טען שאשתו פרוצה – וישלם לה רק חלק מהכתובה

אישה שתבעה גירושין סיפרה שבמשך שנים ספגה עלבונות מבעלה. הוא אישר שסבר שעבדה בזנות רק כי גרה ברחוב הירקון בתל אביב. בית הדין הרבני פסק על דרך הפשרה מכיוון שהאישה הסכימה בעבר לשלום בית

בבית הדין הרבני בבאר שבע התקבלה לאחרונה חלקית תביעה לתשלום כתובה שהגישה אישה נגד בעלה לשעבר. היא סיפרה שהבעל התייחס אליה כמו שפחה ופרוצה ואף באלימות כלכלית. הבעל טען שהאישה אינה זכאית לכתובה שכן עסקה בעבר בזנות. הדיינים לא מצאו בסיס לטענות הקשות של הבעל אך בדעת רוב פסקו לטובת האישה רק חלק מסכום הכתובה בשל הסכמתה בעבר לחזור ולחיות עמו.

בני הזוג היו נשואים במשך כחמש עשרה שנה. במהלכן פתחה האישה ארבעה תיקי גירושין. לבעל היו אלה נישואים שלישיים (הוא התגרש פעמיים מאשתו הראשונה) בעוד שלאישה אלה נישואיה הראשונים.

האישה תבעה את תשלום הכתובה שלה, 26,000 דולר (90,000 שקל נכון למועד כתיבת פסק הדין). לדבריה, היא הייתה כמו שפחה של הבעל וסבלה במשך השנים מאלימות פיזית, מדיבורים פוגעניים, מיחסי אישות שלא בהסכמה ומקמצנות. היא הוסיפה שהבעל היה נעדר מהבית ונוסע לאחרותו לתקופות ממושכות.

מנגד הבעל עמד על כך שהאישה אינה זכאית לכתובה. לדבריו, הוא סבל מהאישה "שבעה מדורי גיהנום". הוא הוסיף וטען שהאישה עסקה בעבר בזנות. את דבריו הוא ביסס על סמך העובדה שמספר שנים אחרי הנישואים נודע לו שהאישה גרה ברחוב הירקון ו"ידוע שיש שם בית בושת. זה היה העבודה שלה".

הדיין הרב אברהם צבי גאופטמן סבר בדעת מעוט שיש לחייב את הבעל לשעבר במלוא דמי הכתובה. הוא כתב שאמנם האישה היא שתבעה גירושין, אך הבעל הוא הגורם לקרע.

הדיין קבע שהבעל הוא בבחינת "מוציא שם רע על אשתו" מאחר שבמשך שנים התייחס לאשתו כאל פרוצה. הדיין הוסיף שלעניין זה הוא דוחה את טענות הבעל מכל וכל ולהתרשמותו הברורה מדובר באישה כשרה וצנועה.

הדיין הוסיף שנימוק אחר לפסיקת הכתובה נשען על ראיות שלפיהן הבעל זן את אשתו באופן מדוד, הגובל בקמצנות. הדיין ציטט מפתק שכתב הבעל לאשתו בו הוא מנחה אותה לפרטי פרטים מהם המזונות הקצובים לה: "250 ש"ח ירקות ופירות לשבועיים, 500 חודשי. 3 סוגי פירות ולא יותר. חלבי – 2 קוטג', 2 גבינה לבנה, 2 חלב – לנס קפה (לא חביות של חלב כמו סודה או מים). לא צהובה ולא בולגרית ולא אמריקאית (הגזמת)", ועוד. הפתק גם מאשש את טענות האישה כי חשה כשפחה, כתב הדיין.

הסכימה לחזור

ואולם, הדיינים הרב אהרן דרשביץ והרב עובדיה חפץ יעקב סברו בדעת רוב שיש לפסוק על דרך הפשרה וחייבו את הבעל לשעבר בחלק מסכום הכתובה, סך של 40,000 שקל.

הרב יעקב כתב כי הטענה שהבעל לא זן את אשתו כראוי לא הוכחה. כמו כן לדבריו, בבקשת האישה לסגירת תיק הגירושין ב-2008 היא כתבה כי "השם השכין שכינה ביננו" והדבר מאיין את הטענות הקשות שלה כלפי הבעל. מאידך קבע הדיין שגם טענות הבעל לא הוכחו.

הדיין דרשביץ הוסיף שהבעל אינו בבחינת "מוציא שם רע" על אשתו. הוא תהה אם במשך כל שנות הנישואין הבעל לא הפסיק להשמיץ את האישה עקב מחשבות פסולות על היותה זונה בעבר, מדוע הסכימה שלוש פעמים לחזור אליו.

הדיין קבע שלא ניתן לחייב את הבעל במלוא הכתובה אך ניתן לחייבו בחלק ממנה. זאת, בין היתר, מאחר שלא ניתן להתעלם מדברי האישה כי חייתה חיים של צער וסבל ולא של כבוד.

• ב"כ התובעת: עו"ד הגר קליין
• ב"כ הנתבע: עו"ד רונן דינצי

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.