הוכח כי בין הצדדים נחתם הסכם בעל פה שלפיו ניתנה לאם זכות מגורים ביחידת הדיור לשארית חייה בתמורה לכספים שהעניקה לבן
בית המשפט למשפחה בנצרת דחה לאחרונה תביעה שהגיש בן נגד אימו (78) בה ביקש לפנותה מנכס בבעלותו. הבן טען כי נתן לאימו להתגורר בנכס לתקופה מוגבלת, אך כעת הם מסוכסכים והיא ממשיכה לגור שם ללא תשלום. האם טענה להגנתה כי העניקה לבנה את כל חסכונותיה תמורת הבטחה לגור בנכס בחינם למשך כל חייה.
השופטת רונית גורביץ קיבלה את גרסת האם לפיה העבירה כספים לבנה תמורת התחייבות בעל פה מצדו למגורים בנכס לשארית חייה. היא ציינה שזהו גם הפתרון המתבקש לפי עקרונות הצדק ותום הלב.
התובע הוא בנה היחיד של הנתבעת וברשותו בית מגורים עם שתי יחידות דיור צמודות. בשנת 2011 חלתה האם ועברה ניתוח ומאז היא מתגוררת באחת מיחידות הדיור.
במסגרת הסכם גירושים של התובע ואשתו לשעבר (משנת 2015), נקבע בין היתר שבעקבות הלוואות שנתנו לו הוריו, התובע יממן לאביו שכר דירה למשך כל חייו ואמו תמשיך להתגורר ביחידת הדיור ללא דמי שכירות.
בהמשך, רכש הבן את חלקה של אשתו בבית המגורים והאם נשארה לגור ביחידת הדיור.
בשנת 2018 הגיש הבן תביעה לפינוי וסילוק אימו מהיחידה. הוא טען בין היתר שבהסכם הגירושים אומנם ניתנה לה הזכות להמשיך להתגורר בנכס אך מדובר בזכות מוגבלת בזמן שניתנת לביטול. עוד טען, שהכספים שקיבל "מהוריו" היו למעשה מהאב בלבד, והאם לא העניקה לו כספים. הוא הוסיף שלפי הסכם המכר הבית אמור היה לעבור לרשותו כשהוא פנוי מכל אדם.
האם טענה מנגד כי בנה ואשתו הבטיחו לה בעל פה שתתגורר בנכס עד סוף ימיה והדבר אף עוגן בהסכם הגירושין, שם לא צוין שמדובר בזכות זמנית. היא ציינה כי לא הייתה עוזבת את דירתה ומעניקה לבנה את כל חסכונותיה אילולא הבטחתו זו.
הסכם בעל פה
השופטת גורביץ קיבלה את טענת האם שלפיה ניתנה לה הבטחה בעל פה להתגורר בנכס לתמיד. האם הצליחה להוכיח שהעבירה את רוב כספה לבן, שאף הודה שקיבל סכום מסוים, וטענתה כי נותרה חסרת כל לא נסתרה.
גרסת האם באשר להעברת הכספים וההבטחה בעל פה גם נתמכה בעדות גרושתו של הבן.
עוד ציינה השופטת שככלל הסכמים בעל פה הם ברי תוקף, ובפרט כאשר מדובר בבני משפחה אין נטייה לערוך חוזים פורמליים בכתב.
מעבר לכך, קבעה השופטת כי לא מתקבל על הדעת שהאם תעביר לבנה מאות אלפי שקלים ותיוותר חסרת כל ללא הבטחה מצדו להעניק לה דיור לשארית חייה.
באשר להסכם הגירושים קבעה השופטת שהאם לא הייתה צד בו ולכן הוראותיו אינן חלות כלפיה.
נקבע שהוכח כי מדובר ברשות מגורים שקיבלה האם בתמורה לכספים שנתנה לבן, תוך שהסתמכה על כך שתוכל לגור ביחידת הדיור למשך כל חייה. השופטת גם הוסיפה כי: "זהו גם הפתרון המתבקש לפי עקרונות הצדק ותום הלב".
- ב"כ הבן: עו"ד בלה כהן
- ב"כ האם: עו"ד יוסף ברונפמן
לקריאת פסק הדין בתיק תלה"מ 50954-01-18
עו"ד קארין ברגינסקי
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.