השופטת קבעה כי השניים יתחלקו חצי-חצי בקנס על אי דיווח, אולם את המס עצמו וכן את ריבית הפיגורים, ישלם הרוכש, שהתחייב על כך בהסכם מול המוכר. בהתאם לכך הרוכש חויב לשלם לו כ-53,000 שקל.
בימ"ש השלום בצפת קיבל חלקית את תביעתו של בעל קרקע נגד מי שרכש אותה ממנו, בה תבע ממנו חיוב פיגורים בגין אי תשלום מס שבח. השופטת מיכל ברלינר-לוי קבעה כי הרוכש-הנתבע הוא שיישא בפיגורים, בעוד שאת הקנס שהוטל בגין אי דיווח על עסקה ישלמו שניהם חצי-חצי.
מקורו של הסכסוך בעסקה מ-2009, במסגרתה הנתבע רכש מהתובע קרקע בבית ג'ן. השניים לא דיווחו על העסקה לאגף מיסוי מקרקעין. מאוחר יותר התגלעו מחלוקות בנוגע לעסקה עצמה, שבסופו של דבר הוכרעו רק בשנת 2014 בפסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה.
במוקד התביעה הנוכחית ניצבה טענת התובע כי ב-2016 הוא שילם את מס השבח, כולל קנס בגין אי הצהרה וריבית בגין איחורים בתשלום, וזאת בניגוד להסכם שנחתם בין השניים, בו הנתבע התחייב מפורשות כי הוא זה שישלם את המס.
התובע טען כי הקנס שולם באמצעות הליכי גבייה ומימוש עיקול שרשות המיסים הטילה עליו.
מנגד, הנתבע לא חלק על חובתו לשלם את קרן מס השבח בסך 38,095 שקל, אולם התנגד לשאת בתשלום ריבית הפיגורים או הקנס בגין אי הצהרה. טענתו היתה כי אלה הם תולדה של ניסיונות התובע להתנער מהעסקה, וכן של רשלנות של עורך דינו שלא דיווח עליה במועד הקבוע בחוק.
לתמיכה בעמדתו הנתבע הפנה לפסק הדין שניתן בשנת 2014, בו התקבלה תביעתו וניתן צו לרישום הזכויות בקרקע על שמו. רק אז, לשיטתו, ניתן היה לדווח על העסקה לרשויות, אלא שהדבר כבר היה כרוך בתשלום פיגורים וקנסות בסך כ-100,000 שקל.
יכול היה לדווח
היות שהנתבע הסכים לשלם את המס המקורי, השאלה המרכזית היתה מי יישא בסכום הפיגורים שהתווסף לקרן מס השבח בגין העסקה, וכן בקנס בגין אי דיווח.
השופטת ברלינר-לוי הבהירה כי לפי חוק מיסוי מקרקעין, גם המוכר וגם הרוכש חייבים לדווח למינהל על העסקה ופרטיה, תוך 30 ימים מביצועה (ןמס השבח חייב להיות משולם תוך 60 ימים מיום המכירה).
בהמשך הבהירה השופטת שיש להבחין בין חובות הצדדים במישור שבינם לבין הרשויות, לבין החובה החוזית, שלפיה הנתבע התחייב לשלם את המס.
לאחר שניתחה את הדברים, השופטת הבהירה כי שני הצדדים הפרו את הדין בכך שלא דיווחו על העסקה עד 2014. כמו כן, השופטת דחתה את טענת הנתבע שלפיה רק לאחר פסק הדין מ-2014 ניתן היה לדווח על העסקה, והבהירה כי בכל מקרה לא ברור מדוע הוא דיווח עליה בסמוך לחתימה, כמתחייב על פי חוק.
במקום זאת, הנתבע חיכה עד שבפועל החוב – גם הקרן וגם הפיגורים – שולמו באמצעות מימוש עיקול שהוטל על התובע – מה שלפי השופטת מהווה חוסר תום לב. לכן, לעמדתה קשה לקבל את טענתו כי הסיבה לאי הדיווח ואי תשלום המס במועד, נעוצה בהתנהלות התובע.
בסיכומו של דבר, השופטת סברה כי "באיזון הראוי בנסיבות, יש להשית את הקנס בגין אי הצהרה במועד על שני הצדדים באופן שווה, בעוד שאת יתרת הסכום על פי השומה יש להשית על הנתבע בלבד".
התוצאה היתה שהנתבע חויב לשלם לתובע כ-53,300 שקל. בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 שקל.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד מאיסה ח'דירי
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין