נהנו משינוי ייעוד – אך לא ישתתפו בהוצאות היזמים

ב-2011 יזמי נדל"ן שקידמו הפשרת קרקעות באבן יהודה תבעו מבעליהן שכר על בסיס "עשיית עושר ולא במשפט". הם נדחו לאחר שלא הוכח שבהתנהלות הנתבעים נפל פגם מוסרי.

ב-1992 נערכה עסקת קומבינציה בין שני יזמי נדל"ן לבין בעלי קרקע חקלאית באבן יהודה. היזמים התחייבו לפעול לשינוי ייעוד הקרקע למגורים ולבנות לבעלי הקרקע 8-9 קוטג'ים בתמורה לקבלת הבעלות ביתרת השטח.

אך המועצה המקומית התנתה את אישור שינוי הייעוד בכך שתוכנית ההפשרה תקודם ביחס למתחם כולו ותחול גם על חלקות סמוכות. כעבור 12 שנה הצליחו היזמים במשימה וייעוד כלל הקרקעות במתחם שונה מחקלאות למגורים, מה שאפשר גם לבעלי החלקות הסמוכות לבנות עליו.

בתביעה שהגישו היזמים נגד בעלי החלקות הסמוכות הם דרשו החזר הוצאות ושכר ראוי.

התובעים הסתמכו בעיקר על חוק עשיית עושר ולא במשפט וטענו ששווי הקרקעות של הנתבעים עלה משמעותית כתוצאה מפעילותם.

התובעים הסבירו שהם "העשירו" את הנתבעים בזכות פעולות ההשבחה ואין זה צודק שהללו ייהנו מכך מבלי לשלם להם את שכרם או לכל הפחות להשתתף בהוצאותיהם הרבות. לטענתם, שכרם הראוי עומד על כ-8% מגובה ההשבחה (שנעה לדבריהם בין 7 ל-10 מיליון שקל) בתוספת הוצאות של 785,000 שקל לפחות.

הנתבעים טענו מנגד שהם כלל לא "התעשרו" שכן נכון להיום הם לא מעוניינים לבנות על הקרקע. עוד לטענתם, הקרקע הייתה אמורה להיות מופשרת ממילא וללא קשר לפעולות התובעים.

הנתבעים הוסיפו שהתובעים פעלו לקידום אינטרס אישי שלהם ופעלו לשינוי הייעוד של חלקותיהם בחוסר תום לב מבלי ליידע אותם או לבקש את רשותם.

הנתבעים סיכמו ש"התובעים הם המתעשרים הגדולים של הפרויקט" ויש לראות את המקרה כסיטואציה בה "זה נהנה וזה לא חסר".

דין מצוי

השופט בנימין ארנון מבית המשפט המחוזי מרכז-לוד קבע שאין ספק שהנתבעים התעשרו כתוצאה מפעילות התובעים שכן אף אם הם לא מעוניינים לבנות על השטח כיום, שווי הקרקע שלהם עלה.

עם זאת, השופט קבע שלא מתקיים אחד היסודות של עילת "עשיית עושר" שדורש שהנהנה יקבל את השירות "שלא על פי זכות שבדין".

השופט הסביר שעל פי הפסיקה גם כשאין הפרה של דין כלשהו קיימת הצדקה להשבה במקרים בהם התעשרותו של הנהנה נוגדת את "תחושת הצדק והיושר". ואולם, הנתבעים כאן לא פעלו באופן בלתי הגון או בחוסר תום לב כלפי התובעים, שכן חלקם התגוררו בחו"ל במועדים הרלוונטיים ואחרים התנגדו להליכי התכנון נחרצות כי רצו דווקא לשמור על הייעוד החקלאי של שטחם.

לבסוף השופט סיכם כי אמנם "קיים טעם לפגם בכך שאדם מתעשר בזכות שכנו שגרם להפשרת הקרקע שלו והוא, בסוג של כפיות טובה, מסרב לשלם לשכנו אפילו את החלק היחסי בהוצאותיו".

עם זאת, לדבריו, "עסקינן בדין המצוי ולא בדין הרצוי" ועל פי הדין הקיים מי שתובע על בסיס עילת "עשיית עושר" צריך להראות התנהגות שלילית כלשהי מצד הנתבע כדי לזכות בהשבה. לכך הוסיף השופט שיש ממש בטענת הנתבעים שדווקא התובעים פעלו בחוסר תום לב כלפיהם כשלא טרחו לבקש את הסכמתם לשינוי הייעוד שיזמו.

בנסיבות אלה דחה השופט את התביעה וחייב את התובעים בהוצאות ושכ"ט עו"ד של 20,000 שקל.

• ב"כ התובעים: עו"ד מאיר בן-שחר ממשרד גלוזמן שם-טוב חוברס ברויד ושות'
• ב"כ הנתבעים: עו"ד ד"ר אריאל פלביאן, עו"ד דוד ששון, עו"ד שירן שולדינר

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.