בעלי בניין ברחוב דיזינגוף בתל אביב ביקשו מבית המשפט שיורה על פינוי הנכס, שהושכר בשכירות מוגנת מאז 1976, בטענה שהדיירת הפרה את ההסכם כשהשכירה את הנכס לרשת הברים "דרינקפוינט", מה שהפך את המגורים בבניין לבלתי נסבלים.
הורי בעלי הבניין חתמו ב-1976 על הסכם שכירות מוגנת עם שני גברים להשכרת חנות בחזית הבניין שהפכה במהלך השנים למסעדה קטנה.
לשאלות על הסכמי שכירות:
פנה ל-פורום מקרקעין של אתר פסקדין
במהלך השנים, עזב אחד הגברים את הנכס, והוא נותר בחזקתו של האחר. אשתו ירשה את זכויותיו כדייר מוגן בנכס, לאחר שנפטר בשנת 2003.
האישה, שנקלעה לבעיות כספיות, חתמה בשנת 2012 על הסכם עם חברת "דרינק פוינט", לפיו החברה תפעיל בנכס בר לילה, וזאת חרף התנגדותם ואזהרתם של הבעלים כי מדובר בהסכם הנוגד את הסכם השכירות, ואשר יגרום לפינויה.
משכך, פנו בעלי הבניין בשנת 2013 לבית משפט השלום בתל אביב בתביעת פינוי.
לטענתם ההסכם מהווה שותפות בין האישה לדרינק פוינט, ומכאן שהאישה בעצם העבירה את זכות השכירות שלה לחברה, בניגוד להסכם השכירות.
עוד סיפרו התובעים כי הבר פעל ללא רישיון עסק עד השעות הקטנות של הלילה, והפך למטרד חמור לכל דיירי הבניין, תוך כדי שהוא מהווה מוקד לרעש, לכלוך והתקהלות של אנשים שתויים שאף עושים את צרכיהם בבניין.
הנתבעת דחתה את הטענות נגדה, סיפרה כי חתמה עם החברה על הסכם ניהול בלבד, ואין כל מניעה שעסק ינוהל על ידי צד שלישי בתמורה כספית.
לחלופין, היא טענה כי גם אם השכירה את הנכס לחברה אין כל סעיף בהסכם השכירות המוגנת המעניק לתובעים את זכות הפינוי במצב כזה.
נציגה של דרינק פוינט, שעזבה את הנכס בינואר 2015 עקב צו שהורה על פינויה, סיפר כי בזמנו, חיפשה החברה מקום מרכזי להקים בו את סניפה הראשון, וכי הנכס מושא התביעה ענה על כל הדרישות.
לדבריו, החברה השקיעה מאות אלפי שקלים בשיפוץ המקום, ובתמורה הייתה הנתבעת זכאית ל-20% מהרווחים. כמו כן, ציין כי מעל הנכס נתלה השלט של החברה, וכי הנתבעת הסכימה לחתום על כל מסמך מכל סוג שהוא, ככל שהדבר יידרש לצורך ניהול העסק.
במהלך הדיון העידו מספר דיירים מהבניין על הנכס שהפך למטרד הגורם לרעשים, וטענו כי הוא ממשיך להתנהל כבר גם לאחר שדרינק פוינט עזבה אותו.
הפרה כפולה
לאחר שבחנה את טענות הצדדים ועיינה בהסכמים השונים, קבעה השופטת כרמלה האפט כי הנתבעת התקשרה בהסכם עם דרינק פוינט, למרות העובדה שהוזהרה מספר פעמים על ידי התובעים שלא לעשות זאת ואף שידעה שהיא חשופה לתביעת פינוי.
בניגוד לעמדת הנתבעת, סברה השופטת שהיא הפרה את הסכם השכירות בשני היבטים: הראשון, בעצם השכרת הנכס באופן שמהווה הלכה למעשה שותפות בדיירות מוגנת. השני, כאשר נתנה את ידה להקמת עסק ללא רישיון.
השופטת ציינה כי מדובר בנכס עסקי, ולא בדירת מגורים, מה שמאפשר את פינויו ללא כל בעיה. משכך, קיבלה השופטת את התביעה והורתה לנתבעת לפנות את הנכס תוך שלושה חודשים. כמו כן, היא הורתה לנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 17,000.
- שמות ב"כ הצדדים לא צויינו בפסק הדין
* עו"ד משה לין עוסק בדיני מקרקעין
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין