב ****, הידוע כחלקה ** גוש **** הרשומים על שם המנוחה, מצויות וגלומות זכויות השייכות לנתבע בלבד אותן יש לגרוע מהמקרקעין ומהעיזבון, לחייב את העזבון ולזכותו בהם לפני חלוקתו בינו לבין התובעות כנהנים על פי הצוואה. למקרקעין, שהינם שטח של דונם ו *** מ"ר, מחוברים ביתו ויחידת דיור חיצוניות של הנתבע, ביתה של המנוחה וכן חצר משותפת. בקשותיו של הנתבע למנות שמאי מקרקעין לערוך חוות דעת של שווי השקעותיו והיקף הבנייה במקרקעין בביתו ובבית המנוחה ולצורך מתן חוות דעת בדבר האפשרות לפרק השיתוף במקרקעין בעין – נדחו ולא התקבלו, תוך קביעה מפורשת כי ככל ויוכח הצורך הדבר ייעשה בפסק הדין . כעת בסיכומים אלו ייטען כי זו השעה לפסוק כן במסגרת פסק הדין. באשר לזכויותיו של הנתבע נטען כי הן זכויותיו כנהנה על פי הצוואה (1/3) ובעל זכות לפי חוק כשותף במקרקעין כי פירוק השיתוף יתבצע בדרך של חלוקה בעין. אך לפני חלוקה בעין יש לו זכויות של מקים במקרקעין (ביתו ויחידה נפרדת בגינה). לנתבע זכויות של בעל הרישיון בלתי הדיר שלא ניתנות לביטול בהתייחס לביתו וליחידה הנפרדת שבגינה זכויות של משביח. הוכח כי המנוחה מעולם לא התקשרה עם הנתבע בחוזה המגדיר מגוריו ובניית ביתו במקרקעין חלף תשלום דמי שימוש. לא עלה בידי התובעות להוכיח כי כך הוסכם, שהרי הן בעצמן מודות כי לא ידוע להן על הסכם ולא ידוע להן מה הוסכם בין המנוחה לבין הנתבע. בכל הכבוד הראוי למנוחה, קביעותיה בשלל צוואותיה אשר החליפו האחת את קודמתה (למעט הצוואה הראשונה) שדבר קיומן לא היה ידוע לנתבע, באשר לחובו של הנתבע בדמי שימוש, אינן יכולות לחייבו ואין להן בסיס חוזי המחייב את הנתבע. לא הוכח שזה היה התנאי לבנייה של הנתבע על המקרקעין את ביתו ואת ביתה ולמגוריו שם . לפיכך לא הוכח קיומו של חוזה שכירות. משמע, הנתבע זכאי למלוא זכויותיו על המקרקעין, השקעות, השבחות, זכות של מקים.

     

22. לגבי חשבון הבנק של המנוחה שמנוהל על ידי התובעות - נטען כי מחשבון הבנק שממנו נגרעו סכומים לצורך בית המנוחה לאחר מעברה לבית אבות לצורך השכרת הבית לצדדי ג'. התובעת 1 נכנסה לגור בבית לאחר השיפוץ כתוצאה מהשימוש בו. התובעת 1 חייבת בהשבת הסכום הנ"ל לעיזבון. הוכח כי החל משנת 2000 ועד הנה, במשך למעלה מזה 25 שנה עד לתחילת הדיונים, הנתבע מתגורר יחד עם משפחתו בבית מגוריו אותו בנה והקים מעמל כפיו לצד ביתה של המנוחה על המקרקעין וכן מחזיק ביחידת דיור שנבנתה על ידו ועל חשבונו בגינה (מחסן לשעבר – שנותר מאז ובמקומו נבנתה היחידה הקיימת). במהלך חודש 03/2019 בסמוך למעברה של המנוחה לבית אבות ולאחר שיפוץ ביתה שהיה מיועד להשכרה לצדדי ג' התובעת 1 כהודאתה עברה להתגורר בו יחד עם בן זוגה הנוכחי . זאת מבלי שהיא משלמת מאום ומבלי שנדרשה לשלם מאום. בבעלותה של התובעת 1 ובעלה לשעבר בית בשבי ציון שהזכויות במקרקעין עליו נבנה, ניתנו לה במתנה על ידי המנוחה, לאחר ומאחר שהנתבע הקים את ביתו בצמוד לבית אימם והסדיר בו את מגוריו שם. התובעת 2 מתגוררת בבית שבבעלותה ובבעלות בעלה ב ****, אשר נבנה על קרקע, אותה רכש הנתבע ואשר נמכרה על ידו לתובעת 2 ובעלה ז"ל (אשר נפטר תוך כדי ההליכים). המנוחה הלכה לעולמה ביום 20/11/2020 . ככל שהיה ידוע לנתבע, היא הותירה אחריה צוואה אחת ויחידה היא הצוואה משנת 1993 בגינה ניתן צו קיום אשר בוטל במסגרת פסק הדין, המאשר את הצוואה האחרונה . הבקשה למתן צו קיום הצוואה הראשונה הוגשה על ידי התובעות ובהסכמתו, שניתנה באמצעות ב"כ , שכן הצוואה הראשונה, היא הצוואה היחידה עליה ידע הנתבע ואשר נערכה טרם המועד בו צבר זכויותיו במקרקעין ואת תביעותיו העומדות לו לפי כל דין כנגד העיזבון, באופן שממילא הצוואה הראשונה התייחסה אך ורק למקרקעין כהרכבם במועד עריכתה ולא מעבר לכך . לפיכך, לא היה כל טעם בהתנגדות לצוואה הראשונה. הצוואה הראשונה לא כוללת הוראות נוספות למעט חלוקת העיזבון כהרכבו בעיתוי עריכתה, בין שלושת ילדי המנוחה , כלומר בינו לבין התובעות בחלקים שווים. לא כן בהקשר לצוואה שנערכה לאחר שצבר זכויותיו במקרקעין אשר בה קיימות קביעות חד צדדיות של המנוחה , מבלי שהייתה מסורה לה הזכות לעשות כן , שעה שמעולם לא ניתנה הסכמתו לכך. על כן הוגשה התנגדותו של הנתבע לצוואה לכל הפחות למען לא יהיה פתח משפטי לטעון כנגדו כי הוא מושתק מלהגיש תביעותיו ולממש זכויותיו באין התנגדות מצידו לתנאיה ובהתאם לכך. בהתאם לכך הוא הורשה לעשות כן בתביעתו נשוא סיכומים אלו שלא סולקה בגין מעשה בי-דין , שכן אין מעשה בי-דין. כלל בסיסי הוא שאדם שאינו יכול לצוות יותר ממה שיש לו . את קיום הצוואה יש לבצע בהתאמה לכך ולאחר גריעת זכויותיו של הנתבע מהעזבון. הוכח כי החל מחודש מרץ 2021 ועד חודש ינואר 2022 בעידודו של הנתבע, לפי בקשותיו, פניותיו ויוזמותיו , התנהל בינו לבין התובעות מו"מ לאיזון וחלוקה של המקרקעין כולם (כולל השקעתו וזכויותיו) במסגרתו היה נכון לפשרות מתוך רצון טוב שלא למצות הדין עם האחיות , מבלי שקיבל ייעוץ משפטי ובלבד שהוא לא ייצא מביתו ובלבד שאיזון הזכויות ייעשה אגב שקלול השקעתו , אם כי על דרך הפשרה.

     

23. המו"מ לא התגבש לכדי הסכם חתום היות והאחיות הן שחזרו בהן מהסכמות שהושגו. הנתבע צירף כחלק בלתי נפרד מתביעתו נשוא סיכומים אלו, העתק מהשיח שהתנהל בעניין משלהי חודש 11/2021 בינו לבין בעלה של התובעת 2 , ***** ז"ל , שהוביל את המו"מ בשם האחיות , לרבות הודעתה של התובעת *** על החלטה להשהות ההסכמות כדי לעשות בירורים נוספים כפי שגם הוברר מהלך חקירתו הנגדית של הנתבע. במסגרת ההידברות הנזכרת הנתבע והאחיות פעלו במשותף לצורך הערכת שווי המקרקעין ע"י שני שמאים . הצדדים פנו במשותף לעו"ד טלי ירון אלדר, נציבת מס הכנסה לשעבר ומומחית למיסוי מקרקעין, עימה נפגשו ארבעה ( הצדדים ובעלה של התובעת 2 ז"ל ) , לצורך בחינת חבויות המיסוי בהתאם למתווה שהתגבש. ראייה לכך שפעולות אלו בוצעו בהסכמה הינה שהתשלום לשמאים ולעו"ד טלי ירון אלדר בוצע מתוך חשבון הבנק של המנוחה שבניהולן של האחיות בלבד. לצורכי פשרה בלבד הסכים הנתבע לוותר על חלק ניכר מזכויותיו ומתביעותיו כנגד העיזבון ומבלי שנועץ בעו"ד בהקשר למסת זכויותיו והנובע מהן, תוך שהיה ברור לו ולאחיות כי הצוואה הראשונה, היחידה שעמדה אז על הפרק , מתייחסת למקרקעין כהרכבם ערב עריכתה ולא למקרקעין ערב פטירתה ואינה מגלמת את זכויותיו והשקעותיו במקרקעין. כל ניסיון לעשות שימוש בשיח לצורכי מו"מ שהיה טרם ההליכים להוכחה שהנתבע נעדר זכויות במקרקעין מעבר לזכויותיו כיורש, הינן טענות מופרכות שנסתרות מתוכנה של הפשרה שממילא לא מצאה ביטוי בהסכם . לפיכך נדרשת הכרעה שיפוטית . מו"מ לצורכי פשרה מן המפורסמות שאינו מחייב. מעת שהאחיות פנו לייצוג הן פועלות ללא לאות אך ורק למכר של המקרקעין כולם בשוק החופשי , תוך שהן מתעלמות מזכויותיו במקרקעין ומחובות העיזבון כלפיו, ותוך שנאטמו לא רק לגזל אלא גם לפגיעה ולעוגמת הנפש הנובעים מכך. הבקשה למינוי מנהל עיזבון אשר נדחתה בדין ובצדק גם היא משקפת זאת ומדברת בעד עצמה. מעת שקיבלו האחיות ייצוג ועד הנה הן מפרסמות במישרין ובאמצעות משרד תיווך כי המקרקעין כולם עומדים למכירה . גם זאת ללא הסכמתו של הנתבע ולא זכות שבדין.

     

24. בתאריך 8.5.2022 התובעת הגישה בקשה לתיקון צו קיום הצוואה הראשונה . הדבר נעשה לפי דבריה שבעה ימים לאחר ש "נודע לה מחברתה של המנוחה" על הימצאותן של צוואות נוספות לרבות הצוואה שהיא הצוואה האחרונה. לבקשה האמורה לא קדמה פנייה מטעם ב"כ התובעות לבאת כוחו של הנתבע לצורך קבלת עמדה / הסכמה . הדבר נעשה מראש בניגוד להתנהלות שלפני הגשת הבקשה למתן צו קיום של הצוואה הראשונה. עוד הרחיב הנתבע לגבי זכויותיו במקרקעין עת נטען כי הוא רכש מעמד של "בר רשות בלתי הדירה" בדירת המגורים בה הוא מתגורר יחד עם משפחתו. זהו בית אשר בנוי על המקרקעין בצמוד לבית המנוחה, מכוח הסכם שבינו לבין המנוחה, המשתמע מתוך התנהגותם במשך שני עשורים שלמים טרם פטירתה המצערת של המנוחה, שניתן בתמורה להשקעות כספים משמעותית ביותר מצדו. העובדה שהנתבע טרם ייעוץ משפטי לא ידע לתרגם משפטית את עובדות חייו עם המנוחה ובניית ביתו במקרקעין הרשומים על שם המנוחה והשקעה גם בביתה כמתן זכות של "בר רשות בלתי הדירה" , אינה מעלה ואינה מורידה מכך שההתנהלות העובדתית הינה תואמת את המוסד המשפטי האמור. כמובן שייעוץ משפטי מעניק תוכן משפטי ומגדיר זכויות וחובות בהתאמה לתוכן עובדתי כפי שקורה כאן. כך שאין רלוונטיות לשיח בין הצדדים טרום ההליכים, כשיח החסר את הביטוי בר רשות ואשר לפיכך כביכול שולל זכות זו. עוד נטען כי הנתבע השקיע מהונו וממרצו, בבניית ביתו על המקרקעין, בשיפוץ ובהרחבת ביתה של המנוחה, בשיפוץ ובהעמדת הגינה, החצרות, החומות והשבילים, בשיפוץ (פעמיים) של יחידה בגינה, באופן שהביא להשבחת המקרקעין כולם ולעליית ערכם באופן ניכר ומשמעותי 25% השבחה. כך נתן הנתבע כל השנים מזמנו ומכספו לניהול אחזקה שוטפת של הגינה וכן תחזוקת בית המנוחה. הנתבע עשה כן בתמורה להתחייבות ולהסכמה מפורשת של המנוחה לאפשר את מגוריו ומגורי משפחתו בחלק מהמקרקעין עליו בנה את ביתו כולל שימוש בחצרות וביחידה ששופצה בחצר, מבלי שהוצבה בפניו הגבלה בזמן , מבלי שנדרש לשלם דמי שימוש ומבלי שהוסכם כי כל אלו הם חלף דמי שימוש.

     

25. לראייה הוכח כי הנתבע מעולם לא נדרש ע"י המנוחה לשלם דמי שימוש או לחתום על הסכם שיסדיר תשלום כאמור , וכן לא על הסכמה לפינויו מהמקרקעין ומביתו. ההסכם הינו בינו לבין המנוחה, לפי התנהגותם כל השנים . זה הסכם סביר מכורח המציאות של המנוחה, כפי שהציגה בפניו. ביתה של המנוחה שנבנה כבית קטן ע"י הוריה בשנות ה- 40 , ששופץ והורחב ע"י המנוחה בשנות ה 70 . היה במצב ירוד ממש. זאת בזמן שלפי הידוע לנתבע אז מדברי המנוחה , הכנסתה הייתה מתשלומי פנסיה וגמלה שלא הספיקו על מנת לאפשר את אחזקת הבית והשטח הסובב אותו בצורה סבירה ותקינה . על אחת כמה וכמה לא אפשרו את שיפוץ הבית ובניית ממ"ד שהיה נחוץ למנוחה במקרה חירום. על הירושה שעליה העידה התובעת 1, הנתבע לא ידע בכלל , ואף היה מופתע לשמוע ולגלות. המנוחה ביקשה מהלך השיפוץ את כל השינויים שחפצה בהם כל השנים, לנוחיותה, כולל החלפת טיח של הבית כולו. הוכח כי כך היה על בסיס הסכמה הדדית, ברוח טובה , אגב יחסים טובים של הנתבע עם המנוחה ועם האחיות. הבנייה כללה חלוקה מחדש והפרדה של הבית לשתי יחידות דיור נפרדות לחלוטין באופן שהבית יהיה דו משפחתי . יחידה אחת שבו תשמש למגורי המנוחה והשנייה תשמש למגורי הנתבע ומשפחתו. הדבר כלל הפרדה מוחלטת של מערכות החשמל והמים והשטח הבנוי בכללותו לצורך תשלומי הארנונה ועריכת חוזים נפרדים לצורך צריכת חשמל. הנתבע עם בניית ביתו התקשר בחוזה עצמאי ונפרד עם חברת חשמל כולל רכישת ארון חשמל על שמו. הלכה למעשה כל יחידה מחוברת ומקבלת שירותים באופן עצמאי מספקי השירות. זאת למעט, אחזקת הגינה כולה והתשלומים בעבורה אשר שולמו ועדיין משולמים ע"י הנתבע בלבד. השיפוץ כלל בניית ממ"ד אחד לשימוש שתי היחידות עם דלת מקשרת לצורך כך ולצורך זמינות למנוחה, לאור מצוקה אם תתעורר. הבנייה התבצעה בשיתוף פעולה אקטיבי ובעידודה של המנוחה, שאף דרשה מעת לעת דרישות ספציפיות , הן בדירה שייעודה למגוריה והן בשטח המשותף לשתי הדירות. בנוסף לתוספת הבנייה, החלוקה מחדש, ומערכות החשמל המים והביוב החדשות, נבנה ממ"ד לשימוש שתי הדירות. בדירת המנוחה הוספה מרפסת המשקיפה אל הים, הותקן מטבח חדש, מערכת מיזוג, חלונות ותריסי אלומיניום מבודדים, שירותים וחדר אמבטיה נוספים, חדר ארונות ועוד. הוכח כי סך כל ההשקעה במקרקעין מומנה מכיסו של הנתבע בלבד באמצעות כספי הלוואת משכנתא, שההחזרים בגינה שולמו אך ורק על ידו ונומינלית הגיעו לכדי 1,200,000 ₪ כעולה מדפי הבנק הסרוקים לתיק בית המשפט . מעבר לכך הנתבע השקיע את מיטב זמנו, מרצו ומעשי ידיו כפי ששימש המנהל והרוח החיה של הפרויקט כולו לרבות ביצוע חלק מהעבודה במו ידיו.

     

26. הנתבע הוא זה אשר שילם ומשלם מאז מגוריו בבית ועד הנה מזה כ 25 שנה את החלק של הוצאות אחזקת הגינה המשותפת עבור גינון, מים וכן את הוצאות האחזקה השוטפת. הוכח כי ההתחייבויות הכלכליות שהנתבע לקח על עצמו לצורך בניית ביתו והשיפוץ בכללותו לרבות בית המנוחה והגינה תשלומם שביצע עבור הגינה ואחזקתה במשך כל השנים מעולם לא היו ולא הוסכם כי יהיו כנגד חיובו בדיעבד ובאופן חד צדדי, ללא ידיעתו וללא הסכמתו בדמי שימוש בגין מגוריו תוך פינוי מביתו. גרסתו של הנתבע מהימנה, סדורה, מתיישבת עם הגיונם של דברים, הוכחה ומן הדין ומן הצדק לקבלה במלואה. הוכח כי המנוחה מעולם לא העלתה בפני הנתבע דרישה בכתב או בע"פ לחייבו בדמי שימוש. הנתבע, בהסתמך על כך , שילם את תשלומי המשכנתא במשך 20 שנה ולא פעל למציאת פתרון דיור חליפי וקבוע למשפחתו . הנתבע ויתר על האפשרות לבנות את ביתו בישוב האחר . המנוחה נהנתה מהשגחה עליה ומהטיפול שהיה נחוץ לה . עמדה בפני המנוחה האפשרות לסרב להצעתו להסבת ביתה לבית דו משפחתי עבורו ועבורה במימונו כפי שעשתה מהלך השנים עד אשר היא בעצמה נתנה הסכמה היזומה לעשות כן . זאת לא לפני שפניו של הנתבע כבר היו מועדות לבנות בית בישוב האחר . המנוחה ראתה בכך כי טוב ונתנה הסכמתה המלאה, לראיית ההתנהלות בפועל, באופן שבכך הושג גם הרצון לשמר הבית לשימוש בני המשפחה, שכן זהו בית שקיבלה המנוחה מהוריה. רשות מכללא יכולה להפוך לרשות בלתי הדירה מכוח השתק, שלא ניתנת לביטול על ידי בעל המקרקעין אלא על ידי בית המשפט בלבד . בנסיבות כאן אין לבטל את הרשות . מכוח הסכמתה המפורשת של המנוחה בתמורה להשקעותיו לרבות במקרקעין ששימשו גם את המנוחה, קמה ועומדת לו זכות בלתי הדירה בחלק מהמקרקעין, המהווים את ביתו, יחידה בגינה וחלק מהגינה, זכות אותה לא המנוחה בצוואה ולא יורשי המנוחה לפי צוואתה , רשאים לבטל. בכל מקרה אין זכות למנוחה לייצר לו כלפיה או כלפי עיזבונה בדיעבד חיוב רטרואקטיבי בגין שימוש ואף להרהיב עוז ולקזזם כנגד רכושו שלו הכולל לכל הפחות השקעתו במקרקעין כולם והשבחתם, השקעה המגיעה כדי שווי של רבע משווי המקרקעין כולם לאחר גמר הבנייה, שהייתה יכולה לאפשר לתובע לרכוש בשעתו בית ראוי ומכובד משלו. עוד התייחס הנתבע לצוואה עת טען כי חלוקת העיזבון תתבצע בין הנתבע לבין התובעות בחלקים שווים 1/3 לכל אחד מהם בכפוף לחריגים אשר לפי טענת הנתבע אינם יכולים להוות בסיס לחיובו, שכן הוא מעולם לא נתן לכך הסכמתו, מעולם לא התקשר עם המנוחה בהסכמים הקובעים כן , ואף לא נדרש חד צדדית ע"י המנוחה מהלך חייה בדרישות כאלה. המנוחה מודה בהשקעת הנתבע בבניית תוספת ושיפוץ ביתה ובניית ביתו למגורי משפחתו. המנוחה אמנם הודתה בהשקעתו (אם כי במלואה, לא בגובהה הריאלי ובטח לא בהיקף ההשבחה) אך באותה נשימה גילמה את שיעורה לפי שיקול דעתה הבלעדי בסכום אשר רחוק מלשקלל את הסכום הכולל שהוחזר על ידו במרוצת 20 שנה בגין הלוואת המשכנתא ואשר רחוק עוד הרבה יותר מלשקף את שיעור ההשבחה של תוספת בנייה שנעשתה על ידו ובמימונו , המהווה לפי חוות דעת מומחים בזמן אמת, רבע משווי הנכס כולו עובר לסיום ההשקעה ואשר מתעלם מהרישיון שנתן לו.

27. לטענת הנתבע, חוות דעת השמאי הינן אותנטיות, שהוזמנו בשעתו מאותו השמאי, ומעידות על שיעור השבחה. ידוע שבית אשר נבנה, שוויו וערכו, אינם מהווים את סיכום הסכום שהושקע לצורך בנייתו, אלא הרבה מעבר. חוות הדעת לפני השיפוץ, מעידה כי שווי המקרקעין על הבנוי והנטוע עליהם עמד על סך של 1.6 מיליון ₪ .חוו"ד שלאחר השיפוץ והבנייה מעידה על עליית שווי המקרקעין על הבנוי והנטוע עליהם לסך של 2 מיליון ₪, המצביע על עלייה בשיעור של 25% בשווי המקרקעין כולם, אחוז המגלם במלואו את חלקו של הנתבע במקרקעין כולם, חלק שלא שייך לעיזבון . זאת מבלי לפגוע בזכות העומדת לו מכוח הרישיון . כך יש לפסוק באיזון הזכויות, אגב גריעת החלק האמור מהעיזבון. המנוחה טועה בציינה כי הנתבע עבר להתגורר "בתוך הבית" . הלכה למעשה מדובר בשתי דירות נפרדות לחלוטין בבניין אחד . המנוחה אף טועה בערך השקעתו של הנתבע כאשר היא מעמידה אותה על סך של 600,000 ₪ בלבד, בעוד רק סך שיעור החזרי הלוואת המשכנתא שנלקחה לצורך השיפוץ ושולמה במלואה ע"י הנתבע עומדת על סך של 1,200,000 ₪ בערכים נומינליים . השקעה זו אינה כוללת עמל כפיים , זמנו ומרצו של הנתבע ותשלומי אחזקה ששילם עבור המנוחה במרוצת כל שנות חייה מעת שעבר להתגורר בבית שבנה על המקרקעין ועד לפטירתה , ואשר כלל אינה משקפת את שווי ההשבחה בפועל. באותו סעיף, ציוותה המנוחה כי על הנתבע ומשפחתו לפנות תוך 18 חודשים את ביתם בו גרו במשך 20 השנים האחרונות. ציווי שכזה הוא בניגוד לרישיון שניתן לנתבע ציווי כזה אינו ישים ונוגד את זכויותיו שבדין כמקים ומחזיק ברישיון במקרקעין. לכך לא ניתנה הסכמת הנתבע ומבלי לכל הפחות לדרוש זאת ממנו בעודה בחיים ולתת לו זכות למצות זכויותיו ולהשמיע טענותיו מול המנוחה וכנגדה בעודה בחיים. הנתבע יטען כי המנוחה , שמצאה לנכון לשתפו ולהביאו למשרד עו"ד גרובר כעד להסכם ממון בו התקשרה עם בן זוגה לשעבר, לא מצאה לנכון ליידע אותו על תוכנן של ארבע צוואות אחרונות עליהן חתמה תוך כך, שכאמור, כלל לא דרשה להחתימו על הסכמתו לתנאים בהם היא מבקשת לחייבו לפי הצוואה, לא טרחה לידעו בכך, ובלעדי הסכמתו לא ניתן לחייבו בהם. המנוחה בצוואתה ללא זכות שבדין קבעה, כי חיוב של הנתבע כביכול לתשלום דמי שימוש שמעולם לא נדרש על ידה לשלם מהלך כל חייה וממילא מעולם גם לא הוסכם. תוך כך דרשה המנוחה לקזז החוב אותו יצרה על דעתה מחלקו של הנתבע במקרקעין, שאינו חלק מעיזבונה ואינו רכושה. למעשה המנוחה קובעת כי השקעת הנתבע במקרקעין והשבחתו אותם הם למעשה מעין הלוואה ללא ריבית, התנאים שאותם קבעה, שניתנה לה מהנתבע והיא מקזזת את החזריה כביכול מחיוב יש מאין, כשכל האמור על פי דעתה בלבד, ללא ידיעת או הסכמת הנתבע. כל זאת אגב ביטול רישיון בלתי הדיר למגורים במקרקעין. המנוחה אינה יכולה לשנות את תנאי הרישיון שנתנה לנתבע ואשר היו בתוקף במשך 20 שנה. המנוחה אינה זכאית במסגרת צוואתה לפגוע בזכותו החוקתית של הנתבע לקניין. לפיכך, הנתבע הוא בעל זכות בלתי הדירה במקרקעין. אף וככל ויקבע כי רישיונו למגורים הדיר ויבוטל, הרי שהוא זכאי לפיצויים בגין השבחת המקרקעין, שייגרעו מהעיזבון ויהיו לחוב העיזבון לפני חלוקתו לנהנים על פיו. תוך כך שגובה הפיצויים ייקבע על פי השבחה בפועל ולא על פי קביעת המנוחה החד צדדית בצוואה + קביעת זכותו לפיצוי בגין ביטול רישיון המגורים. הנתבע יטען כי בכל מקרה לא עמדה למנוחה הזכות לקבוע את גובה הפיצוי המגיע לו בגין השבחתו את המקרקעין באופן חד צדדי. הפיצוי אותו קבעה אינו ריאלי , מושתת על הערכה מוטעית וכולל קיזוז אסור. הנתבע יטען כי המנוחה התעלמה בצוואתה מסך השקעותיו להשבחת הנכס שהעלו את ערכו ב 25% כפי שקבע שמאי מקרקעין . המנוחה מתעלמת מעלות ההלוואה לטובת שיפוץ והשבחת המקרקעין, ששולמה ע"י הנתבע בידיעת ובעידוד המנוחה בסך של 1,200,000 ₪ . המנוחה "שכחה" לגלם ולכמת סך עלויות תשלומי אחזקה גינון ומים ששולמו ע"י הנתבע בלבד שהיה גם למנהל האחזקה של ביתה 24/7 משך כל שנות מגוריה בבית ועד פטירתה.

     

28. לטענת הנתבע, אכיפת הצוואה תתאפשר על פי דין רק לאחר ובכפוף לגריעת זכויותיו מהעיזבון ושיוכן לו בלבד . לא יעלה על הדעת כי הנתבע, אדם סביר, בעל משפחה ללא בית מגורים אחר למגוריו ולמגורי משפחתו, הסכים להשקיע מכספו זמנו ומרצו במשך 20 שנה עד לפטירת המנוחה בידיעה כי השקעתו במקרקעין היא לכאורה הלוואה ממנו אל המנוחה, שבמועד סילוקה הסופי, לפי תנאים שהמנוחה קבעה באופן חד צדדי ואשר לא היו ידועים לו ובטח לא מוסכמים על ידו, יקוזזו כנגד דמי שימוש, שמעולם לא הוסכם כי יחויב בהם , והוא יפונה מביתו. לפיכך, זכאי הנתבע : א. לביתו לרבות הצמוד לו באופן יחסי והיחידה בגינה שייגרעו מהעיזבון באופן שהרשות להתגורר בהם לא תבוטל . בכפוף לכך תחולק יתרת העיזבון לפי הצוואה בדרך של חלוקה בעין אגב תשלומי איזון, שייקבעו אחר שקלול זכויותיו הכספיות. ב. לאור האמור לעיל וכפי שנקבע בפסיקה, בית המשפט מתבקש להכיר בתובע כבעל רישיון בלתי הדיר להחזיק במקרקעין עליהם קבע את ביתו. ג. הרשות שניתנה לנתבע מהמנוחה היא רשות מפורשת להבדיל מרשות מכללא. ד. הרישיון ניתן בתמורה, הנתבע השקיע השקעה ניכרת במקרקעין לרבות ברכוש המנוחה בתמורה לרישיון. ה. המנוחה בעלת המקרקעין הסכימה מפורשות ובאופן אקטיבי לבנייה. ו. לחילופין, להורות כי הנתבע יהיה זכאי למלוא שווי השקעתו והשבחתו את המקרקעין בשיעור של 25% משווי המקרקעין הנוכחי בהתאם להערכות שנעשו בזמן אמת + לפיצוי בגין ביטול רישיון למגורים או לחילופי חילופין לפי קביעת שמאי שימונה כמומחה ע"י בית המשפט באופן שרק לאחר קיזוז זכויות אלו בשווי כסף מהעיזבון , זכותו של הנתבע תיקבע כזכות לפירוק השיתוף ברכיב המקרקעין בדרך של חלוקה בעין במקרקעין כברירת מחדל ראשונה כבעלים של שליש מהעיזבון ובעל זכות של מקים במקרקעין , תוך שהחלק שייוחד לו במקרקעין הינו החלק המהווה את ביתו על כך הצמוד לו אגב תשלומי איזון, שייקבעו אחר שקלול זכויותיו הכספיות בגין הפיצוי הנתבע על ידו. בנוסף, הנתבע יטען כי בכל מקרה יש לקבוע כי זכותו כמשקיע וכמקים במקרקעין למגורים בביתו ולחזקה ולשימוש בכל הבנוי והנטוע עליהם ובצמוד להם לרבות ביחידת המגורים אותה בנה בגינה. רישיון זה, שהינו ללא חיוב בדמי שימוש , נמשך ולא פוקע. זאת באופן שלא עומדת לאחיות הזכות לדרוש ממנו תשלום דמי שימוש בגין שימושו בחלקים האמורים שבמקרקעין שהינם פרי השקעתו כספו שלו ועמלו שלו במקרקעין לא בגין העבר ולא בגין התקופה שמיום פטירת המנוחה . כך עד לאיזון נכסי העיזבון אגב שיפוי הנתבע במגיע לו. הנתבע אינו חייב דמי שימוש עבור שימושו בנכסיו.

     

29. הנתבע יטען שאין כן לגבי התובעת 1 , שיש לחייבה בהשבת החלק היחסי שלה ושל התובעת 2 המהווים 2/3 מסך הכספים שהושקעו בבית המנוחה בסמוך למעברה למגורים בו , ואשר מטרתם הייתה אז לצורך השכרת הבית לצדדי ג' (הכספים לשיפוץ האמור שולמו מחשבון המנוחה על דעת שלושתם בסך של כ 100,000 ₪ שיפוץ ממנו התובעת 1 נהנית כהודאתה בעמ' 32 לפרוטוקול הדיון ) וכן לחייבה בתשלום דמי שימוש ראויים בגין בית המנוחה מחודש 03/2019 ועד לפינויה + עלויות אחזקת גינה מים וגנן, בחלק היחסי המגיע לו. המקרקעין הנדונים כאמור הם בגודל של דונם ו **** מ"ר ניתנים לחלוקה בעין לפי תוכנית תב"ע של היישוב, קו שני לים, עליהם יש בית המכיל שתי דירות מגורים נפרדות לחלוטין, עצמאיות זו מזו, מה שמאפשר חלוקה בעין בהתאמה למצב הקיים בפועל. האמור בתוכנית התב"ע לא נסתר ע"י האחיות שלא זימנו איש מוועדת התכנון והבנייה. נוכח פסיקת בית המשפט שבה הרחיב והביא הנתבע במסגרת סיכומיו, לטענתו לא יהיה מנוס אלא להורות על פירוק שיתוף במקרקעין הנדונים בדרך של חלוקה בעין מאחר והמקרקעין ניתנים לחלוקה בעין, לאחר גריעת חלקו של הנתבע בגין תביעותיו וזכויותיו מהעיזבון ולפני חלוקתו לפי הצוואה. אשר על כן, בית המשפט מתבקש לפסוק לפי העתירה ובד בבד להורות על מינוי שמאי וכל הנחוץ לתת חוות דעת בכל השאלות השנויות במחלוקת הנחוצות כדי לשקף החלוקה בפועל לשתי יחידות נפרדות, שווי היחידות, שווי השבחה, בהתאם לשיפוץ שבוצע ע"י הנתבע כערכו במועד השיפוץ, הצעות חלוקה ופירוק השיתוף בעין וכל רכיב אחר שבגינו תידרש חוו"ד לצורך יישום ובירור התביעה. אשר על כן, מבוקש לפסוק ולחייב האחיות בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ כחוק.

     

    סיכומי תשובה מטעם התובעות,

30. כלל טענותיו של הנתבע בסיכומיו מוכחשות. התשובה הנרחבת לסיכומי הנתבע היא למעשה סיכומי התובעות מיום 30.3.2025 . הנתבע לא בוחל באמצעים ומנסה אפילו בשלב זה להציג תאוריות ומצגי שווא מסולפים ומופרכים משוללי קשר למציאות העובדתית וסותרים את גרסאותיו השונות והמשתנות. כפי שהוכח בסיכומי התשובה של התובעות, תביעת הנתבע מופרכת וכוזבת וכל מטרתה ניסיון נואל לרמוס את זכויותיהן הקנייניות של אחיותיו, התובעות, לייאש אותן בהליכי משפט ארוכים ויקרים במטרה לגרום להן למכור לו את חלקן בנכס בנזיד עדשים והכל תוך ביזוי צוואתה של המנוחה וחמור מכך, ביזוי והכפשת שמה של האם המנוחה, גם בענייניה הפרטיים והאישיים שאינם ממין העניין. כלל טענותיו המומצאות בדיעבד של הנתבע כאילו הוא בר רשות, בהסכמת אמו, ועוד כהנה וכהנה טענות סרק, לא רק שלא הוכחו כלא אמת, אלא שהנתבע הודה בחקירתו כי אינן אמת ובהמשך חקירתו זנח אותן. גם היום אין ביכולתו של הנתבע לרכוש את הנכס ששוויו מוערך בכ 18 מש"ח. על מנת להמשיך ולהיאחז בנכס, הוא מנסה לעשוק את אחיותיו בטענות מטענות שונות שהוכחו כשקריות . הוכחה לכך , הנתבע ניסה מול התובעות לפני ההליכים לרכוש את הנכס מידן בנזיד עדשים ולנצל את תמימותן , כך שניסה במהלך המו"מ לרכוש מידן את הנכס בהנחה ניכרת. פתאום הנתבע מודה שהסכום שהציע היה נמוך משמעותית.

     

31. העובדה כי המנוחה הסכימה בשלב מסוים לנתבע להיכנס להתגורר בחלק מביתה אינה מוכחשת, וכך נכתב בצוואה . אולם , המנוחה סירבה באופן מפורש וחד משמעי לתת לו כל זכות בנכס . גם זאת דאגה לציין בצוואותיה ולהבהיר זאת היטב היטב בפני הנתבע והתובעות בכתב ובעל פה , כפי שהוכח מפורשות ע"י ראיות רבות אובייקטיביות וחד משמעיות. התובעת 2 ובעלה המנוח , שחיפשו במשך כמה שנים בית בגליל, שילמו לנתבע מכספם האישי בלבד מחיר מלא על הנכס בישוב האחר . הנתבע לא הציג ראיה כלשהי שתעיד כי המנוחה נתנה לו זכויות כלשהן בנכס. עוד התייחסו התובעות לטענות שהעלה הנתבע במסגרת סיכומיו. למשל, בתגובה לטענת ההשבחה של 25% נטען כי טענה זו נסתרה והופרכה בסיכומי התובעות. לגבי עלות הבנייה המוכחשת, היא לכל היותר 600 אש"ח כפי שציינה המנוחה בצוואתה . זאת בניגוד לטענות הנתבע להשקעה נומינלית בסך של 1,500,000 ₪. לגבי תשלום המשכנתאות שנלקחו לצורך השיפוץ, נטען כי התובעות לא הכחישו כי שולמו ע"י הנתבע אלא ביקשו לקבל ראיה לכך באופן מובן והגיוני לאור כזביו הסדרתיים של הנתבע. על כן, בית המשפט מתבקש לפסוק כדלהלן : א. ליתן צו אשר יחייב את הנתבע לפנות את הנכס לאלתר, ולחייבו בפיצוי משמעותי בגין כל יום שיתעכב בפינוי הנכס. ב. לקבוע כי יש למכור את הנכס בשוק החופשי. ג. ליתן צו כי עד לפינוי הנכס יש לחייב את הנתבע לאפשר לרוכשים פוטנציאליים לבקר בנכס. ד. לחייב את הנתבע בפיצוי משמעותי בגין כל יום שיימנע הנתבע מלפנות את הנכס. ה. לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 580,734 ₪ (עד מועד הגשת התביעה) ודמי שימוש מאז הגשת התביעה ועד למועד פינוי הנכס. ו. לחייב את הנתבע במתן חשבונות בגין הפעלת והשכרת יחידת האירוח (הצימר) החל מחודש 2/2015 ועד למועד הפינוי בפועל. לעניין ההוצאות יתבקש בית המשפט לחייב את הנתבע בערכים ריאליים שיביאו בחשבון הן את העלויות המשפטיות העצומות שנאלצו התובעות לשלם (הנאמדות בכמעט 200 אלפי שקלים . ככל ויידרש יוצגו חשבוניות) והן את העובדה כי הנתבע בעיכובו משך שנים ארוכות את מימוש הצוואה , הבריח רוכשים פוטנציאליים שאחד מהם רכש לאחרונה נכס (המיועד להריסה) על קרקע של כדונם, בסכום של 15 מש"ח באותו הרחוב.

     

    סיכומי תשובה מטעם הנתבע,

32. ההסכמה "רחבת הלב" כביכול של התובעות לאפשר לנתבע לרכוש את חלקן היחסי בבית, החלק הנטען והמתעלם מזכויותיו של הנתבע כליל, בהתאמה למחיר השוק הגבוה ביותר שיוצע בהליך מכר, אינה בגדר טובה או הענקה לפנים משורת הדין אלא גזל של ממש ורמיסת זכויותיו של הנתבע לפי דין. לפיכך, הנתבע אינו מסכים והוא עומד על זכותו לפירוק שיתוף בעין. התובעות ביד אחת מביאות ראיות כי הבית היה קיים וראוי מאז שנות השבעים ואילך, ומצד שני טוענות לכך שהוא היה נחוץ להריסה. אם רצו התובעות להוכיח כי הבית כולו כל חלקיו, הדו משפחתי , לא ראוי למגורים אלא להריסה בלבד וכי ההשבחות הנטענות ע"י הנתבע אינן, מדוע התנגדו למינוי מומחה? מדוע לא הביאו ראיות לכך?. התביעה לדמי שכירות דינה להידחות. הנתבע מתגורר בבית שבנה מכספו ומעמלו ועל חשבונו באופן שלא יעלה על הדעת על כך שישלם בגינו שכר דירה. הנתבע בר רשות – רישיון בתשלום שאינו ניתן לביטול ואינו חייב כסף בגין שימושו בנכס. מגורי הנתבע בבית שלו, לא מנעו מהמנוחה מאום, לרבות הכנסה , אלא הוסיפו לה בכל שלב של חייה ובהתאמה למצבה. אלמלא הנתבע שיפץ בנה והשביח את הבית ב **** והיה בונה את חייו בישוב האחר , לא הייתה היחידה הנוספת המהווה את ביתו ולא היה ממנה רווח וירטואלי בדמות שכ"ד. התובעת 1 התגוררה ומתגוררת בבית המנוחה חינם. הנתבע זכאי לשליש מהבית כולו כנהנה על פי הצוואה ולמלוא השקעתו והשבחתו ולמלוא זכויותיו במקרקעין באופן שבהתחשב בכל אלו ובזכות לפירוק שיתוף בעין ומתן זכות קדימה למקים במקרקעין. לנתבע הזכות לקבל את החלק עליו בנה את ביתו ומשכך הרי שאין הוא חייב מאום ובטח לא שכר דירה.

     

33. התביעה הוגשה בחוסר תום לב כדי להוות איום על הנתבע להתפנות מביתו ולאפשר מכר הבית כולו ללא דיחוי. התובעות לא הביאו ראיות ישירות או עקיפות לתוכן ההסכמות שבין הנתבע לבין המנוחה בהקשר להשקעותיו , למרות שניתנה להן ההזדמנות ליצוק לכך תוכן מידיעה אישית בחקירתן הנגדית . הן נשאלו על כן מפורשות והעידו שאינן יודעות על כך מאום כפי שצוטט באריכות בסיכומים. לפיכך, העמידה על האמור בצוואה ככתבה וכלשונה תוך עצימת עיניים והיעדר התמודדות האחיות עד כדי הכחשה אבסורדית ומופרכת ממש של ההשבחות הטמונות בהשקעותיו ובניית של הנתבע ושל זכויותיו בבית , אינה אפשרית לפי דין. יש לכמת את זכויותיו של הנתבע ולקבוע אותן ולגרוע אותן מהעיזבון . יש לקבוע את אופן פירוק השיתוף ולדון ולהכריע בזכות הנתבע לאיזון בדרך של פירוק שיתוף בעין, כפי שמה שמתירה תוכנית התב"ע למקרקעין בגודל של דונם , וכפי הזכות של מקים ושותף במקרקעין. הנתבע לא בנה את ביתו ב **** והשקיע את כל הונו ומרצו ובנה את חייו ב **** – תמורת חלף תשלום שכר דירה ולזמן קצוב. תנאים אלו לא נקבעו ולא נחתמו ע"י הנתבע ולא הובאה ולו ראשית ראייה לתמוך בקיומם של תנאים כאלו. ועם כל אלו ועוד התובעות לא התמודדו. במסמכי הבנק אליהם מפנה הנתבע, לא רק שקיימת הוכחה ניצחת חד משמעית במשקל של ראיית זהב להשקעות של הנתבע , אלא גם להשבחה של הבית כולו על כל חלקיו הדו משפחתי שנבנה אגב ציטוט חוו"ד השמאי לפני ואחרי השיפוץ . אותן חוות דעת היו מקובלות על הבנק והיוו ממצא מקובל ומהימן לצורך מתן משכנתא נוספת . אלו חוות דעת אשר נערכו בזמן אמת לצורך זה והן אותנטיות ממש. אין להתעלם מכך כי לא רק שמגורי הנתבע ומשפחתו במקרקעין לא הדירו את רגליה של המנוחה מביתה , אלא היו כרוכים בכך שגם בית המנוחה שופץ ברווח ולא בצמצום . על כך הנתבע לא נחקר בכלל.

     

34. עוד נטען כי הנתבע השקיע מהונו ומרצונו. לראיה הוכח גם כי הנתבע מעולם לא נדרש על ידי המנוחה לשלם דמי שימוש או לחתום על הסכם שיסדיר תשלום כאמור וכן לא על הסכמה לפינויו מהמקרקעין ומביתו. ההסכם הינו בינו לבין המנוחה, לפי התנהגותם כל השנים. ההסכם הזה הינו סביר וכורח המציאות של המנוחה כפי שהציגה בפניו. הוכח כי כך היה על בסיס הסכמה הדדית ברוח טובה ממש, אגב יחסים טובים של הנתבע עם המנוחה ועם התובעות. הוכח כי סך כל ההשקעה במקרקעין מומנה מכיסו של הנתבע בלבד באמצעות כספי הלוואת משכנתא, שההחזרים בגינה שולמו אך ורק על ידו ונומינלית והגיעו לכדי 1,200,000 ₪ כעולה מדפי הבנק הסרוקים לתיק בית המשפט . מעבר לכך השקיע את מיטב זמנו מרצו ומעשי ידיו כמי ששימש המנהל והרוח החייה של הפרויקט כולו לרבות ביצוע חלק מהעבודות במו ידיו. הנתבע הוא זה אשר שילם ומשלם מאז מגוריו בבית ועד הנה, מזה כ 25 שנה את החלק הארי של הוצאות אחזקת הגינה המשותפת עבור גינון, מים וכן את הוצאות האחזקה השוטפות. הוכח כי ההתחייבויות הכלכליות שהנתבע לקח על עצמו לצורך בניית ביתו והשיפוץ בכללותו לרבות בית המנוחה והגינה תשלומים שביצע עבור הגינה ואחזקתה במשך כל השנים מעולם לא היו ולא הוסכם כי יהיו כנגדו חיוב בדיעבד ובאופן חד צדדי ללא ידיעתו וללא הסכמתו בדמי שימוש בגין מגוריו תוך פינוי מביתו. עוד נטען כי גרסת הנתבע מהימנה, סדורה, מתיישבת עם הגיונם של דברים. עוד חזר הנתבע על טענותיו בעניין הצוואה. אשר על כן, בית המשפט מתבקש להורות על פירוק שיתוף במקרקעין בדרך של חלוקה בעין מאחר והמקרקעין ניתנים לחלוקה בעין לאחר גריעת חלקו של הנתבע בגין תביעותיו וזכויותיו מהעיזבון ולפני חלוקתו לפי הצוואה. עוד מתבקש בית המשפט לחייב את התובעות בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ כחוק.

     

    דיון והכרעה,

35. לאחר שעיינתי ושקלתי טענות הצדדים ולאור התרשמותי מעדויות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין עתירת התובעות להתקבל באופן חלקי ודין עתירת הנתבע להידחות. מיד יפורטו הנימוקים.

     

36. אין מחלוקת כי הצדדים הינם הזוכים והיורשים על פי צוואתה של המנוחה מיום 23.8.2010 אשר ביום 5.4.2023 ניתן לה צו לקיומה. ראו פסק דין מיום 5.4.2023 שהפך לפסק דין חלוט וסופי. כאמור, במסגרת פסק הדין, התקבלה בקשת התובעות לביטול צו קיום לצוואה הראשונה מיום 12.5.1993 שניתן ביום 22.3.2022 , והתקבלה הבקשה למתן צו קיום לצוואה המאוחרת של המנוחה מיום 23.8.2010. [ראו פסק דין מיום 5.4.2023 בתיקים הקשורים ת"ע 27737-06-22, ת"ע 32184-07-22 ות"ע 32134-07-22]. מכאן, בתביעה דנן יש לעסוק בפרשנות הוראות הצוואה ובאכיפתה של צוואה זו בכל הנוגע לזכויותיו הנטענות של הנתבע בבית המנוחה ובכל הנוגע להתחשבנויות הכספיות הנובעות מהוראות הצוואה.

     

37. בכל הנוגע לפרשנות צוואה ולקביעת היקף העיזבון מצאתי לנכון להפנות לדברים שנכתבו בספרם של שוחט, פיינברג ופלומין " דיני ירושה ועיזבון" (מהדורה שביעית 2014) :

     

    " 1.17 פרשנות צוואה

    פרשנות צוואה נעשית מתוך רצון לקיים את רצונו של המצווה. מאחר שאין דרך לשאול את המצווה למה התכוון ומה רצונו, נקבעה המסגרת לפירוש צוואה בסעיף 54(א) לחוק: "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". סעיף זה קובע כי אומד דעתו של המצווה הוא הקו המנחה שלפיו יש לפרש צוואה, ופרשנותה נועדה לוודא כי מטרתה של הצוואה תוגשם.

     

    סעיף 54(ב) לחוק מלמד אותנו כי " צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה". המטרה היא לוודא כי בית המשפט, בעסקו במלאכת פרשנות הצוואה, ייעשה על מאמץ כדי לקיים את הצוואה ואת דברי המת.

     

    ... בתורת הפרשנות מקובלת הבנה בין פרשנות במובן הצר לבין פרשנות במובן הרחב. פרשנות במובן הצר נותנת מובן משפטי ללשון הטקסט, וגבול הלשון הוא גבול הפרשנות. לענייננו, הפרשן מגשים את רצון המצווה באמצעות הלשון שקבע המצווה. פרשנות במובן הרחב חורגת אל מעבר ללשונו של הטקסט, מוסיפה לה, גורעת ממנה או משנה אותה. בפרשנות במובן הרחב יוצר הפרשן אמצעי חדש (לשון חדשה) אשר בעזרתו הוא מגשים את רצונו של המצווה וממלא חלל שנתגלה בהצהרת המצווה ...

     

    בסעיף 54 (ב) לחוק, העוסק בפרשנות הצוואה, יש ביטוי הן לגישת הפרשנות במובן הצר הן לפרשנות במובן הרחב. סעיף 54 (א) לחוק, עניינו פרשנות במובן הצר היונקת "מתוך הצוואה". לעומת זאת, סעיף 54 (א) סיפא לחוק, עניינו פרשנות במובן הרחב היונקת "מתוך הנסיבות", כגון התנהגותו של המצווה בשעת עשיית הצוואה, לפניה ואחריה (הצעת חוק הירושה משנת תשי"ב, עמ' 96), וכמו כן הנסיבות האופפות את עשיית הצוואה ואף צוואות קודמות שערך המצווה ... סעיף 54 (א) לחוק קובע דרך פעולה ברורה שבה על הפרשן לפסוע בשעה שעוסק הוא במלאכת פרשנות הצוואה : קודם כול, עליו לבחון נסיבות חיצוניות. דרך זו קרויה "תורת שני השלבים". דהיינו – בשלב הראשון, פרשנות פנימית מתוך לשון הצוואה עצמה, ורק אם זו אינה נותנת פתרון, שומעים ראיות על נסיבות חיצוניות. "תורת שני השלבים" נקבעה כהלכה לעניין פרשנות הצוואה בפסקי דין רבים, והמפורסם שבהם הוא ע"א 239/89 שורש נ' גלילי פ"ד מו(1) 861 (להלן : "הלכת שורש"). "תורת שני השבים" והלכת שורש היו לדרך המקובלת לפרשנות צוואה שעליה התבססו בתי המשפט בפסיקתם במהלך השנים (ראו לדוגמה : ע"א 760/86 רוזן נ' שולמן פ"ד מג(3) 586; ע"א 5654/92 בורשטיין נ' מסר פ"ד מט(5) 461; ע"א 4714/90 ויספלד נ' ויספלד פ"ד מח(3) 104; ע"א 102/80 פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום פ"ד לו(4) 739; ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 כרך א – והאסמכתאות המבואות שם; ראו גם ע"מ (חי') 547/07 אלמונית נ' פלוני (9.9.2007); ת"א (נצ') 3139/01 משה -דוד שמחה נ' משה-דוד מיכאל (27.7.2006)). ... "

     

    עוד נכתב בהמשך "חוק הירושה אינו מערכת סגורה ועצמאית של כללים, אלא חלק ממערכת החקיקה האזרחית. עקרונות הפרשנות על פי חוק החוזים מוחלים גם כל פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה, ככל שהדבר מתבקש לצורך העניין ובשינויים המחויבים (סעיף 62(ב) לחוק החוזים). עריכת צוואה הינה בבחינת עשיית פעולה משפטית. סעיף 54(א) לחוק הירושה זהה בניסוחו ובתכליתו להוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים, העוסק בפרשנות החוזה. על כן, בעת העיסוק בדיני הירושה יש להביא בחשבון מערכת נורמות רחבה הרבה יותר, אשר יש לעסוק בה, היות שהיא משפיעה – אם בדרך ישירה ואם בדרך של היקש – על דיני הירושה (סעיף 1 לחוק יסודות המשפט. בפרשת אפרופים נדון סעיף 25(א) לחוק החוזים, העוסק בפרשנות החוזה וזהה בניסוחו ובתוכנו לסעיף 54(א) לחוק הירושה. דעת הרוב קבעה שעל פי פירושה של הוראת הסעיף אין לפעול עוד לפי "תורת שני השלבים" אלא יש לפעול לפי שיטה פרשנית משולמת המאפשרת תנועה בלתי פוסקת מלשון החוזה לנסיבותיו החיצוניות ללא הגבלה פורמלית. כדי לבצע את התהליך הפרשני, צריך הפרשן להיות מודע הן לטקסט הן לנסיבות בעת ובעונה אחת. פרשת אפרופים הסירה את המגבלות במעבר מלשון החוזה לנסיבות. כל פרשן יכול להתחיל בנקודת המוצא הנראית לו, בין בלשון החוזה ובין בנסיבות. עם זאת, יש עדיפות נורמטיבית לאומד הדעת העולה מלשון החוזה כאשר קיימת התנגשות עם אומד הדעת העולה מן הנסיבות (פרשת אפרופים, שם, עמ' 310; להלכת אפרופים קמו מתנגדים רבים (ראו בהקשר זה דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד סא(2) 1) שמצדדים במתן משקל ראוי ללשון החוזה ע אף הרטוריקה של הלכת אפרופים (ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט (28.1.2008); ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (13.2.2008) מה שהביא לתיקונו של סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973). " [ראה עמ' 162-159].

     

     

     

     

     

     

     

38. כעת אביא את הסעיפים הרלוונטיים להכרעה מתוך הצוואה הנוגעות לבית המנוחה :

     

    הציטוט אשר הובא בדרך של העתקה מגוף הצוואה הושמט שכן הוא כולל פרטים מזהים .

     

     

39. כפי שעולה מלשונה של הצוואה, במסגרת סעיף 2(א) לצוואה, המנוחה ציוותה כי כל עזבונה יועבר לצדדים בחלקים שווים. קרי 1/3 לכל אחד מהצדדים. במסגרת סעיף 2(ב) לצוואה, עוד ציוותה המנוחה ונתנה הוראות מפורשות בעניין הבית. המנוחה התייחסה להשקעות שביצע הנתבע בשנת 2000 בשיפוצים בסכום שהוא מעל 600,000 ₪. עוד היא קבעה כי אין למכור את הבית במשך 18 חודשים לאחר פטירתה. לאחר חלוף 18 חודשים מיום פטירתה, היא ציוותה כי שלושת האחים רשאים פה אחד למכור את הבית או להחליט יחד לגבי המשך החזקתו. עוד קבעה וציוותה המנוחה כי ככל ולא תתקבל הסכמה בפה אחד אזי הנתבע יהיה מחויב לפנות את הבית יחד עם משפחתו. עוד ציוותה המנוחה וקבעה הוראות בעניין כספים להם זכאי הנתבע בנוסף לתמורה שהוא אמור לקבל ממכירת הבית והכל בהתאם למועד פטירתה של המנוחה.

     

40. על פי לשונו של סעיף 2(ג) של הצוואה עולה כי ככל והמנוחה תלך לעולמה עד 30.9.2005 אזי הנתבע יהיה זכאי לקבל מתוך התמורה סך של 600,000 ₪ כאשר היתרה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים. ככל והיא תלך לעולמה לאחר 30.9.2005 ולפני 30.9.2015 אזי מהסכום יופחת סכום בסך של 40,000 ₪ לכל שנה כאשר סכום ההפחתה המקסימלית יהיה 40,000* 10 חודשים קרי 400,000 ₪ כאשר מעבר לסכום זה לא תהיה כל הפחתה. ככל והמנוחה תלך לעולמה בכל מועד שהוא לאחר 30.9.2015 אזי הנתבע יקבל בכל מקרה, סך של 200,000 ₪ מתוך התמורה כאשר היתרה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים. יש לזכור כי המנוחה נפטרה בשנת 2020 קרי לאחר 30.9.2015.

     

     

     

     

    זכויותיו הנטענות של הנתבע בבית,

41. עיינתי ושקלתי טענות הנתבע ושמעתי באריכות את הצדדים והגעתי למסקנה כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח טענותיו ובטח לא להוכיח את טענותיו הסותרות את לשון הצוואה שניתן צו לקיומה. לא שוכנעתי כי רצון המנוחה כפי שהוא נלמד הן מלשון הצוואה והן מחומר הראיות, היה להעניק זכויות קנייניות בבית. מיד יפורטו הנימוקים.

     

42. למקרא הצוואה עולה כי רצון המנוחה היה להסדיר את אופן חלוקת עזבונה בין ילדיה. המנוחה ציוותה במפורש כי כל עיזבונה יחולק בין שלושת ילדיה בחלקים שווים . לא זו אף זו, המנוחה נקטה במונחים שאינם משתמעים לשני פנים, לפיהם הבית שייך לה. לא ניתן ללמוד מהצוואה כי המנוחה התכוונה להעניק זכויות כלשהן לנתבע בבית על אף שהמנוחה הייתה מודעת להיקף ההשבחות והפיצויים שביצע הנתבע בביתה. כך למשל ציינה המנוחה במסגרת סעיף 2(ב) לצוואה " בני **** השקיע בשנת 2000, בשיפוצים בביתי...". לשון הצוואה די ברורה בעניין מהות הזכויות המוענקות לצדדים . ממנה עולה כי רצון המנוחה היה להעניק בצורה שוויונית את הבית לשלושת ילדיה תוך מתן ביטוי למגורי הבן *** בבית ולהשקעותיו שיוחזרו לו בסכום הולך ופוחת עם השנים לפי מועד פטירתה עד למינימום של 200 אש"ח . לא מצאתי כי לשון הצוואה מחזקת את טענות הנתבע לפיהן, רצון המנוחה היה להעביר את הזכויות בבית לנתבע או לפחות יחידת דיור מתוך הבית . סביר להניח כי ככל והמנוחה התכוונה להעביר את הזכויות הקנייניות בבית, כולן או חלקן לבנה הנתבע , אזי היא הייתה מציינת זאת בצוואה או בכל מסמך אחר שערכה במרוצת השנים . בנסיבות העניין , לשון הצוואה אינה מעניקה לנתבע כל זכויות בבית למעט זכות מגורים מוגבלת בזמן וזכות להחזר השקעות המוגדרת היטב . להיפך, המנוחה מצווה ונותנת הוראות בכל הנוגע למכירת הבית בהעדר הסכמת כל היורשים. על פי היגיון הבריא והשכל הישר, הסכמה ואף ציווי כזה של מכירת הבית כיחידה אחת, לא הייתה מועלית כלל , ככל ואכן ברצונה של המנוחה היה להעביר זכויות כלשהן מתוך הבית לנתבע. עוד יודגש כי המנוחה בעצמה לא מצאה לנכון לעשות כל הפרדה / הבחנה בין ילדיה כפי שמתבקש היה לעשות לו סברה כי יש ממש בטענות הנתבע כי הוא הבעלים הבלעדי של הבית או חלק ממנו . מכאן, אין מקום לקבל טענות הנתבע שאינן תואמות ואינן מתיישבות עם הוראות הצוואה. למותר לציין גם כי הנתבע לא הוכיח טענותיו בהיבט התכנוני לקיומה של יחידת דיור נפרדת , ככל ואכן היה ממש בטענותיו כי יש להתייחס ליחידה זו בה הוא גר כחלק "נפרד" מהבית. הפרדת מונים נעשית לצורך ייתור התחשבנות בין המשתמשים בחלקי הנכס ואין בה כדי ללמד על הפרדת הבית ליחידות דיור עצמאיות ונפרדות כפי שטוען הנתבע .

     

43. מסקנה זו בכל הנוגע לאומד דעתה של המנוחה, נלמדת גם מהנסיבות החיצוניות לרבות מחומר הראיות המונח בפני ואף מעדותו של הנתבע. מחדל המנוחה מלהעניק לנתבע את הזכויות בבית על אף הבנתה ומודעותה לחשיבות נושא זה, מחזק טענות התובעות. די בעדותם של הצדדים בכדי ללמד כי המנוחה אכן הייתה מודעת ואף מבינה את ההשלכות והמשמעויות המשפטיות הנוגעות לרישום הזכויות בבית. רושם זה לא רק מקבל חיזוק בעדויות הצדדים אלא גם מהתנהגותה של המנוחה כפי שאישר הנתבע במהלך חקירתו הנגדית.

     

44. הנתבע בעצמו אישר כי הסכם משנת 1994 שערכה המנוחה בזמנו אצל עו"ד גרובר נועד לשמור על הבעלות בנכס מבן זוגה **** [ראה ש' 26-36 בעמ' 8]. אם כן, יש בכך בכדי לתמוך בטענות התובעות בכל הנוגע להבנתה של המנוחה . לו היה ממש בטענות הנתבע בכל הנוגע לרצון המנוחה להעניק לו זכות בעלות בבית אזי, זכויותיו הנטענות של הנתבע היו מקבלות גיבוי כלשהו בהסכם שהייתה המנוחה יכולה לערוך. לא מצאתי כי הייתה מניעה כלשהי שמנעה מהמנוחה להבטיח את זכויותיו של הנתבע בדירה בכלל ובצוואה בפרט. כפי שטוען הנתבע , המנוחה ידעה לקבל ייעוץ משפטי בשנים הרלוונטיות .

     

     

45. נתתי את דעתי גם להתנהגות הנתבע לאורך כל הדרך לאחר פטירתה של המנוחה, אשר רק ותומכת במסקנה אליה הגעתי לפיה רצון המנוחה היה להעניק את הזכויות בבית בחלקים שווים לשלושת ילדיה. לו היה ממש בטענות הנתבע אזי ספק אם הנתבע היה פועל לצורך חלוקת הזכויות בבית. בעניין זה אישר הנתבע כי הוא פנה והציע לתובעות באמצעות פנייה למשרד המומחה במיסוי מקרקעין , לצורך רכישת חלקן של התובעות. להלן חלק רלוונטי מעדותו של הנתבע " ש. כדי להגיש את ההצעות פניתם יחד למשרד מומחה למיסוי עו"ד ירון אלדר שהיתה נציבת מס הכנסה לשעבר. ת. כן. והתמחות המשרד שלה איך לעשות הליך כזה בצורה כזו ללא מס כלל או ישולם מינימלי בהתאם לחוק. ש. ולאחר בירור שהתחלתם לעשות מול משרד ירון אלדר הגשת הצעה ביום 9.9.21 נספח 5 לתביעה שלנו, מציג לעיונך, ושם אתה כותב "הצעתי זו להסדר בינינו..." ... ת. כן ש. כלומר כדי לרכוש את חלקה האחיות בבית ביקשת לעשות שיתוף פעולה עם הבן ת. ביקשתי להפוך את הבית הזה כפי שנטען ע"י התב"ע לשתי דירות כפי שניתן הנדסית ולפי התב"ע, ואז **** הבן שלי יוכל לקחת משכנתא..." [ש' 1-12 בעמ' 10 לפרוט' הדיון מיום 22.1.25 ].

     

46. עוד נשאל ונתבקש הנתבע לאשר כי "עד רגע זה בחקירה, עברנו על מכתב מיום 1.3.21 נספח 8 לתביעה שלנו. על נספח 12 לתביעה שלנו טבלה שנערכה במשרד אלדר מיום 9.8.21, את הודעת ווטסאפ נספח 2 לגילוי מסמכים מיום 2.10.21 ואת מכתב שלך נספח 5 לתביעה שלנו מיום 9.9.21 ואת הצוואה שאושרה ביום 20.3.2022 בכל מכתבים וכל מה שעברנו עד עתה אתה אומר הבית צריך להתחלק ל- 3 אחרי שנתחשבן על ההשקעה שעשית בבית. נכון? ת. כן " [ש' 23-28 בעמ' 11]. די בתשובותיו של הנתבע בכדי לחזק את טענות התובעות שכן הנתבע בעצמו הבין אז כי רצון המנוחה היה חלוקת הבית בחלקים שווים לצד התחשבות בהשקעה שהנתבע השקיע בבית .

     

47. גם מחומר הראיות מתקבל הרושם כי הנתבע בעצמו תמך ופעל לשם הגשמת רצונה של המנוחה בכל הנוגע לחלוקה שוויונית בבית. למשל ראה מכתבו של הנתבע מיום 1.3.2021 (שצורף כנספח 8 לכתב התביעה שהגישו התובעות) שבו כותב הנתבע במפורש " ...ימים לא קלים לכולנו,.... עוד לא עיכלנו את הפרידה מאימא ומיד נכנסו לעניין מכירת / רכישת הבית שאמנם היה ידוע וצפוי, אולם כעת זה כאן וצריך להתמודד עם זה. אני מקווה שהתהליך יעבור לנו במהירות. בהסכמה והבנה ללא משברים גדולים, אולם אין ברירה אלא להתחיל ורצוי לסיימו כמה שיותר מהר, כי זה מעיק עלי מאוד וממש מדיר שינה מעיני ואני בטוח שמעיק גם עליכן. חשוב לי שתדעו כי ברור לי שהכסף ממכירת הבית חשוב לעתידכן ועתיד ילדיכן, בדיוק כמו שחשוב לי ולמזלנו אין ויכוח על בסיס והוא חלוקת שווי הנכס לשלושתנו".

     

48. די באמור לעיל ובהודאתו של הנתבע לחזק את המסקנה אליה הגעתי, לפיה אומד דעתה של המנוחה ורצונה היה לחלק את הבית בין הצדדים בחלוקה שוויונית ולא להעניק את הבית ואף לו את היחידה הנטענת שבנה וגר בה הנתבע במשך 20 שנה , באופן בלעדי לנתבע.

     

49. לא נעלמו מעיני טענות הנתבע שהועלו במסגרת סיכומיו בדבר ניהול המו"מ וכי אין עסקינן בהסכמות מחייבות, אך אינני מקבל טענות אלו. אין בכך בכדי להצדיק התעלמות מהודאות בעל דין שהוגשו כחלק מחומר הראיות בתיק. לא זו אף זו, הנתבע בעצמו אישר במהלך עדותו את תוכנן של התכתבויות אלו . די בכך בכדי להצדיק מתן משקל לאותן התכתבויות ומכתבים המהווים כחלק בלתי נפרד מחומר הראיות בתיק.

     

50. אף בצוואות הקיימות והקודמות שערכה המנוחה (ראה נספח 2 לנספחים שצורפו לתשובת התובעות להתנגדות הנתבע, עמ' 86-99 לנספחי כתב התביעה שהגישו התובעות) ועל אף שאני מודע כי הצוואה התקפה והמחייבת היא הצוואה שלה ניתן צו קיום צוואה במסגרת פסק דיני מיום 5.4.2023, עדיין לא ניתן להתעלם כי הנוסח החוזר על עצמו ושאינו שנוי במחלוקת הוא חלוקת כל עיזבונה של המנוחה בחלקים שווים. קרי, הן מהצוואה שלה ניתן צו קיום צוואה והן מיתר הצוואות עולה מסקנה ברורה לפיה, רצון וכוונת המנוחה היה להעביר את הבית בין הצדדים בחלקים שווים. חשוב להדגיש כי הנתבע אכן תמך דאז באותה צוואה והסכים כי יינתן צו לקיומה .

     

51. בהקשר זה מצאתי לנכון להפנות למה שכבר קבעתי במסגרת פסק דיני מיום 5.4.2023 ואשר לנימוקים אלה, לא מצאתי כי הנתבע התייחס והתמודד בצורה עניינית ומשכנעת במסגרת סיכומיו. כך קבעתי במסגרת 24 לפסק הדין " אינני מתעלם מטענות המשיב לרבות הפנייתו לאמור בסעיף 34 לחוק הירושה, אך גם אינני מתעלם כי המשיב לא העלה טענותיו מסוג זה במועדים הסמוכים למועד מתן צו קיום לצוואה הראשונה משנת 2022 לפיה, כלל עיזבון המנוחה חולק בחלקים שווים. ככל וטענתו של המשיב, כי נכס זה אינו נכלל בעיזבון, אזי לא ברור מדוע הוא הסכים למתן צו קיום לצוואה הראשונה, שקבעה במפורש כי כלל עיזבון המנוחה יחולק בין כל היורשים בחלוקה שוויונית. מטעם המשיב לא הועלתה התנגדות ואף לא הועלו טענות דומות לטענות שהועלו במסגרת ההתנגדות. יש לזכור כי צו קיום לצוואת המנוחה משנת 1995 ניתן ביום 20.3.2022 והמנוחה נפטרה ביום 20.11.2020. כפי שהרחבתי לעיל, המשיב בעצמו במסגרת ההתנגדות שהוגשה מטעמו טען כי בסעיף 1.1.1 "מהטעם כי צו הקיום לצוואה מיום 12/02/1993 שהוצא לבקשת ובהסכמת הצדדים עודנו בתוקף...".

     

52. אמנם בהקשר זה העלה הנתבע בסיכומיו, כי עד למועד הצוואה הראשונה, זכויותיו בעזבון טרם נבנו וטרם נרכשו , אך אינני מקבל טענותיו של הנתבע שכן הנתבע בעצמו טען כי בשנת 1993 המנוחה "אישרה" לו לבנות את ביתו ואילו לצוואה זו ניתן תוקף בשנת 2022 , קרי שנים רבות לאחר רכישת ובניית זכויותיו הנטענות של הנתבע בנכס העיקרי הכלול בעיזבון.

     

53. על יסוד כל המקובץ לעיל, עולה כי הן פי לשון הצוואה הברורה והמפורשת והן על הנסיבות החיצוניות עולה כי קבלת פרשנות הנתבע לפיה, המנוחה רצתה והתכוונה להעניק את זכויותיה בבית או בחלק ממנו לנתבע לא רק שאינה נתמכת בראיות כלשהן אלא שהיא סותרת, אינה תואמת ואינה מתיישבת עם רצונה של המנוחה בדבר חלוקה שוויונית בין הצדדים.

     

    זכויות הקנייניות של הנתבע בבית,

54. מבלי לגרוע מכל האמור לעיל, יצוין כי אף בחינת טענותיו של הנתבע לגופו של עניין, בכל הנוגע למעמדו בבית כבעלים וכבעל זכויות קנייניות בבית לרבות בחלק ממנו, דינן להידחות.

     

55. אכן הצדק עם התובעות בכל הנוגע להעדר קיומה של ראיה בכתב המעגנת והמסדירה את זכויותיו הנטענות של הנתבע בבית. לא מצאתי כי עלה בידי הנתבע להציג כל מסמך שיכול ללמד על כריתת עסקת מקרקעין. מלבד הסתמכותו של הנתבע על הצוואה אשר לשיטתו מעניקה לו את הזכויות הקנייניות, לא מצאתי כי הייתה הפנייה לאסמכתא או הוכחה בכתב אחרת. למותר לציין, כי כבר קבעתי במנומק לעיל, פרשנות לפיה, הצוואה הינה בגדר מסמך בכתב המעניק לנתבע זכויות, נדחתה על ידי , שכן פרשנות כזו לא רק שאינה נלמדת מהוראות הצוואה אלא שהיא גם מנוגדת ואינה מתיישבת עם רצון המנוחה , אותו יש לכבד.

     

56. בהקשר זה, אפנה בנוגע לשאלה האם נכרתה עסקת מתנה במקרקעין ועל היסוד של דרישת הכתב, אביא את עיקרי הדברים כפי שהובאו בעמ"ש (חיפה) 55156-10-19 פלוני נ' אלמוני [פורסם במאגרים המקוונים]:

     

    " הסכם מתנה של זכות במקרקעין – דרישת הכתב:

    סעיף 1 לחוק המתנה קובע כי מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה וכי דבר המתנה יכול שיהיה גם מקרקעין.

    סעיף 6 לחוק המתנה קובע כדלקמן:

    "הבעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל - בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון".

    הקנייתה של זכות במקרקעין מוסדרת בחוק המקרקעין, תשכ"ט–1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). סעיף 7 לחוק המקרקעין קובע כי עסקה במקרקעין טעונה רישום וכל עוד לא נגמרה העסקה ברישום, רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה. סעיף 8 לחוק המקרקעין קובע כי התחייבות במקרקעין טעונה מסמך בכתב, וסעיף 5(א) לחוק המתנה קובע כי התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.

    מכאן כי הסכם מתנה במקרקעין טעון מסמך בכתב מכוח דרישת הכתב המהותית הן בחוק המתנה והן בחוק המקרקעין ראו לענין זה:

    ע"א 11/75 ועד הישיבות א"י נ' מיכאלי, פ"ד ל(1) 639 (1975) – (להלן: "ענין ועד הישיבות") ע"מ (חי') 358/06 ס.י. נ' ס.א. [פורסם בנבו] (25.9.06) – (להלן: "ענין ס.י."). ראבילו, פירוש לחוקי החוזים, חוק המתנה, מהדורה שניה, עמ' 401-403 (להלן: "ראבילו").

     

    20.דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין:

    כשנערך הסכם פורמלי להעברת זכויות במקרקעין, פשיטא כי מתקיימת דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין (וממילא מתמלאת דרישת הכתב שבסעיף 5(א) לחוק המתנה הנדרשת להתחייבות ליתן מתנה במקרקעין).

     

    מה נעשה כשאין הסכם פורמלי כאמור, אלא מסמכים אחרים שמהם, כך נטען, ניתן ללמוד על עסקת המקרקעין (בתמורה או ללא תמורה)?

    בשאלה זאת דן כב' השופט עמית בענין ס.י, שם ציין בסעיף 15 לפסק דינו כדלקמן:

    "קיימת פסיקה ענפה לעניין הפרטים שיש להעלות על הכתב לצורך דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין.

    ניתן לזהות בפסיקה גישה מחמירה, שראשיתה בע"א 726/71 גרוסמן נ' בידרמן, פ"ד כו(2) 781 (1972) ולאחריה ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן, פ"ד כח(2) 791 (1974), שם מנה השופט עציוני מספר תנאים מהותיים שיש להעלות על הכתב כגון: "שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העיסקה, המחיר, זמני התשלום, הוצאות ומסים, אם אין הוראה אחרת עליהם בחוק..." (הדגשה שלי – י.ע.).

    מנגד, אנו מוצאים מגמה מצמצת שהגיעה לשיאה בע"א 235/75 קאדרי נ' מסדר האחיות צ'רלס הקדוש, פ"ד ל(1) 800 (1970). באותו מקרה, הכיר בית המשפט בקבלה דלת פרטים, שכללה רק מקצת מהיסודות המהותיים שנקבעו בהלכת קפולסקי לעיל, וזאת על ידי השלמת פרטים חסרים באמצעות פניה להוראות החוק והנוהג. וראה, בדומה, הקבלה שנדונה ברע"א 10/87 ג'דיר נ' שופאניה, פ"ד מא(2) 553 (1987).

    באמצעות הוראות השלמה שונות ריככה אפוא הפסיקה את דרישת הכתב המהותית, ובשורה ארוכה של פסקי דין, השלים בית המשפט חוסרים בדרישת הכתב לגבי הוצאות ומסים, מועד מסירה ומועדי תשלום – נילי כהן "צורת החוזה" הפרקליט לח 383, 424 ((התשמ"ט).

    ומהם הפרטים הנדרשים לצורך עסקת מתנה? בהתחייבות ליתן מתנה, די בכך ש"המסמך מזהה בצורה ראויה את הצדדים להסכם, את הנכס נשוא החוזה ואת מהות העסקה המתבצעת - הענקת בעלות במקרקעין בדרך מתנה - ע"א 588/81 צ'יזיק נ' הורביץ, פ"ד מ(1) 321, 323 (1986).

    21.ככל שעסקינן במסמך שאינו כולל רכיב של "מהות העסקה" האם ניתן להתגבר על כך?

    גם על שאלה זאת השיב כב' השופט עמית בענין ס.י. (סעיף 16-17) במילים הבאות:

    "עקרונית, הפסיקה הייתה נכונה להשלים גם את הפרט החסר של מהות העסקה. בע"א 664/81 הווארד נ' ארז, פ"ד לח(3) 301 (1984), לא נזכר במסמך אותו ערכו הצדדים, אם בעסקת מכר עסקינן או בעסקה של חכירה לדורות או בעסקה אחרת. השופט ש. לוין, בדעת מיעוט, גרס כי אין להשלים את המסמך. ואילו השופט ברק (כתוארו אז) גרס כי ניתן להתגבר על הפרט החסר במסמך, וניתן להיוודע על מהות העסקה תוך הזדקקות לראיות חיצוניות למסמך. עם זאת, ולהבדיל מהמקרה שבפנינו, הצדדים שם כינו עצמם כ"קונה ו"מוכר" כך שספק עד כמה ניתן לראות בהיעדר ציון מהות הזכות המועברת, כחוסר ממשי. ואכן, השופט גולדברג גרס כי אין צורך כלל להיזקק לפרשנות חיצונית באשר המסמך מדבר בעד עצמו. בדומה, גם ברע"א 10/87 ג'דיר נ' שופאניה, פ"ד מא(2) 553 (1987) שהזכרנו לעיל, המסמך היה קבלה בלבד, ובית המשפט השלים את היסוד של מהות העסקה, בכך שהסיק מהמילה "תמורה" שנזכרה בקבלה, כי מדובר בעסקת מכר.

    בפסיקה אנו מוצאים נכונות לקבל ראיות חיצוניות בכתב, כדי להשלים פרטים חיוניים, על דרך של אינקורפורציה עם מסמכים אחרים הקשורים למסמך שיש להשלימו – ראה, לדוגמה, ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2), 151 160-161 (1981) (שם הושלם המחיר על פי שטר חוב); ע"א 251/85 רוטמנש נ' ויניגר, פ"ד מא(3) 827 (1987) (שם נלמד המחיר מקבלה); ע"א 504/83 זיתון נ' זערורה, פ"ד מא(2) 154 (שם צוין המחיר ביפוי הכח והעסקה כבר בוצעה); ע"א 475/87 אהרונוב נ' אהרונוב, פ"ד מג(3) 165 (1989) (שם נאמר במסמך השני כי הבעל מילא אחר התחייבויותיו על פי המסמך הראשון)".

     

    22.לסיכום ייאמר בכל הקשור להתחייבות ליתן מתנה זכות במקרקעין כדלקמן:

    • דרישת הכתב היא היסוד הראשון הנדרש להוכחת עסקת מתנה במקרקעין;

    • היסוד השני שיש להוכיחו הוא הכוונה של נותן המתנה להקנות את המקרקעין במתנה למקבל המתנה.

      ראו לענין זה: ענין ס.י. פסקה 19; ת.א.(חי') 4418-11-12 בלנקשטיין נ' מידן, [פורסם בנבו] פסקאות 21-22 (12.5.2014).

       

      23. אפשרות חזרת נותן המתנה מהתחייבותו ליתן מתנה:

      על התחייבות ליתן מתנה, להבדיל ממתנה שהוקנתה לאלתר, חל סעיף 5(ב) לחוק המתנה הקובע כי "כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו". לפנינו כלל ושני חריגים בצדו.

      הכלל הוא, שכל עוד לא הסתיימה העסקה ברישום, רשאי נותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו ליתן מתנה. היינו אין הגבלה בזמן כל עוד לא הושלמה המתנה וכל עוד לא שינה המקבל את מצבו בהסתמך על המתנה.

      אין צורך במסירת מסמך פורמלי שבו נותן המתנה מודיע למקבל המתנה על חזרתו מן ההתחייבות ליתן מתנה, ודי, למשל, בהודעה בעל פה או בהגשת תביעת ביטול.

       

      זכות החזרה של נותן המתנה אינה מוגבלת בשום אמת מידה להערכת הסיבה לחזרה מהמתנה. היינו – נותן המתנה רשאי לחזור בו מכל סיבה שהיא, אם כי גם במקרה כזה יש להשתמש בזכות החזרה בתום לב כהוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973.

       

      בצידו של הכלל בדבר זכות נותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו ליתן מתנה, שני חריגים והם: ויתור בכתב של נותן המתנה על הזכות לחזור בו, או שינוי מצב של מקבל המתנה בהסתמך על ההתחייבות.

      ראו לענין זה:ראבילו, עמ' 357-359;

      ענין ס.י. סעיף 21.

      24.זכות החזרה מהתחייבות ליתן מתנה כזכות אישית

      הגישה הרווחת בפסיקה ובספרות המשפטית היא, כי "זכות החרטה", היינו זכות החזרה מהתחייבות ליתן מתנה, היא זכות אישית של נותן המתנה שאינה ניתנת להעברה ליורשים או למנהל עזבון.

      ראו לענין זה:

      ראבילו, עמ' 360-361;

      ענין ועד הישיבות;

      ע"א 2215/00 ג'ורי נ' דנגורי פד"י נו(3), 932,942 (2002)."

57.  בע"א 1612/03 גרינפל נ' בן צבי [פורסם במאגרים המקוונים] הרחיב וסקר בית המשפט את העקרונות להוכחת הקניית מתנה בקבעו:

     

    " הקניית מתנה כרוכה בשני יסודות – האחד, כוונה להקנות והשני- ביטוי חיצוני לפעולה ... היסוד המכריע הוא כוונתו של הצד הנותן, השאלה אם במקרה ספיציפי נלוותה למעשה החיצוני כוונה להקנות את הנכס היא שאלה שבעובדה"

     

58. עוד נקבע בתמ"ש (חיפה) 26852-09-14 פלונית נ' פלוני [פורסם במאגרים המקוונים] כי רישום הזכויות נחשבת לאינדיקציה הראשונה לבחינת אומד דעתם של הצדדים אשר מעניק את המתנה [ ראה לעניין זה תמ"ש (חדרה) 67203-02-20 א' ג' נ' ת' ג' [פורסם במאגרים המקוונים]]. באותו עניין [ תמ"ש 67203-02-20 נקבע " ... אוסיף, כי ההלכה היא שגם כאשר מדובר בהסכמה משפחתית, אין בכך כדי לפטור מדרישת הכתב במקרקעין (בע"מ 329/15 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] ( 25.2.2015). מצופה היה שאילו הכוונה היתה להקנות את המקרקעין במתנה היה מוסדר הרישום בהתאם, נרשמת הערת אזהרה, או לכל הפחות היה תיעוד בכתב לעסקה." [ פס' 30 לפסק הדין].

     

59. אינני מקל ראש בטענות הנתבע לפיהן הוא הסתמך על הסכמתה של המנוחה לאפשר לו לגור בבית וכי הוא ביצע השקעות והשבחות , אך עדיין אין בטענות מסוג זה בכדי לפטור את הצדדים מקיומה של דרישת הכתב שעה שהצוואה אינה מעניקה זכויות קנייניות כלשהן לנתבע. מכאן, טענותיו של הנתבע יזכו להתייחסות עניינית במסגרת ההתחשבנות הסופית בין הצדדים , אך לא כטעם המצדיק הכרה בזכויותיו הקנייניות של הנתבע בבית.

     

60. נוכח המהלכים המשפטיים שנקטה בהם המנוחה, מתרשם אני כי אכן הצדק עם התובעות בכל הנוגע לרמת מודעותה והבנתה של המנוחה להשלכות המשפטית הקשורות לרישום זכויות בבית. כפי שהבאתי לעיל, הנתבע בעצמו אישר מה היו מניעיה של המנוחה בעריכת אותו הסכם משנת 1994 . כך שדי בהסבריו של הנתבע בכדי לחזק את טענות התובעות לכך כי המנוחה הייתה אדם בר דעת ואכן הבינה את המשמעות של "שימור והגנה" על זכויותיה בבית.

     

61. כמו כן, אין להתעלם גם מהכשרתו של הנתבע ( ***** ) אשר כבר נתקל בהתנגדות מצדה של המנוחה עוד לפני שרכש את המגרש בישוב האחר . נוכח ניסיונו , מקצועו והכשרתו סביר להניח כי היה עושה את כל המוטל עליו על מנת להבטיח את זכויותיו הקנייניות הנטענות בבית. באשר למשכנתא, לא ברור כיצד נימוק זה יש בו לסייע לנתבע שכן לטענת הנתבע המנוחה משכנה את הנכס על מנת שיתאפשר לנתבע לרכוש את המגרש בישוב האחר . מכל מקום, גם ייקבע כי כל המשכנתא הושקעה בנכס אז מן הסתם, עבודות אלו אמורות לקבל ביטוי בשווי הנכס כפי שיוערך ע"י המומחה שימונה.

     

62. לפיכך, אכן הצדק עם התובעות כפי שהרחיבו בהן במסגרת הסיכומים, שכן עיון בכתבי הטענות של הנתבע לרבות בסיכומים מלמד כי בין המנוחה לבין הנתבע לא נערך כל מסמך בכתב או כל אסמכתא בכתב לעסקת מקרקעין כדרישת החוק והפסיקה. עוד יודגש כי הנתבע לא טרח לצרף אישורים תכנוניים כלשהם או כל מסמך אחר מהוועדה לתכנון ובנייה שיכול לתמוך בטענותיו בעניין הבעלות והזיקה לנכס. אמנם הנתבע צירף מסמכים המלמדים על התוספות וההשקעות הנטענות שעצם קיומן אינו שנוי במחלוקת , אך לא מצאתי כל היבט קנייני במסמכים אלה בנוגע לזכויותיו הנטענות של הנתבע.

     

63. על יסוד האמור לעיל ועל סמך התשתית העובדתית שהונחה בפני ובהתאם להוראות הדין החלות כפי שהרחבתי לעיל, אני דוחה טענות הנתבע מכיוון שלא שוכנעתי כי עלה בידי הנתבע להוכיח כי יחידת הבית שבה הוא גר במשך השנים , הועברה לו . לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי המנוחה התחייבה להעביר לו בין אם במתנה ובין אם לא במתנה , את היחידה.  קבלת מסקנה זו מנוגדת ואינה מתיישבת עם הוראות הצוואה.  עם זאת, שוכנעתי כי לנתבע ניתנה רשות להתגורר בבית. כעת אבחן את טיב ומהות הרשות שניתנה לנתבע. 

     

     

     

    רישיון במקרקעין

64. רישיון במקרקעין, או זכות בר רשות, היא הזכות היחידה לשימוש במקרקעין אשר אינה נמנית עם חמשת סוגי הזכויות המנויות בחוק המקרקעין (בעלות, שכירות, משכנתא, זיקת הנאה, זכות קדימה). מדובר בזכות שנולדה לפני חוק המקרקעין (תורת ההשתק) והמשיכה להתקיים בפסיקת בתי המשפט. ( ראו: ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו(5) 184; ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד, פ"ד נח(4) 27; בתמ"ש 11900/98 ד' נ' א' [פורסם בנבו]).

     

65. זכות בר רשות במקרקעין יכולה להינתן מבעל הקרקע באופן מפורש (בהסכם בכתב או בעל פה), או יכולה להינתן מכללא, כאשר בר הרשות עושה שימוש בקרקע בידיעת בעל הקרקע, ללא שבעל הקרקע מוחה על כך שנים רבות. כידוע, במתן רישיון במקרקעין, מוענקת זכות שימוש בלבד בנכס. זכות זו בדרך כלל אינה ניתנת להעברה ואין לה אופי קנייני. זאת ועוד, נותן הרישיון רשאי, בדרך כלל, לחזור בו מהרשות. נרשם בהקשר זה כדלקמן:

     

    " רשיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס. "רשות במקרקעין" באה להבחין מהענקת זכות במקרקעין שמאפייניה הם החזקה ושימוש בנכס, או שימוש בלבד.....רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע" (ראו: מאמרה של פרופ' זלצמן, רישיון במקרקעין, הפרקליט מב(א), (1995) 24).

     

66. בכל פסקי הדין שנדרשו לסוגיית הרישיון במקרקעין, נקבע כי על מנת שרשות תהא בלתי הדירה ובלתי ניתנת לביטול תידרש הסכמה מפורשת מצד בעל הקניין לכך. הסקתה של רשות בלתי הדירה מכללא ומכוח הנסיבות בלבד, תיעשה במשנה זהירות ובנסיבות נדירות ( ראו: עמ"ש 37005-01-14 פלונים נ' פלוני [פורסם בנבו] (מיום 30.12.14)). גם כאשר קובע בית המשפט, כי לפי תנאי ההסכם בין הצדדים ניתנה רשות בלתי הדירה לשימוש במקרקעין, מוקנית לו הסמכות להיעתר לתביעה לסגת מהתחייבות זו או לבטל הרשות שניתנה בכפוף לתנאים לפי שיקול דעתו.

     

67. על מקורותיו של מוסד רישיון במקרקעין ועל האבחנה בין רישיון בלתי הדיר לבין רישיון הדיר, אביא את הדברים שנקבעו בעמ"ש (מרכז) 9507-10-21 ז.ס נ' ח.ס [פורסם במאגרים המקוונים]:

     

    " רשיון במקרקעין – קיצורו של דין

     

    1. כידוע, מוסד הרשות במקרקעין הוא יציר הפסיקה. ראשיתו ב"תורת ההשתק" (estoppel) שפותחה בדיני היושר האנגליים ועיקרה מניעת תוצאות בלתי-צודקות, הנובעות מיישומו של הדין כפשוטו, בדרך של השתקת המתנגדים מלטעון בבית המשפט טענות משפטיות או עובדתיות, שהן נכונות כשלעצמן, אולם מביאות לתוצאה בלתי צודקת. את ההשתק עיגנה הפסיקה הישראלית בעיקר על עקרון תום הלב, שאומץ בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (ראו סע' 39 ו – 61 (ב) לחוק; וראו, כדוגמה, ע"א 7139/99 אלוני נ. ארד [פורסם בנבו] (2004)). מתוך עקרון זו נותר מוסד "הרשיון במקרקעין" על מכונו גם אחר חקיקתו של חוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 (להלן- חוק המקרקעין), ולמרות שהרשות אינה נזכרת כזכות קנינית או דומה לה במסגרת חוק זה, ואף שנקבע בו כי "מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק" (סע' 161 לחוק; וראו לעניין זה – תמ"ש (ת"א) 20094/97 א. נ' ס. י. [פורסם בנבו] (2004).

        

    2. יתר על כן, בהתאם לפסיקה, רשות במקרקעין אינה מותנית בהסכם מפורש ודי אם ניתן להסיק מהתנהגותם של בעלי המקרקעין כי הסכימו לשימוש של אחר ברכושם. בהתאם לפסיקה, יש להבחין בין הרשאה שניתנה בתמורה, הניתנת לביטול בכפוף להוראות דיני החוזים הכלליים והוראות סע' 31 לחוק השכירות והשאילה, לבין הרשאה ללא תמורה, הניתנת, על פי רוב, לביטול מידי, עם הבעת דעתו של המרשה כי אין הוא מעוניין בהמשך מתן הרשות (ע"א 304/72 ביאלר נ' ביאלר [פורסם בנבו] (1973); ע"א 517/70 גרוס נ' מועדון נ.צ בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (1971).

        

    3. על מנת שהרשות תהיה בלתי הדירה, נדרשת הסכמה מפורשת מצד בעל הקניין. קביעה של רשות בלתי הדירה מכללא, מכח הנסיבות בלבד, היא מהלך חריג שיש להיזהר בו ולעשות בו שימוש לעיתים נדירות, שכן משמעותה שלילת אפשרותם של בעלי המקרקעין לממש את זכותם הקניינית. עפ"י הפסיקה, ניתן במקרים חריגים להכיר ברישיון כבלתי הדיר, וזאת כאשר עקרונות הצדק ותום הלב דורשים זאת, וכאשר עולה כי הנסיבות יצרו הסתמכות צפויה, הגיונית ולגיטימית של מקבל הרשות, לפיה הרשות שניתנה לו היא לצמיתות (ע"א 515/76 לוי נ. ויימן [פורסם בנבו] (1981); ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד, [פורסם בנבו] (2004); ע"א 5136/91 קוגלמס נ' קוגלמס, [פורסם בנבו] (1995); ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, [פורסם בנבו] (1992); ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ, [פורסם בנבו] (1986)).

        

       ודוק, כאשר הצדק מחייב קיומה של זכות בלתי-הדירה, אין היא באה לסיומה עם העברת המקרקעין, אלא מכוחו של ההשתק, המכונה גם השתק קנייני (Proprietary Estoppel), היא חלה כלפי צד שלישי - נושה, יורש או רוכש - שזכויות בעל-המקרקעין עברו אליו. זאת, להוציא רוכש המקרקעין בתמורה ובתום-לב, שלא ידע על קיומה של זכות השימוש (ע"א 7139/99 הנ"ל; נ. זלצמן רישיון במקרקעין, הפרקליט מב, תשנ"ח - תשנ"ז, 25, בעמ' 40-41).

        

       16.השיקולים אותם יבחן בית המשפט לצורך קביעה האם מדובר ברישיון בלתי הדיר הם, בין השאר, כוונת הצדדים ליצירת רישיון, תנאי הרישיון, משך הזמן בו החזיק בעל הרישיון בקרקע בלי שפעל בעליה לסילוקו. כמו כן תבחן השאלה האם בהסתמך על ציפייה זו השקיע בעל הרישיון השקעות בנכס, כגון הקמת מבנה או שיפור מבנה קיים, ומה היקף ההשקעות, האם ההשקעות היו על דעת בעל המקרקעין ובשיתוף פעולה עמו וכיו"ב (ראו תמ"ש (יר') 11900/98 ד' נ' א' [פורסם בנבו] (2007); תמ"ש (קר') 4141/02 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (2009).

        

       17. ההשתק הקנייני ועקרון תום הלב מחייבים איפוא לבחון את מערכת היחסים שנוצרה, לא רק במשקפיו של הדין הפורמלי אלא גם על פי שיקולי צדק, תוך בירור השאלה האם יהיה זה צודק לאפשר לבעל המקרקעין לחזור בו מהרשות שנתן למשתמש ולתבוע סילוקו מהנכס. לפיכך, רשאי בית המשפט, משיקולים של צדק, למנוע את ביטול הרשות, או להתנות את הביטול בתשלום פיצויים למורשה, על ההשקעות שהשקיע או על הנזק שנגרם לו, על פי הנראה נכון וצודק, תוך איזון כלל האינטרסים של המרשה והמורשה (ע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי [פורסם בנבו] (1962); ע"א (ת"א) 3356/00 בית ברחוב אלנבי בתל-אביב בע"מ נ' ורבה בלה [פורסם בנבו] (2003).

            

       18. ובאופן ישיר לעניין הנדון – הובהר בפסיקה כי גם אם שוכנע בית המשפט כי עסקינן ברשות לצמיתות אשר אינה מוגבלת בזמן, אין פירושו של דבר כי בהכרח לא ניתן לפנות את בר הרשות. אפשר כי בנסיבות מסויימות (למשל סכסוכים מרים ומתמשכים בין המרשה ולמורשה) יהיה ראוי להורות על פינוי, וזאת בכפוף לתשלום פיצויים ((ע"א 515/76 יצחק, רחל ורות לוי נ' חיים ויימן, ו-4 אח' [פורסם בנבו] (1977); עא (תל אביב) 9394-06-20 - בנימין יוסיפוב נ' עירית תל-אביב-יפו, [פורסם בנבו] (2021)).

            

           המלומדת נינה זלצמן, במאמרה ""רשות־ חינם" במקרקעין כ"השאלת מקרקעין" -גישת הסיווג והלכות ה"רישיון במקרקעין"", עיוני משפט ל"ה (2012) עמוד 265 מבהירה כי לאחר שהתגבשה הזכות "הבלתי הדירה", הרי שמתקיימת למעשה "חסינות מפני כוחו של הנותן לסיים את הרשות לפי רצונו ובאופן שרירותי" (ה"ש 14 בעמוד 272) וכי במקרים אלה אף שאין בית המשפט מחויב לסעד מסוים הרי ש –

            

           " לבית המשפט מסור שיקול דעת בעניין זה, והוא רשאי לבחור ממגוון של סעדים את הסעד אשר ראוי, לדעתו, להעניק לפלוני בנסיבות המקרה, החל בהטלת חיוב כספי על בעל המקרקעין ועד לחיובו להקנות לפלוני זכות במקרקעין...הרעיון המנחה במתן הסעד מבוסס אף הוא על שיקולים של צדק, לאמור שעל הסעד להיות פרופורציונלי לסבל שנגרם לפלוני כתוצאה מהסתמכותו על ההבטחה או המצג של בעל המקרקעין באופן שיספק את המידה המינימלית הדרושה לשם עשיית הצדק, ולא מעבר לכך." (עמוד 271)."

            

            

           ראה גם ע"א 483/16 יהודאי נ' חלמיש [פורסם במאגרים המקוונים וההפניות שם : ע"א 346/62 רכטר נ' מנהל מס עזבון, ירושלים, פ,ד יז 701, 710 (1963), ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית – כנסת ובית-מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210, 214 (1977), רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 151,170 (1999), ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד, פ"ד נח(4) 27,42 (2004) ועוד, וראה גם ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2) 337, 341.

            

68. בעניין כאן, לאחר שעיינתי ושקלתי טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי בנסיבות המקרה דנן ונוכח התשתית העובדתית והראייתית שהונחה בפני, שוכנעתי כי הרשות שניתנה לנתבע הינה רשות הדירה שניתן לבטל אותה בכל עת בכפוף להענקת צדק ותום לב. לא שוכנעתי כי במקרה דנן, המקרה דנן שונה מפסקי דין קודמים שניתנו בעניין זה באופן המצדיק לקבוע כי הרשות שניתנה לנתבע הינה רשות בלתי הדירה. ביטולה של רשות זו נלמד מהוראות צוואתה של המנוחה שניתן צו לקיומה ממנה עולה במפורש כי רצון המנוחה הוא כי לאחר פטירתה, הנכס יימכר ותמורתו תחולק בחלקים שווים בין הצדדים תוך שהיא מאפשרת המשך רשות מגורים במהלך 18 החודשים לאחר הפטירה. לשון הצוואה ברורה בעניין זה . יש לראות בצוואה זו כהוכחה לכך שמדובר ברשות הדירה ומוגבלת בזמן למגורים.

     

69. כפי שכבר הזכרתי לעיל, לא נעלמו מעיני טענות הנתבע בכל הנוגע להשבחות ולהשקעות שהמנוחה בעצמה אינה חולקת על קיומן . ראיה לכך, המנוחה קבעה הוראות בכל הנוגע לאופן החזרת הכספים. בעניין זה אעסוק בהמשך. חשוב לציין כי על אף שהנתבע אכן מעוניין להמשיך ולהתגורר בבית שבו הוא גר אך נוכח האמור בצוואתה של המנוחה, בנסיבות מקרה דנן, יש לפעול בהתאם להוראות הצוואה קרי להורות על מכירת הבית וחלוקת התמורה שתתקבל בין הצדדים בחלוקה שוויונית קרי 1/3 לכל אחד מהצדדים והכל בכפוף ליתר הקבוע בפסק דין זה לרבות נושא ההשבחות וההשקעות שהנתבע נשא בהן.

     

70. בנסיבות ונוכח כל המפורט לעיל, אני מגיע למסקנה כי לנתבע אין זכויות קנייניות בבית וכי יש לחלק את העיזבון לרבות בבית בחלוקה שוויונית בין הצדדים , קרי , כל אחד מהצדדים זכאי ל 1/3 מהעיזבון בכלל ומהבית בפרט. נוכח הציווי המפורש של המנוחה לפיו ככל ואין הסכמה בין הצדדים אזי אין מנוס אלא להורות על מכירת הנכס. המסקנה המתחייבת בנסיבות העניין היא להורות על מינוי שמאי על מנת שיעריך את שוויו של הבית לשם מכירתו למרבה במחיר .

     

71. החלטה מתאימה בעניין זה תינתן בנפרד בהמשך. עם קבלת חוות דעת השמאי ולאחר שתינתן לצדדים הזכות להעלות טענותיהם בעניין חוות הדעת יובא התיק לעיוני למתן פסק דין משלים שיעסוק בפירוק השיתוף והתחשבנות סופית בין הצדדים. ראוי לציין כבר מעתה את העקרונות לפירוק השיתוף בבית בכך שתינתן לצדדים לבצע את המכירה ביניהם ללא צורך בהליכי כינוס נכסים וזאת לפרק זמן מקובל של 90 ימים ממועד קבלת חוות הדעת. לאחר פרק זמן זה וככל שלא תהיה הסכמה של שני הצדדים להאריכו, ימונו בזאת עורכי הדין המייצגים את הצדדים בהליכים אלה לשמש ככונסי נכסים לשם ביצוע המכירה על כל המשתמע מכך. הליך הכינוס יהיה בלשכת ההוצאה לפועל . ככל ורשם ההוצאה לפועל ישתכנע כי ב"כ הצדדים אינם מצליחים למכור את הנכס ככונסי נכסים במשותף , אזי ימונה כונס נכסים חיצוני ניטרלי ע"י כב' רשם ההוצל"פ .

     

72. כעת אעסוק בטענות הנתבע בעניין ההשקעה וההשבחות.

     

     

    פיצויים בגין ביטול הרישיון או בגין השקעה והשבחה בלבד?

73. בפסק דינו של בית המשפט העליון בבע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית [פורסם במאגרים המקוונים], חודדה ההלכה בכל הנוגע לשיקול דעתו של בית המשפט בבואו לפסוק פיצויים לבר רשות שהרשות שניתנה לו בוטלה עת נקבע כי הפיצויים הנפסקים הם אך ורק בגין ההשקעה וההשבחה שבוצעה בנכס :

     

    ""10.שנית, נתתי דעתי על טענת המבקש בנוגע למנגנון חישוב הפיצוי בגין ביטול רשות במקרקעין. גם באשר לשאלה זו, מצאתי כי שרירה וקיימת הלכה פסוקה ומחייבת. בעניין דיאמנשטיין (ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת מחלקת עבודות ציבוריות – מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 14 (21.3.2007)) קבע השופט ס' ג'ובראן: "הלכה היא, כי רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטול הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ואף זאת מכוח שיקולי צדק". אבהיר, כי בעניין זה נדונו אמנם פיצויים בגין קרקע שהופקעה, אך ההלכה שנקבעה רלבנטית גם לביטול רשות במקרקעין, שאיננו בדרך של הפקעה. זאת משום שבעניין דיאמנשטיין נקבע כי רשות במקרקעין איננה מקימה זכות לפיצויים מכוח דיני ההפקעות, ועל כן הפיצוי שנפסק היה אך בגין ביטול הרשות שנגרם כפועל יוצא מן ההפקעה (ראו גם: רע"א 9212/05 מעודה נ' חברת מפעלי בתים משותפים בגוש 6135 בע"מ 5 [פורסם בנבו] (23.11.2006); רע"א 1156/02‏ חיר נ' לידאי, פ"ד נז(3) 943, פסקה 9 (2003); רע"א 2701/95‏ כנעאן נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 151, פסקה 16 (1999); ע"א 463/79‏ ג'בראן‎ ‎נ' ג'בראן, פ"ד לו(4) 403, פסקה 8 (1982); ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210, 219-218 (1977); ע"א 657/71‏ יקותיאל נ' שר האוצר, פ"ד כו(2) 564, 567 (1972); יצוין כי בחלק מפסקי הדין פוצו ברי-הרשות גם בגין הפסדים שנגרמו להם מחמת ביטולה, אך הדבר איננו רלבנטי לענייננו-אנו)

     

    11. אמנם נכון, כי בכל הנוגע לרשות במקרקעין נתון לבית המשפט שיקול דעת בקביעת הסעד הצודק בנסיבות העניין (נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24, 30 (התשנ"ה-התשנ"ו); ע"א 496/82‏ רוזן‎ ‎נ' סלונים, פ''ד לט(2) 337, פסקה 5 (1985)). אך גם קביעה זו אין משמעה כי הפיצוי בגין ביטול הרשות איננו נתון בגדרים כלשהם. ראו לעניין זה את דבריו של השופט צ' זילברטל: "במקרים המתאימים, יבחן בית המשפט בהתאם לנסיבות כל מקרה ובהתבסס על שיקולי צדק, האם ראוי להקנות סעד לבר-הרשות, כאשר באמתחתו מגוון של סעדים – החל מהתניית ביטול הרישיון בתשלום פיצוי כספי בעבור השבחת המקרקעין וכלה בקביעה כי הרשות בלתי-הדירה ואינה ניתנת לביטול" (ע"א 6757/13 אביטסם נחום נ' מדינת ישראל - רשות הפיתוח, [פורסם בנבו] פסקה 22 (19.8.2015); ההדגשה הוספה – נ' ס'‏). הנה כי כן, במסגרת דיון ב'גורלה' של רשות במקרקעין, על בית המשפט לדון ולהכריע במספר שאלות: האחת, האם הרשות הדירה, אם לאו; השניה – אם יקבע כי הרשות הדירה – האם היא בוטלה, אם לאו; והשלישית – אם יקבע כי הרשות בוטלה – האם יש להתנות את ביטולה בתשלום פיצוי. שעה שנקבע כי רשות היא הדירה ומבוטלת, וכי יש לפסוק פיצויים בגין ביטולה – ואף אם קביעות אלו התבססו על שיקולי צדק – או אז יש לילך בדרך שהתוותה הפסיקה ולקבוע פיצוי אך בשווי השקעת ברי-הרשות בנכס ובהשבחתו."

     

74. ראה גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 24.8.2022 עמ"ש 12327-10-21 נ' נ' ס' [פורסם במאגרים המקוונים] פס' 72,73 לפסק הדין עת נקבע :

     

    "... מפסיקה אחרונה זו, עולה כי בית המשפט מוסמך משיקולי צדק להתנות את ביטול הרשות בפיצוי כספי, ואולם פיצויים אלו ייפסקו בגין ההשבחה ולא בגין אובדן הרישיון." [פס' 72-73 לפסק הדין].

     

75. עוד אפנה לדברים שנקבעו בעמ"ש 4194-10-17 ע' ח' נ' ר' ח' [פורסם במאגרים המקוונים]: ראוי לציין כי הוגשה בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אך הבקשות נדחו כאמור בהחלטת בית המשפט העליון ביום 13.3.2019]:

     

    "פיצוי בגין ביטול הרישיון ?

    28.שוכנעתי, בדומה לבית משפט קמא, כי ביטול הרישיון מצד ע' עם גירושי הזוג פגע ב- ר' ובאינטרס ההסתמכות שלה, אשר נהגה בדירה "מנהג בעלים", טיפחה ותחזקה אותה ובכך השביחה אותה ושמרה על ערכה, כאשר היא רואה בדירה כמי שאמורה לשמש למגוריה ללא מגבלת זמן. אם כן, האם זכאית ר' לפיצוי בעקבות ביטול הרישיון, עבור מה וכיצד יחושב?

     

    29.בעמ"ש (חי') 52947-12-15 ח.י.א נ' מ.א.ג [פורסם בנבו] (2.8.2016) סקרתי בהרחבה את התפתחות החקיקה והפסיקה בכל הנוגע למוסד הרישיון במקרקעין, וכך כתבתי שם:

     

    "...מוסד הרישיון במקרקעין מבוסס על תורת ההשתק שפותחה בדיני היושר האנגליים ונקלטה במשפט הישראלי באמצעות סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל. השתק זה נועד על מנת למנוע מבעל זכות במקרקעין לחזור בו מן ההרשאה שנתן לאחר לשימוש במקרקעין, אם המורשה הסתמך על ההרשאה בתום לב ובאופן סביר ושינה את מצבו לרעה על ידי השקעות שהשקיע במקרקעין, מתוך ציפייה שיוכל להמשיך להשתמש בהם כל עוד הוא מעוניין בכך...יחד עם זאת, נפסק כי נוכח שיקולי הצדק שביסוד תורת ההשתק, היא תופעל בגמישות, תוך שלבית המשפט ניתן שיקול דעת בקביעת הסעדים הנובעים ממנה, אם מתן רשות שימוש במקרקעין ללא הגבלה ואם פיצויים. אמנם, סעיף 160 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") ניתק את דיני המקרקעין מדיני היושר האנגליים, וסעיף 161 לחוק המקרקעין, קבע כי מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין, אלא על פי חוק. אולם הפסיקה המשיכה להכיר במוסד הרישיון במקרקעין וקבעה כי כיום ניתן לעגן את תורת ההשתק בחובת תום הלב שנקבעה בחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973..." .

     

    עד לאחרונה נהגו בתי המשפט בסכסוכי משפחה, לפסוק פיצוי למורשה שהסתמך על ההרשאה שניתנה לו להשתמש במקרקעין, כאשר גובהו של זה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט ונגזר משיקולי צדק, בהתחשב בנסיבותיו של אותו מקרה. על אלה נמנו תקופת הנישואין והחיים באותו נכס-דירה וכן מידת ההשקעה בנכס והשבחתו. הפיצוי באותם מקרים לא הצטמצם לכדי ההשבחה של הנכס בלבד אלא בגין ביטול הרישיון והפגיעה באינטרס ההסתמכות להמשך מגורים ושימוש בנכס. כך למעשה נהג בית משפט קמא במקרה שלנו.

     

    30.באשר לקושי שהתעורר בהערכת שווי ההשבחה, במיוחד בחברה המסורתית הערבית, בבע"מ 7181/12 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (19.11.2012) בחן בית המשפט קיומה או העדרה של כוונת שיתוף של הצדדים, בני זוג לשעבר, בקרקע שניתנה לבעל על ידי הוריו ונרשמה על שמו בלבד, אך יועדה לצורך מגוריו המשותפים עם בת זוגו ובניית בית מגורים במקרקעין. באותה פרשה הוצג הקושי לשום את שווי ההשקעות שבוצעו בנכס.

     

    הדברים אמורים במיוחד כאשר מדובר בחברה הערבית המסורתית בה הבעל בדרך כלל ממלא את תפקיד המפרנס והשולט בפן הכספי ואילו האישה ממלאת את תפקיד בת הזוג הביתית ודואגת לגידול הילדים ולמשק הדירה. חלוקת תפקידים זו מקשה על האשה להוכיח גובה ההשקעות שנעשו, מכיוון שהבעל הוא זה שעמד בקשר עם מבצעי השיפוצים וההשבחות, והוא זה שמעורה בהוצאות שהוצאו עבור אלה. יתר על כן ביחס לאותה חברה, סברו בתי המשפט, כך גם אני ועמיתי להרכב זה, כי ראוי ליתן לאותו טיפוח והשבחה וכן חלוקת תפקידים, ביטוי כספי הולם, כאשר האשה אינה צוברת במהלך החיים המשותפים זכויות, לא מעבודה ומפיתוח קריירה, וגם לא באלה של בן זוגה שלרוב לצד השכר החודשי המשולם לו, אינו צובר זכויות סוציאליות. בל נשכח גם בהקשר זה, כי מאחר והמקרקעין רשומים ע"ש הורי הבעל, גם נמנעת מהאשה האפשרות לקבל זכויות כלשהן בנכס עצמו, גם אם כך הוסכם בינה לבין בעלה ומכח שיתוף, אילו המקרקעין היו בבעלות בן הזוג, שיתוף שלרוב מתגבש ומתאפשר באותם מקרים של זוגיות וחיי משפחה הנמשכים תקופה משמעותית, לצד הבאת ילדים משותפים אל העולם, גידולם וטיפוחם בתוך אותו נכס וכן השבחתו.

     

    31.אלא שפסיקת בית המשפט העליון מהעת האחרונה ב-בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (10.5.2017)) תחמה את שיעור הפיצוי בגין ביטול רישיון (רישיון הניתן לביטול) לכדי שווי השקעת בר הרשות בנכס ובהשבחתו בלבד. בהקשר זה הפנה בית המשפט העליון , כב' השופט נ. סולברג, לע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות הנ"ל [פורסם בנבו]. עוד נקבע, כי על בית משפט לבחון על בסיס ראיות מוצקות את שיעור ההשקעות שהשקיע בר הרשות בנכס ולאחר מכן לבחון על בסיס אותן ראיות את שיעור הפיצויים הראוי, או יותר נכון לומר, ההחזר הראוי הנגזר משיעור ההשקעות בנכס, על בסיס שיקולי צדק.

     

    בעקבות פסיקתו זו של בית המשפט העליון היו שסברו כי ניתן לאבחן אותן הלכות ולהוסיף ולפסוק לבר הרשות בחברה המסורתית (יש לומר, כי הדברים התייחסו לבת הרשות - בת הזוג –האשה שפינויה התבקש באותם מקרים להבדיל מבר הרשות-בן הזוג) פיצוי בגין ביטול הרישיון, זאת מעבר לשווי ההשקעה – ההשבחה וללא קשר אליה, בדומה לפסיקת בית משפט קמא במקרה שלנו (עמדת כב' השופט נ. סילמן בתמ"ש (קר') 49280-10-14 (לא פורסם) (26.11.17)). כך למשל סברו, כי מאחר ויסודות הפיצוי בשיקולי צדק, על כן לא רק ההשבחה או ההשקעה הם שיכתיבו את הפיצוי, אלא גם שיקולים לבר כלכליים, וכי יש לראות בבן הזוג הביתי המטפל בילדים ובבית, כבן זוג "המשביח" כדרישת הלכת דיאמנשטיין.

     

    בכל הכבוד לאותן דעות ולדרך בה הילך בית משפט קמא, מתקשה אני לקבל עמדתו זו, חרף נטיית הלב לתת ביטוי כספי בדמות פיצוי לבן הזוג הביתי, באותם מקרים מיוחדים המאפיינים לרוב ההתנהלות של בני זוג בחברה המסורתית, ומתן מענה הולם וצודק המתחייב מאותן סיטואציות מיוחדות. זאת משום שלדעתי, בפרשת דיאמנשטיין ובע"א 1894/16 הנ"ל [פורסם בנבו] נפסק מפורשות כי הפיצוי נגזר מהשקעת בר הרשות בנכס עצמו ומהשבחתו, זאת להבדיל מהשבחה של דבר אחר, כאשר מי שאמור לשאת באותו פיצוי בגין אותה "השבחה" שבאה מצד בן הזוג הביתי ואפשרה לבן זוגו לצאת לעבודה, להתפרנס ולמצות כושר הכנסתו, הוא בן זוגו ולא הבעלים של הנכס, ומקומו של פיצוי זה להתברר במסגרת תובענה מתאימה בין בני הזוג, ובגדרי שיקולי צדק חלוקתי והתחשבות בפערי הכנסה וכיוצ"ב. רק שם ניתן יהא להתייחס לאותו טיפוח והשבחה וכן חלוקת תפקידים, ולתת להם ביטוי כספי הולם.

     

    32.סיכומו של דבר; אכן קשה להתעלם מהעובדה כי בדרך כלל, כאשר מדובר בבני זוג בחברה הערבית המסורתית בה הבעל ממלא לרוב את תפקיד המפרנס והשולט בהתנהלות הכספית-כלכלית ואילו האישה ממלאת את תפקיד בת הזוג הביתית ודואגת לגידול הילדים ולמשק הדירה, חלוקת תפקידים זו מקשה על האשה להוכיח גובה ההשקעות שנעשו, מכיוון שהבעל הוא זה שעמד בקשר עם מבצעי השיפוצים וההשבחות, הוא זה שמעורה בהוצאות שהוצאו עבור אלה, ועל כן יש להקל עם האשה בפן הראייתי לשם הוכחת גובה ההשבחה וייתכן אף כי במקרים המתאימים, לפסוק פיצוי על דרך האומדנא. האמור הוא בהיבט של הוכחת גובה ההשקעה, כך ששיקולי צדק המנחים את בית משפט לענייני משפחה, יחייבו התאמת הדרישות הראייתיות לאותן נסיבות מיוחדות.

     

    בהיבט האחר של פסיקת פיצוי בגין ביטול הרישיון מעבר להשבחה והשקעה בנכס, פסיקת בית המשפט העליון מגדירה גבולות הפיצוי לא מבחינה כמותית, אלא מהותית, ונועדה להכתיב נורמה אחידה ללא מקום להתחשב במגוון תרבותי-חברתי הקיים בישראל. ייתכן כי דרך זו יוצרת קשיים בטווח המיידי, אך כמו נורמות אחרות, היא תחלחל עם הזמן לתודעתם של אותם זוגות ותוביל לעיגון הציפיות והפיכתן לזכויות אכיפות, בין אם על דרך רישום זכויות במרשם המקרקעין ובין אם במסגרת הסכמית ברורה וכתובה.

     

    מכאן, וכמתחייב מפסיקת בית המשפט העליון, בפרשת דיאמנשטיין ולאחריה בבע"מ 1894/16 הנ"ל [פורסם בנבו] לפיהן "רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטול הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ואף זאת מכוח שיקולי צדק", אין מנוס מלהורות על ביטול הפיצוי שפסק בית משפט קמא לטובת ר' בגין ביטול הרישיון מעבר לסך של 15,000 ₪ בגין השבחת הדירה."

     

    [לעמדתו של כב' השופט ניצן סילמן ראו גם עמ"ש 16551-06-19 פלונית נ' אלוני ואח' [פורסם במאגרים המקוונים]].

     

76. נוכח ההלכה הפסוקה, הפיצוי הנפסק בגין ביטול הרישיון הינו בגין ההשבחה וההשקעה בלבד. כך נכתב בהקשר זה בעמ"ש 17386-03-20 א.א.א. נ' ב.א.א. [פורסם במאגרים המקוונים]:

     

    " הבאתי דברים שהבאתי, שכן גם בנדון שלפנינו, ממבט ראשון נראה, שקופחה זכותה של המערערת אשר גרה במשך 27 שנים תחת אותה קורת גג עם המנוח, וכשזה הלך לבית עולמו, עליה לפנות את הדירה. ואולם וכפי שקבע השופט ג'יוסי ההלכות בעניין זה ברורות ואין מקום לפסוק פיצוי בגין ביטול רישיון, קל וחומר מקום בו זה כלל לא נתבע בהליך שלפנינו. לעניין זה הבהיר כב' השופט ג'יוסי וכדלהלן –

     

    "היבט האחר של פסיקת פיצוי בגין ביטול הרישיון מעבר להשבחה והשקעה בנכס, פסיקת בית המשפט העליון מגדירה גבולות הפיצוי לא מבחינה כמותית, אלא מהותית, ונועדה להכתיב נורמה אחידה ללא מקום להתחשב במגוון תרבותי-חברתי הקיים בישראל. ייתכן כי דרך זו יוצרת קשיים בטווח המיידי, אך כמו נורמות אחרות, היא תחלחל עם הזמן לתודעתם של אותם זוגות ותוביל לעיגון הציפיות והפיכתן לזכויות אכיפות, בין אם על דרך רישום זכויות במרשם המקרקעין ובין אם במסגרת הסכמית ברורה וכתובה. מכאן, וכמתחייב מפסיקת בית המשפט העליון, בפרשת דיאמנשטיין ולאחריה בבע"מ 1894/16 [פורסם בנבו] הנ"ל לפיהן "רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטול הרישיון,"

     

    לדברים אלו מסכים אני. [פס' 40-41 לפסק הדין].

     

77. אין להתעלם כי במקרה דנן, קיימת צוואה. לאחר שעיינתי ושקלתי טענות הצדדים ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות המונח בפני ובשים לב ללשון הצוואה בעניין ההשבחות להבדיל מעניין זכויותיו של הנתבע בבית , אכן שוכנעתי כי המנוחה הסדירה עניין זה במסגרת הצוואה.

78. חשוב לציין כי המנוחה בעצמה אינה מכחישה את היקף ההשקעות וההשבחות שביצע הנתבע שכן ראיה לכך היא בעצמה כותבת ומציינת כי היקף ההשקעות עולה על הסך של 600,000 ₪. נכתב בסעיף 2(ב) לצוואה " בני *** השקיע בשנת 2000, בשיפוצים בביתי ברחוב *** ב ****, הידוע כחלקה ** בגוש ***** להלן : "הבית", מעל 600,000 ₪, שיפוצים אלו העלו באופן ניכר את ערך הבית. בני *** עובר לגור עם משפחתו בשטח של 150 מ"ר בתוך הבית. אני מצווה כי הבית לא יימכר במשך 18 חודשים לאחר פטירתו וכן בני *** ומשפחתו יוכלו להמשיך ולהתגורר בבית ללא תשלום במשך 18 החודשים הראשונים לאחר פטירתו..."

     

79. מכאן, עצם העובדה כי המנוחה בעצמה במועד עריכת הצוואה ידעה והבינה את היקף ההשבחות וההשקעות ביצע הנתבע והיא אף אינה מכחישה כי השקעות אלו העלו את מחיר הבית, היא בכל זאת לא כתבה בצוואתה פיצוי או תשלום כלשהו בהיקף הנטען ע"י הנתבע אזי כפי שכבר הבהרתי לעיל, הרושם המתקבל מהתנהגותה של המנוחה במהלך השנים הוא כי מדובר באדם בר דעת שהבין את המשמעויות הכלכליות והמשפטיות שבוצעו. מכאן, לו היה רצון המנוחה להעניק לנתבע סכומים בהיקף של מעל מיליון ₪ או רבע משווי הבית כפי שטוען לכך הנתבע , אזי המנוחה הייתה מציינת זאת. עצם העובדה כי הנתבע מתבסס על השיפוצים שבוצעו בשנת 2000 וטענותיו לא נסתרו אלא להיפך קיבלו גיבוי במסגרת הצוואה, אינה מצדיקה לחייב את התובעות בתשלום כלשהו לנתבע ובטח לא בסכומים הנטענים.

     

80. אין להתעלם מהסברים אחרים שיכולים להצדיק החלטתה של המנוחה בעניין זה גם אם נראים לנתבע כמקפחים אותו והם רשות המגורים שניתנה לנתבע במהלך אותם שנים וגם רשות המגורים במהלך 18 החודשים הראשונים לאחר פטירת המנוחה.

     

81. עוד יודגש כי הנתבע בעצמו אישר במהלך כי על פי טבלה שהוא ערך, צוין כי היקף ההשקעה בשנת 2000 הינו סך של 595,000 ₪. ראה עדות הנתבע בעניין זה " מייל מיום 10.8.21 מסומן קא/2. ש. אליו צורפה הטבלה המדוברת. ת. נכון ש. תאשר שבטבלה רשום בטור השקעות בנכס כתוב השקעה בשנת 2000 סך 595,000 ₪ ובשנת 2018 השקעה של חדרי אירוח בסך 100,000 ₪. ת. מאשר שכתוב. " [ש' 33-36 בעמ' 10, ש' 1-3 בעמ' 11]. לא מצאתי כי הנתבע הוכיח בראיות או הציג אסמכתאות המתייחסות להשבחות נטענות אחרות במועדים אחרים המצדיקים למנות שמאי. עצם העובדה כי המנוחה התייחסה בצוואה לאותם שיפוצים שבוצעו בשנת 2000 ואשר עליהם מבסס הנתבע את עתירתו ובעניין זה נתנה המנוחה הוראות מפורשות , אזי אין מקום למנות שמאי בעניין זה.

     

82. בנסיבות ולאחר ששוכנעתי כי אכן המנוחה הייתה מודעת לכלל ההשקעות וההשבחות שביצע הנתבע שהעל מעל הסך של 600,000 ₪ ובכל זאת היא קבעה במסגרת סעיף 2(ג) כי הנתבע יהיה זכאי לקבל כספים אלה רק באם מועד הפטירה יהיה לפני 30.9.2005 . כיוון שהמנוחה לא נפטרה במועד זה , אזי אינני סבור כי קמה לנתבע זכות כלשהי בגין ההשבחות מעבר למה שנקבע בצוואה . לשון הצוואה די ברורה . ככל ואכן רצון המנוחה היה שהנתבע יקבל בחזרה את ההשקעה במלואה אזי הדבר היה בא לידי ביטוי במסגרת הצוואה ומבלי להתנות זאת במועד פטירתה של המנוחה.

     

83. עם זאת, אין להתעלם מהמשך סעיף 2(ג) לצוואה שכן המנוחה ציוותה כי בכל מקרה, הנתבע זכאי לקבל סך של 200,000 ₪ . קרי , סך זה הנתבע אמור לקבל ללא כל תלות במועד פטירתה של המנוחה. מכאן, אני קובע כי בנוסף לסכומים שהנתבע יהיה זכאי להם, הוא יקבל את הסך של 200,000 ₪ וזאת בהתאם להוראות הצוואה. קרי סך זה הנתבע יהיה זכאי אליו עוד לפני חלוקת התמורה בין שלושת האחים.

     

     

84. עתירת התובעות לפינויו של הנתבע מהנכס, לטענת התובעות, יש מקום על מתן צו המורה על פינויו של הנתבע מהנכס ועל מתן הצו המורה לנתבע לאפשר לרוכשים פוטנציאליים לבקר ולראות את הנכס. אני מקבל עתירות אלו באופן חלקי. באשר לפינויו של הנתבע, כאמור לעיל, ביטולה של הרשות שניתנה לנתבע נעשית בהתאם לעקרונות הצדק ותום הלב. נוכח האמור לעיל ובאיזון בין חלקו של כל אחד מהצדדים מעיזבון המנוחה לבין השלכות פסק דין זה על מגורי הנתבע ומכוח שיקולי צדק, דומני כי בנסיבות העניין מן הראוי ואף מוצדק לעכב את פינוי הנתבע עד שתתקבל תמורת מכירת הנכס ותתבצע חלוקת התמורה בין האחים.

     

85. מסקנה זו אינה רק מתבקשת מעקרונות הצדק אלא גם מלשון הצוואה שכן עיינתי בצוואה ולא מצאתי כי אכן קיים חיוב חוזי כלשהו מכוחו ניתן להורות על חיובו של הנתבע בדמי שימוש לאחר 18 החודשים לאחר פטירתה של המנוחה. אף פי הוראות הדין, דינה של עתירת התובעות להידחות. התובעות הגישו תביעתן לחיובו של הנתבע בדמי שימוש בחודש 05/23 . התובעות לא רק של הרחיבו בטיעוניהן המשפטיים אלא לא טענו במפורש כי הנתבע מנע מהן לעשות שימוש כלשהו בנכס. להיפך, טענות הנתבע לגבי מגורי התובעת 1 בבית לא נסתרה. ראה בעניין זה עדות התובעת 2 בש' 29-36 בעמ' 25. מכאן, דין עתירת התובעות לחייב את הנתבע בדמי שימוש לעבר להידחות. עם זאת, מובהר בזאת כי ככל הנתבע לא יפנה את הבית בהתאם לפסק הדין אזי יחויב הנתבע בדמי שימוש שינוכו מחלקו היחסי בעיזבון. מכאן, אני מורה לשמאי כבר מעכשיו להתייחס לשיעור דמי שימוש . חיובו של הנתבע בדמי שימוש יהיה אך ורק אם וכאשר הוא לא יפנה את הנכס בהתאם למועד שיקבע בהסכם המכר בין הצדדים לבין הקונה או בהתאם להוראות כונס או כונסי הנכסים שימונו למכירת הנכס ופירוק השיתוף בו בהתאם לפסק הדין . מכאן, אני דוחה את עתירת התובעות למתן צו המורה על פינויו של הנתבע מהנכס באופן מיידי .

     

86. באשר לעתירת התובעות לחייב את הנתבע במתן חשבונית בגין הפעלת והשכרת יחידת האירוח (הצימר) החל מפברואר 2015 ( 7 שנים טרם מועד הבקשה לקיום הצוואה הראשונה) עד למועד פינוי בפועל. נוכח הנימוק שהבאתי לעיל בדבר המועד הקובע ליצירת חיוביו של הנתבע אזי דין עתירת התובעות לחייב את הנתבע החל משנת 2015 להידחות. יש לזכור כי המנוחה נפטרה בשנת 2020 כך שלא ברור מכוח מה עותרות התובעות לחיובו של הנתבע עבור תקופה שקדמה למועד פטירתה של המנוחה.

     

87. עם זאת באשר לחשבונות שהתקבלו לאחר מועד פטירת המנוחה , 20.11.20 ואילך, הנתבע נדרש להמציא לב"כ התובעות או לכונסי הנכסים אסמכתאות בכתב לגבי התקבולים שקיבל בגין הפעלת הצימר ממועד פטירת המנוחה בניכוי ההוצאות שהוציא לשם הפקת אותה הכנסה , שכן אין ספק כי על פי הוראות הצוואה, כספים אלו אמורים היו להתחלק בחלוקה שוויונית בין הצדדים . טענת התובעות לפיהן הן לא קיבלו את חלקן בגין רכיב זה לא נסתרה.

     

    תוצאה ומסקנה,

88. תמ"ש 36871-05-23, דין עתירת התובעות להתקבל באופן חלקי כמפורט להלן: אני מורה על פירוק השיתוף בנכס בדרך של מכירתו לצד ג' המרבה במחיר . לשם כך, ימונה מומחה שמאי מטעם בית המשפט אשר יתן חוות דעת בנוגע לשווי הנכס, שיעור דמי השימוש בחלק מהבית בו מתגורר הנתבע נכון למועד חוות הדעת . החלטה בדבר מינוי שמאי מטעם בית המשפט תינתן בנפרד ותישלח לצדדים. הצדדים רשאים להגיש הודעה משותפת בדבר זהות המומחה. לא תוגש כל הודעה מוסכמת בעניין זה עד ליום 17.6.25 התיק יובא לעיוני ביום 19.6.2025 על מנת למנות כשמאי את דן ברלינר .

     

89. פסק דין משלים יינתן בהמשך לאחר שימצא קונה לדירה ויעסוק במכירת הדירה. מובהר בזאת כי הנתבע יהיה זכאי לסך של 200,000 ₪ בנוסף לחלקו מחלוקת תמורת הדירה. עוד יעסוק פסק הדין בזכויות התובעות ברווחים שהתקבלו אצל הנתבע מהשכרת הצימר לאחר 20.11.20 . עתירת התובעות לפינויו של הנתבע מתקבלת באופן חלקי כאשר אני מעכב את הפינוי עד מכירת הדירה וחלוקת התמורה בין הצדדים. עתירת התובעות לחיוב הנתבע בדמי שימוש נדחית , למעט אם יסרב לפנות את הנכס בהתאם למועד שיקבע בהסכם המכר עם הקונה או בהתאם להוראות כונס/י הנכסים שימונו למכירת הנכס . אם ימונו כונסי נכסים או כונס נכסים , הליך המכירה יתבצע ברשות האכיפה והגבייה לפי ס' 7 לחוק בית המשפט לעניני משפחה ותחת פיקוחו של רשם רשות האכיפה והגבייה .

90. תמ"ש 32785-05-23, דין עתירת הנתבע למתן פסק דין המצהיר על זכויותיו בבית להידחות. חלקו של הנתבע הינו בהתאם להוראות הצוואה , קרי 1/3 מהעיזבון. יש לפעול בהתאם להוראות הצוואה בכל הנוגע לפירוק השיתוף וזאת על דרך מכירת הנכס. מכאן, דין עתירת הנתבע להורות על פירוק השיתוף בעין להידחות.

     

91. נוכח התוצאה אליה הגעתי ולאור נימוקי פסק הדין במסגרתו התקבלו עיקר טענות התובעות ונדחו עיקר טענות הנתבע , אני מחייב את הנתבע **** לשלם לתובעות **** ו **** הוצאות משפט בסך של 35,400 ₪ . סכום זה ישולם תוך 60 יום מהיום , אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל .

     

    זכות ערעור כחוק לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מיום קבלת פסק הדין.

     

    המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את שני התיקים שבכותרת. המזכירות תביא את התיק לעיוני עם קבלת הודעת הצדדים לגבי זהות השמאי כאמור לעיל או ביום 19.6.2025.

     

    פסק הדין המקורי ניתן ביום 27.5.25 .

    ביום 3.8.25 ניתנה החלטה לפיה פסק דין מותר לפרסום .

     

     

    ניתן היום, ט"ז אב תשפ"ה, 10 אוגוסט 2025, בהעדר הצדדים.