חברת בנייה שבנתה בניינים משותפים בצפון הארץ נקלעה להליכי חדלות פירעון. עשרות שנים אחר כך התעורר וויכוח לגבי רישום המבנים, הכרוך בעלויות רבות.
השופטת תמר שרון-נתנאל מבית המשפט המחוזי בחיפה הכריעה בחמש תביעות של רשות מקרקעי ישראל נגד חברת הבניה "ויניק", בכל הקשור לרישום דירות שבנתה בצפון הארץ בשנות ה-90, והורתה לרשום אותן בהקדם במרשם מקרקעי ישראל.
התביעה התייחסה לחמישה חוזי פיתוח שנחתמו עם החברה: ארבעה מהם ב-1990 ועוסקים בבניית בתים בכרמיאל, והחמישי מ-1995 ומתייחס לבנייה במעלות תרשיחא.
בשנת 1999 החברה נכנסה להליכי חדלות פירעון ומונה לה כונס נכסים. בתביעתה שהוגשה ב-2012 רמ"י ביקשה לחייב את החברה להשלים את רישום המבנים שבנתה כיחידות נפרדות בבית משותף, כפי שהיה עליה לעשות תוך זמן סביר לאחר שקיבלה הודעה בדבר ביצוע פרצלציה (הודעה התקבלה מרמ"י ב-2008).
אחד הקשיים ברישום הדירות בבתים המשותפים היה המימון הדרוש להכנת תשריטים, אך בעניין זה רמ"י נחלצה לקידום העניין והסכימה לממנם.
החברה מצדה שלחה הודעות צד ג' נגד שני עורכי דין שייצגו בנושאים המשפטיים הקשורים בהסכמי המכר – האחד בארבעת הסכמי כרמיאל, והשני בנוגע לקרקע במעלות תרשיחא – ואשר קיבלו תמורה עבור רישום הדירות על שם הרוכשים.
עורכי הדין מצדם לא הכחישו את חובתם לרשום את הדירות בפרויקטים (לפי החלוקה ביניהם) על שם מי שרכשו אותן מהחברה, כלומר "הרוכשים הראשונים". אלא שבדירות רבות נעשו מאז עסקאות נוספות, כך שנותרה מחלוקת רק בנוגע לשאלה על מי מוטלת החובה לרשום אותן – האם על החברה או על עורכי הדין.
עורכי הדין טענו שהם אחראים רק לרישום צווי בית משותף ולרישום העסקאות הראשונות, בעוד שהחברה אחראית לרישום העסקאות הנוספות.
לעומת זאת, החברה טענה שהם אחראים גם לרישום העסקאות הנוספות ולרישום הדירות על שם הרוכשים האחרונים.
לא ייצגו בעסקאות הנוספות
השופטת שרון-נתנאל דחתה שורה של טענות מצד החברה, והבהירה כי "רישום הבתים המשותפים התעכב לא בשל מחדל כלשהו מצד עורכי הדין, אלא בשל עיכוב הליכי הפרצלציה ובעיקר - בשל כניסתה של החברה להליכי כינוס ואי מילוי החובה המוטלת עליה, לממן את עלות התשריטים הנדרשים לרישום."
השופטת ציינה כי לא מצאה בסיס כלשהו לכך שעורכי הדין התחייבו כביכול לבצע את מלוא הרישומים כולל העסקאות הנוספות.
בהקשר זה השופטת הזכירה כי עורכי הדין לא ייצגו את הצדדים בעסקאות הנוספות, ואף אין להם כל סמכות כלפיהם מבחינה מעשית. מדובר בעסקאות שנעשו ללא ידיעתם ודווחו לחברה, שהיתה צריכה – כתנאי לרישום הזכויות בספריה ולמתן אישור זכויות – לדרוש מהצדדים לעסקאות הנוספות את כל המסמכים אשר יאפשרו לה למלא אחר התחייבויותיה לרמ"י, לרישום הזכויות על שם הרוכשים הנוספים.
השופטת הוסיפה כי "החברה הייתה זו שהתחייבה כלפי רמ"י לבצע את הרישום, בפועל, וניסיונה להטיל חובה זו על עורכי הדין, כאילו הם נכנסים בנעליה, לכל דבר ועניין, גם לגבי העסקאות הנוספות, אינו הולם את המסמכים הרלבנטיים או את המצב המשפטי".
בסיום פסק הדין השופטת שטחה שורה של הוראות בדבר אופן רישום הדירות השונות (ומועדיו) על ידי עורכי הדין ועל ידי החברה, והורתה לכל הצדדים לפעול בזריזות ובשיתוף פעולה.
החברה חויבה לשלם לכל אחד מעורכי הדין הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 שקל. לזכות רמ"י, התובעת, לא נפסקו הוצאות משפט, לנוכח "השנים הארוכות בהן השלימה עם המצב הקיים."
- ב"כ התובע: עו"ד משה לוי ואח'
- ב"כ הנתבעת: עו"ד אודי שוכטוביץ ואח'
- צדדי ג': עו"ד יואל גוב-ארי, עו"ד יצחק גולדברג
עו"ד לאוניד גיטרמן
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין