מדריכה שביקשה לפתוח סטודיו לכושר גופני בבת ים, חתמה על הסכם שכירות אך ביטלה אותו כעבור שבועיים. בית המשפט קבע שביטלה את ההסכם שלא כדין, וחייב אותה לשלם למשכיר פיצוי בסך 62,000 שקל.
בשנת 2013 חתמה המדריכה על חוזה לשכירת נכס תעשייתי בבת ים, במטרה להגשים את חלומה ולהקים בו סטודיו.
בחוזה, שנחתם לתקופה של 13 חודשים, סוכם שהשוכרת תהיה אחראית לקבלת הרישיונות הנדרשים להפעלת הסטודיו, וכי מצאה את הנכס כמתאים לצרכיה.
עם זאת, בעל הנכס נתן את הסכמתו בעל-לפה לשפץ את הנכס, בהתאם לתכנית שתמסור לו השוכרת.
בינתיים, השוכרת גילתה כי על מנת להפעיל את הסטודיו במקום, ישנו צורך בהיתר לשימוש חורג בנכס, שלדבריה עלול להתקבל רק לאחר זמן רב.
בנוסף, השוכרת התלוננה על כך שהמשכיר עדיין לא החל בשיפוץ, ולכן, כשבועיים אחרי החתימה, היא החליטה לבטל את חוזה השכירות.
בתגובה, פנה המשכיר להוצאה לפועל במטרה לממש את השיקים שנמסרו לו עבור השכירות, בעוד השוכרת הביעה את התנגדותה והגישה נגדו תביעה לפיצויים על הפרת ההסכם, בביהמ"ש לתביעות קטנות.
בשנת 2015, בימ"ש השלום בראשל"צ איחד את התביעות והזמין את הצדדים להשמיע בפניו את טענותיהם.
השוכרת הסבירה שביטלה את החוזה מכיוון שהמשכיר הפר את התחייבותו לשפץ את הנכס. בנוסף, היא טענה כי לכל אורך הדרך, הבטיח לה המשכיר כי "יהיה בסדר", ובמידה שלא תקבל היתרים דרושים להפעלת הסטודיו, הוא יסכים לביטול החוזה.
מלבד עוגמת נפש ופגיעה בשמה הטוב, טענה השוכרת שפעולות המשכיר גרמו לה לנזק בסך 46,196 שקל, ששילמה לאנשי מקצוע ועבור הוצאות פרסום.
המשכיר – "התובע" וגם "הנתבע שכנגד" – טען כי לא "הטעה" את השוכרת, שכן ירש את הנכס מאביו זמן קצר לפני החתימה, ולא ידע דבר על צורך בהיתר כלשהו.
כמו כן, הוא הדגיש כי חרף העובדה שלא היה מחויב לכך, הוא אכן הסכים לסייע לשוכרת ולשפץ את המקום – אולם לא התחייב לכך – ובסופו של דבר לא עשה זאת מכיוון שלא מסרה לו תכנית מסודרת בזמן.
משכך, המשכיר דרש לחייב את השוכרת לעמוד בתשלומי השכירות והארנונה עליהם התחייבה.
מי הפר את ההסכם?
השופט מוטי פירר עיין בתכתובות בין הצדדים, שהוכיחו כי המשכיר אכן הביע את רצונו לסייע בשיפוץ והתאמת הנכס לצרכי הסטודיו, והמתין לקבלת תכנית מסודרת מטעם השוכרת.
משכך, השופט קבע שהמשכיר לא עיכב את שיפוץ המושכר, אלא העיכוב נבע דווקא מצדה של השוכרת.
בנוגע לקבלת ההיתר החורג, השופט האמין לגרסת המשכיר, לפיה לא ידע מראש על הצורך בקבלת ההיתר, ולא הבטיח לפעול לקבלתו, או לבטל את החוזה אם אישור שכזה לא יתקבל.
בכל מקרה, השופט הבהיר כי לא סביר בעיניו שהבטחות כה מהותיות לא יצוינו בחוזה השכירות, והדגיש את העובדה שהחוזה הטיל על השוכרת במפורש את האחריות לקבלת כל היתר או רישיון.
בשלב זה הבהיר השופט כי משעשתה השוכרת דין לעצמה, ולא פנתה לעזרת בית המשפט כדי שיורה על ביטול החוזה, הרי שמדובר בביטול עקב "טעות בכדאיות העסקה" – שאינו ביטול לגיטימי מבחינה משפטית.
לאור האמור, השופט קיבל את תביעתו של השוכר, וקבע שהשוכרת הפרה את ההסכם לנוכח הקשיים בפתיחת העסק.
בהתאם, השוכרת חויבה לשלם לתובע סך של 62,080 שקל עבור דמי שכירות וארנונה לתקופה של שנה, בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד חנוך דרך ארליך
- ב"כ הנתבעת: עו"ד גלית ברוש
עו"ד שמעון חזן
עוסק/ת ב-
דיני חוזים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין