העיתון דיווח על חקירה פלילית נגד אדם שנחשד בהתחזות ומרמה במסגרת סכסוך ירושה, אך לבסוף התיק הסתיים בזיכוי. בית המשפט קבע שהפרסום מכפיש אבל החוק מעניק לעיתון ולכתב הגנות
השופט אביים ברקאי מבית משפט השלום בתל אביב דחה לאחרונה תביעת לשון הרע בסך 400,000 שקל נגד עיתון "ידיעות אחרונות" והכתב רותם אליזרע. התובע הוא אדם שהואשם – וזוכה – מהתחזות לאחיו במטרה להציגו כלא שפוי ולזכות בדירת ירושה. במוקד התביעה, כתבה שפורסמה בעיתון ביולי 2015 בעת שהתובע היה חשוד בעבירה.
בידיעה נכתב כי התובע פנה לרופא המשפחה תוך שהציג עצמו כאחיו, סיפר שאיננו שפוי, ובקלות בלתי נסבלת קיבל מהרופא שאיננו פסיכיאטר אבחון כזה. עוד נכתב כי התובע השתמש במסמך המפוקפק שקיבל כדי לבטל את השותפות של אחיו בבית שהורישה להם אימם בצוואתה.
נגד התובע אכן הוגש בהמשך כתב אישום חמור בגין קבלת דבר במרמה, ניסיון לקבל דבר במרמה ופגיעה בפרטיות. אלא שבסיומו של ההליך פלילי הוא זוכה לחלוטין מאשמה.
בעקבות זאת הוא הגיש בדצמבר 2020 את התביעה נגד העיתון והכתב. הוא ציין כי מדובר בכתבה נרחבת בעיתון עם התפוצה הגדולה בישראל, שייחסה לו שורת מעשים חמורים כולל זיוף – חשד שהוסר עוד בשלב החקירה. זאת, מבלי לברר עמו את אמיתות הדברים ומבלי לקבל את תגובתו.
לדברי התובע, הכתבה השקרית שימשה כמנוף להגשת כתב האישום נגדו, הפכה אותו לשיחת היום בעיר הקטנה בה הוא מתגורר, ומאז פרסומה הוא נזקק לטיפול בריאותי ופסיכיאטרי.
הוא עתר לחייב את הנתבעים בפרסום התנצלות פומבית ובתשלום פיצוי בסך 400,000 שקל בעבור עוגמת הנפש והשלכות נוספות שעמן הוא מתמודד לטענתו עד היום.
מנגד, בידיעות טענו כי הכתבה רק דיווחה באופן נכון על אירועים שנפתחה בגינם חקירה של משטרת ישראל, ושבסיומה אכן הוגש נגד התובע כתב אישום והתנהל נגדו משפט במשך 3 שנים. הם ציינו כי ביקשו לפרסם כתבת המשך על הזיכוי אולם התובע סירב.
עוד טענו הנתבעים כי טרם פרסום הכתבה הפרטים נבדקו מול המשטרה והיא אישרה אותם. כמו כן, שמו של התובע לא הוזכר בכתבה, ואף הודגש בה מספר פעמים שהדברים הם בגדר חשד בלבד.
בנסיבות אלה נטען כי מדובר בפרסום מותר והוגן, שהיה בו עניין ציבורי מובהק והוא נעשה בתום לב תוך מילוי חובתם העיתונאית של הנתבעים. מעבר לזה, הם טענו כי הפרסום מוגן בהגנת אמת דיברתי והגנת תום הלב.
חובה מוסרית וחברתית
השופט ברקאי ציין שאכן יש בפרסום משום לשון הרע. אלא שהוא קיבל את עמדת הנתבעים כי החוק מעניק להם את שתי ההגנות.
באשר להגנת תום הלב הוא קבע שהפרסום מהווה דיווח נכון והוגן על חקירה שהתנהלה אותה עת נגד התובע. השופט קיבל את גרסת הכתב כי דבר החקירה אושר לו על ידי דובר המשטרה, ובנסיבות אלה חלה עליו כעיתונאי חובה מוסרית או חברתית לפרסם זאת.
עוד ציין השופט שמותר לעיתון לדווח על חקירה פלילית, וחוק איסור לשון הרע אף קובע הסדר שלפיו במצב בו התיק הפלילי מסתיים בזיכוי, האדם שזוכה רשאי לדרוש לפרסם את ההחלטה העדכנית. בעניין זה הדגיש השופט כי התובע סירב לכך שתפורסם כתבה המתייחסת לזיכוי מהאישום נגדו.
בהמשך קבע השופט שהפרסום לא חרג ממתחם הסבירות. אמנם הכתב לא פנה לקבל את תגובת התובע, אך אין מקום להטיל על הנתבעים נקיטת אמצעים נוספים מאלו שננקטו טרם הפרסום, והם לא נדרשים לברר בעצמם אם יש אמת בחשדות המתבררות במשטרה. מה גם שהדברים לא הוצגו בכתבה כעובדות וצוין שמדובר בחשדות בלבד.
"הפרסום בעיתון הוא אכן פרסום מכפיש ואולם לנתבעים קמה הגנה מכוח הדין", סיכם השופט ודחה את התביעה.
בשל מצבו האישי של התובע הוא לא חויב בהוצאות.
- ב"כ התובע: עו"ד יוסף פנחס כהן
- ב"כ הנתבעים: עו"ד ירון חנין – משרד עורכי הדין ליבליך מוזר גליק
עו"ד יעקב לביא
עוסק/ת ב-
לשון הרע
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין