ירשו קרקע שהופקעה בשנות ה-60 – ויפוצו ביותר מ-1.6 מיליון ש'

ב-1964 הופקעו שטחים באזור סחנין. תביעת פיצויים שהגישו יורשי הקרקעות התקבלה לאחר בית המשפט דחה את טענת השיהוי שהעלתה המדינה.  

השופטת תמר שרון נתנאל מבית המשפט המחוזי בחיפה קיבלה לאחרונה תביעת פיצויים על הפקעת קרקעות היסטורית. על אף השנים הארוכות שחלפו השופטת דחתה את טענת השיהוי שהעלתה המדינה מאחר שהתביעה הוגשה במסגרת ״חלון ההזדמנויות״ שקבע בית המשפט העליון ב-2013 להגשת תביעות פיצויים בגין הפקעת קרקעות.

לפני 54 שנה הפקיעה המדינה קרקעות באזור סחנין לצורך הקמת מתקן של רפא״ל. השנים חלפו, בעלי הקרקע נפטרו, וב-2015 הגישו יורשיהם תביעה נגד המדינה בה דרשו פיצוי על ההפקעה.

המדינה ביקשה לדחות את התביעה על הסף מחמת שיהוי. היא טענה שהזמן הרב שחלף מאז ההפקעה גרם לה נזק ראייתי ופגע באופן ממשי ביכולתה להתגונן שכן כיום היא יכלה לאתר מסמכים חלקיים בלבד. היא הוסיפה שהתובעים לא הסבירו את השיהוי הניכר והדבר מצביע על כך שהם או הוריהם זנחו את הנושא.

לחילופין טענה המדינה שעתירת בעלי הקרקע המנוחים לבג״ץ בתחילת שנות ה-80 לביטול ההפקעה מצביעה על כך שהם סירבו לפנות את הקרקע וסירוב זה מצדיק שלילת זכותם לפיצויים. היא הסבירה שמתן פיצוי ליורשיהם יהווה תמריץ שלילי לבעלי קרקעות להימנע מלשתף פעולה עם הרשות המפקיעה ולא לפנות את הקרקע בתקווה לקבל פיצוי גבוה יותר עם חלוף השנים.

התובעים השיבו שהנתבעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק ראייתי ושמצבה שונה לרעה בעקבות השיהוי. בנוסף לדבריהם, יש לתת משקל לחוסר השוויון בין הצדדים, כשמצד אחד נמצאת המדינה, בעלת האיתנות הפיננסית שלא שילמה פיצוי עבור קרקעות שהופקעו ומצד שני הם, אנשים פשוטים שאיבדו את רכושם. לטענתם, שלילת הפיצויים במקרה זה תהיה בלתי מידתית ולא מוסרית.

שני הצדדים הגישו חוות דעת שמאיות להערכת שווי הקרקעות ודמי החכירה האבודים.

רק במקרים חריגים

השופטת שרון נתנאל קיבלה את עמדת התובעים בסוגית השיהוי. היא הסבירה שאמנם מדובר בתקופה ארוכה ביותר אך התביעה הוגשה במסגרת הזמן שקצב בית המשפט העליון בפרשת ארידור. באותה פרשה נקבע בדעת רוב כי דיני ההתיישנות הרגילים חלים גם על תביעה לפיצויי הפקעה אך ניתנה אורכה בת 3 שנים להגשת תביעות מסוג זה (עד מרץ 2016).

השופטת הוסיפה שעל פי הפסיקה כאשר החוק קובע תקופת התיישנות יש לקבל טענות שיהוי רק במקרים נדירים. במקרה זה לדבריה, לא ניתן לומר שבעלי הקרקע ״ישנו״ על זכויותיהם במשך שנים או ויתרו עליהם שכן מעתירתם לבג״ץ עולה שהם לא השלימו עם ההפקעה. העובדה שהוגשה עתירה גם מפחיתה מאוד אפשרות תיאורטית שהמדינה שילמה להם פיצויים, כתבה.

זאת ועוד, המדינה לא הביאה שמץ של ראיה לכך שהיא שילמה פיצויי הפקעה על השטחים ובנסיבות אלה קבלת טענת השיהוי תהיה בלתי צודקת.

באשר לסכום הפיצוי, השופטת קבעה שהוא יכלול את שווי הקרקעות במועד ההפקעה בתוספת ״דמי חכירה אבודים״ – פיצוי על העלייה בערך הקרקע בכל שנה מאז תפיסת החזקה ועד לתשלום. את שווי הקרקעות בכל אחת מהשנים העריכה השופטת לפי חוות דעת השמאי מטעם המדינה. עם זאת, היא קבעה ששיעור דמי החכירה האבודים יהיה גבוה יותר מזה שנקבע בחוות הדעת ויעמוד על 5%.

בסך הכל תשלם המדינה לתובעים למעלה מ-1.6 מיליון שקל בתוספת הוצאות של 10,000 שקל ושכ״ט עו״ד בסך 150,000 שקל.

• ב״כ התובעים: עו"ד מקרקעין איימן אבו רייא, עו"ד חוסאם סביית 
• ב״כ המדינה: פרקליטות מחוז חיפה - אזרחי

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין