ניצולי הפיגוע הרצחני בקו 189 של "דן" שהתרחש בדצמבר 2001 והביא למותם של עשרה אנשים, תבעו פיצויים מהרשות הפלסטינית וממרואן ברגותי – באופן אישי. ביהמ"ש דחה את תביעתם לאחר שקבע שלא הוכח מי אחראי לפיגוע. השופט: היה קשה להפריד בין רגשות הכעס והחמלה למצב המשפטי.
בדצמבר 2001 הופעל מטען חבלה רב עוצמה בקו 189 של "דן", שנסע מבני ברק לעמנואל. בעוד הפצועים התבוססו בדמם, החלו שלושה מחבלים לירות לעבר האוטובוס במטרה להרבות בנפגעים. בפיגוע הנוראי נהרגו עשרה בני אדם ונפצעו כשלושים, ביניהם שלושה אחים.
האחים והוריהם, שהוכרו שנפגעי פעולות איבה, לא הסתפקו בכך ודרשו פיצוי גם מהרשות הפלסטינית שלטענתם לא פעלה למניעת פיגועי הטרור, וכן ממרואן ברגותי עצמו, שקידם ועודד פיגועים אלה.
התביעה הוגשה גם נגד המועצה המקומית עמנואל ונגד ראש המועצה דאז, יששכר פרנקנטהל, משום שלטענת התובעים, תושבי היישוב, בהתאם למידע שנמסר להם מהמועצה, הם היו בטוחים שהאוטובוס בו נסעו הילדים היה ממוגן, אך בדיעבד התברר שהוטעו בנוגע לימים והשעות שבהם היו האוטובוסים הממוגנים אמורים לפעול.
עמנואל וראש המועצה דאז הפנו אצבע מאשימה לעבר הרשות הפלסטינית, המועצה הפלסטינית וברגותי, ולעבר "דן" ומשרד התחבורה, שלא סיפקו אוטובוסים ממוגנים כנדרש.
יש לפסוק באופן רציונלי
בתחילת פסק דינו, מציין השופט אבי זמיר את הקושי בכתיבת פסק הדין, שדחה את התביעה לנוכח הפיגוע המזעזע שבוצע ע"י מחבלים נתעבים, ובהתחשב בכאב ובטראומה שגרם לתובעים. לדבריו, קשה להפריד ולהבחין בין רגשות הכאב והרחמים כלפי סבלם של התובעים ורגשות הכעס כלפי מחבלים וארגוני טרור, לבין החובה לנתח את המקרה באופן משפטי, רציונלי ולפי כללי הראיות.
השופט קבע, שאחת האינדיקציות לגבי זהותם האפשרית של מבצעי הפיגוע היא ידיעה עיתונאית שבה צוין שמו של אחד מהם והארגון שנטל את האחריות. אך ידיעה זו אינה יכולה להחליף ראיות של ממש או חוות דעת מומחים, ואינה מהווה ראיה לאמיתות התוכן הכלול בה.
לפי השופט זמיר, פעמים רבות ארגוני טרור מטעים ולוקחים על עצמם אחריות שאינה קיימת, בשביל להסוות את הארגון שביצע את הפיגוע בפועל או על מנת לנכס 'קרדיט' לא להם. השופט קבע, שלצורך הטלת אחריות על הנתבעים בגין הפיגוע, יש צורך בבירור עובדתי באמצעות גורמי הביטחון וארגון הטרור שביצע את הפיגוע, אך הדבר לא נעשה. משכך, לא הוכחה אחריות הנתבעים לביצוע הפיגוע.
השופט דחה את הטענות כלפי "דן" ומשרד התחבורה, ופסק כי אלה פעלו במאמץ משותף להסדרת פעילות אוטובוסים ממוגנים, אך המיגון הוא תהליך מורכב וממושך ובשל כך, ככל הנראה, עוד לא הופעלו מספיק אוטובוסים כאלה בתקופת הפיגוע.
לגבי המועצה המקומית, קבע השופט, שמטבע הדברים היא אינה שולטת בהפעלת האוטובוסים ואינה קובעת את לוח הזמנים שלהם, והתובעים לא הוכיחו כי התרשלה בפרסום מועדי הנסיעה של אוטובוסים ממוגנים – מידע שנמסר לה ממשרד התחבורה או מ"דן".
השופט דחה את התביעה כאמור, וקבע שבנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו.
מדובר בפסק דין חדשני ומעניין, שקובע כי לרשות הפלסטינית אין חסינות כנגד תביעות נזיקין לפי חוק חסינות מדינות זרות, אף שהרשות הוכרה כמדינה משקיפה וניתן לתבוע אותה כשיש ראיות לזהות מבצעי הפיגוע.
נראה כי עמדתו של השופט זמיר נכונה וחשובה, שכן תביעה תתקבל רק כשיש ראיות מוצקות ברמת ההוכחה הנדרשת. הבסיס לאמינות במערכת המשפט והערכת הציבור את פסיקותיה, הוא בעובדה שהיא פועלת ללא משוא פנים ועל סמך ראיות.
* עו"ד עומר יעבץ ממשרד עו"ד עומר יעבץ - צחי ביטון עוסק בחוקי נכים ושיקום ובנפגעי פעולות איבה.
**הכותב לא ייצג בתיק.
***המידע המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין