הדירה הייתה רשומה בטאבו על שם האם והוענקה על ידה בצוואה לאחת מבנותיהם של בני הזוג. ניסיון אחותה של היורשת לטעון שמחצית מהדירה הייתה של האב מכוח חזקת השיתוף – נכשל
בית המשפט למשפחה בקריית שמונה דחה לאחרונה תביעה שהגישה אישה נגד אחותה להכיר באביהן המנוח כבעלים של מחצית מהדירה בה התגוררו הוריהם בחייהם. השופט רן ארנון קבע שרישום הדירה בטאבו על שם האם נעשה בכוונה ומתון רצון שהדירה תהיה שלה בלבד, והתובעת אינה יכולה לטעון אחרת חצי יובל לאחר מות האב.
הדירה נרכשה בתחילת שנות התשעים לאחר שהורי הצדדים מכרו משק שהיה בבעלותם. שש שנים לאחר מכן הלך אבי המשפחה לעולמו. ב-2015 ערכה האם צוואה נוטריונית ובה הורישה את הזכויות בדירה לנתבעת. ב-2017 הוסיפה האם וערכה גם הסכם מתנה שבו העבירה את זכויותיה בדירה לנתבעת. האם הלכה לעולמה באוגוסט 2019 וחודש וחצי לאחר מכן נרשמו הזכויות בדירה על שם הנתבעת. כ-8 חודשים לאחר מכן הגישה אחותה את התביעה לבית המשפט.
לטענת התובעת, על ההורים המנוחים חלה חזקת השיתוף ולפיכך יש לקבוע כי מחצית מהזכויות בדירה שייכות לאביה (ולה בירושה) גם אם הדירה לא רשומה על שמו.
מנגד טענה הנתבעת כי אביה ויתר בהתנהגות על זכויותיו בדירה כשלא תבע אותן במהלך חייו. לטענתה, חזקת השיתוף לא תחול במצב שבו בעל הזכויות עצמן ויתר עליהן למרות שהיו לו הזדמנויות רבות לתבוע אותן.
יצאה מהבית ב-1986
השופט ארנון ציין כי בהתאם לפסיקה, יורש יכול אמנם לתבוע זכויות בשם אחד מהוריו מכוח חזקת השיתוף, אולם זאת רק אם ההורה לא ויתר על הזכות. הוא הסביר כי במקרה שלפניו האבא ויתר על זכויותיו בדירה, שכן היו לו מספר הזדמנויות במהלך חייו לתבוע מחצית ממנה והוא לא עשה זאת.
השופט הוסיף כי מניתוח הראיות עולה שהתובעת יצאה מבית הוריה כבר ב-1986 – מספר שנים לפני רכישת הדירה – ולמעשה לא הייתה מעורבת בחייהם הכלכליים של הוריה. הוא ציין כי התובעת הודתה במהלך עדותה כי "אין לה מושג" מה היה רצון ההורים ומה הייתה הסיבה לכך שהדירה נרשמה על שם אימה בלבד. לדבריו ככל שהתובעת חשבה שהיא יורשת את הזכויות של אביה בדירה, מצופה היה כי תתבע אותן בסמוך לפטירתו ולא 24 שנה לאחר מכן.
בתוך כך דחה השופט את ניסיון התובעת לטעון לשיתוף האב בדירה לנוכח היותו "אבא מרוקאי" אשר עמד בראש "משפחה ספרדית" שבה הוא היה "ראש השבט". השופט קבע כי טענות אלה דווקא מלמדות את ההיפך ומחזקות את המסקנה שהאב היה דמות דומיננטית ש"על פיו יישק דבר" וכי רשם את הדירה על שם אשתו מתוך בחירה מודעת וצלולה.
בהקשר זה נימק השופט כי אחת מתכליותיה העיקריות של חזקת השיתוף היא הגנה על הצד החלש במערכת היחסים. במקרה זה, הבהיר, הצד החלש הייתה דווקא האם שלא ידעה קרוא וכתוב, בעוד שהאב היה דומיננטי ופטריארך.
השופט אף העיר כי בין ההורים היה הפרש גילאים של 17 שנה, וייתכן שהאב – שבזמן רכישת הדירה היה בן 70 – רשם את הדירה על שם אשתו מתוך הנחה שהיא תשמש אותה שנים רבות לאחר מותו (כפי שאכן קרה).
לפיכך התביעה נדחתה והתובעת חויבה לשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד משה חנייא
- ב"כ הנתבעת: עו"ד נאסר אסמאעיל
עו"ד עמרם נהרי
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין