ילדיו של המנוח טענו כי העביר להם את מניותיו הרווחיות עוד לפני נישואיו בשנית, אך ביהמ"ש קבע שמדובר בהעברה פיקטיבית ולכן לאלמנתו יש חלק בפירות שהמניות יניבו
ילדיו של איש עסקים עתיר נכסים ייאלצו לוותר על מחצית מרכושו של אביהם, הכולל בין היתר זכויות בבניין משרדים, לטובת יורשיה של אלמנתו – כך פסק לאחרונה בית המשפט המחוזי בתל אביב. הרכב השופטים החליט לדחות את ערעור ילדי המנוח על פסיקה שעיגנה את זכויות האלמנה במחצית מרווחי החברות שהיו בבעלות המנוח. נקבע כי האינדיקציות מראות שהעברת המניות לילדי המנוח טרם נישואיו בשנית הייתה למראית עין בלבד, ולאלמנה חלק בפירותיהן.
תחילת הפרשה לפני למעלה מיובל שנים. המנוח, שהיה איש עסקים, העביר לילדיו בתחילת שנות השבעים את מניותיו בחברות שונות בהן החזיק. כעבור תקופה הוא הכיר אישה ובשנת 1975 התחתן איתה. לכל אחד מהם היו ילדים מנישואים קודמים, והם לא חבקו צאצאים משותפים.
השנים חלפו ובשנת 2000 הגישה האישה תביעה רכושית נגד בעלה במסגרתה עתרה להצהיר שמחצית מהרכוש שנצבר במהלך הנישואים שייך לה. בנוסף היא ביקשה להכיר בהעברת המניות שביצע בעלה לילדיו טרם נישואיהם כבטלה, ובזכויותיה כפועל יוצא מכך בבניין המשרדים שנבנה באמצעות רווחי החברות של בעלה.
לאחר שהתיק עבר מספר גלגולים במהלכם אף הלך האיש לעולמו, פסק בית המשפט למשפחה כי העברת המניות לילדים הייתה פיקטיבית ולכן האישה זכאית למחצית מרווחי החברות ונכסיהן, לרבות בניין המשרדים. בהמשך אף האישה מתה וילדיה נכנסו בנעליה.
יורשי המנוח לא השלימו עם פסק הדין והגישו ערעור. לטענתם בין אביהם לאם המשיבים שררה הפרדה רכושית מלאה והייתה ביניהם הסכמה לפיה רכוש שצבר כל אחד מבני הזוג לפני הנישואים יועבר לילדיו.
יוצא, לטענתם, כי המניות שרכש אביהם לפני נישואיו, לרבות פירותיהן, שייכות להם וכי ואין לאלמנה ויורשיה שום חלק בהן.
לעומתם טענו יורשי המנוחה כי יש לכבד את פסיקת בית המשפט.
התנהג כאילו המניות שלו
השופט נפתלי שילה, שכתב את פסק הדין, קבע שאין להתערב בהכרעת בית המשפט. לדבריו הראיות מצביעות על כך שאבי המערערים היה הבעלים האמיתי של המניות עד ליום מותו, ולכן אלמנתו – והמשיבים בנעליה – זכאית למחצית מרווחי החברות שנצברו במהלך הנישואים.
כך, לדברי השופט, בשלהי שנות השמונים חתם המנוח על שני הסכמי ממון בהם התחייב להעביר לאם המשיבים את הפירות שינבעו ממניותיו – הכוללים בין היתר "שטח מסחרי בגודל 125 מ"ר" (כתוארו של בניין המשרדים אז).
השופט הדגיש שאף שהסכמי הממון לא אושרו בבית המשפט, ניתן ללמוד מהם "על הלך הרוח של בני הזוג ועל אומד דעתם". בפרט, כתב, מההסכם עולה שהמנוח ראה עצמו כבעלים של מניותיו ולכן העניק חלק מהן לאלמנתו בהסכם ממון.
יתרה מכך, כתב השופט, באותה תקופה המנוח אף ערך צוואה במסגרתה חזר וציווה את מניותיו לאם המשיבים. השופט תהה כיצד יכול המנוח לצוות את מניותיו כאשר 19 שנה לפני כן הוא לכאורה העביר את כולן לילדיו.
גם מעדות רואה החשבון של המנוח עולה שהמנוח – ולא ילדיו – הוא שקיבל את הדיווידנדים בסך מיליוני השקלים שהתקבלו מכוח האחזקות בחברות. לפיכך, קבע השופט, אין להתערב במסקנת בית המשפט למשפחה לפיה העברת המניות מהתובע לילדיו הייתה פורמאלית בלבד.
בסופו של יום הערעור נדחה והמערערים חויבו בהוצאות המשיבים בסך 50,000 שקל.
סגן הנשיא שאול שוחט והשופטת עינת רביד הסכימו עם פסק הדין.
- ב"כ המערערים: עו"ד יהושע חורש, עו"ד אסף שובינסקי
- ב"כ המשיבים: עו"ד בעז קראוס
לפסק הדין המלא בתיק עמ"ש 32033-07-22
עו"ד ירון נדם
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין