פשרה בתביעת כתובה בטענה שהבעל זלזל בה והוציא עליה שם רע

הצדדים היו נשואים במשך כחמש עשרה שנה. במהלכן, פתחה האשה ארבעה תיקי גירושין. לבעל אלו היו נישואים שלישיים (כאשר התגרש פעמיים מאשתו הראשונה), בעוד שלאשה אלו נישואיה הראשונים. בפנינו תביעתה של האשה לכתובתה בסך 26,000 דולר (נכון להיום כ-90,000 ₪).

לטענת האשה, היתה כמו "שפחה" של הבעל. סבלה במשך השנים מאלימות פיזית, מדיבורים פוגעניים "מילים של רחוב", מיחסי אישות שלא בהסכמה, מקמצנות, כמו"כ היה נעדר מהבית ונוסע לאחותו לתקופות ממושכות. עוד טענה כי הבעל גנב ממנה שיקים. בתגובה, הכחיש הבעל את טענות האשה. לטענתו, לא הציגה כל ראיה, מלבד העובדה שהגישה תלונה למשטרה, לאחר שהבעל עצמו התלונן נגדה שאיימה עליו כי תהרוג אותו.

מנגד הבעל עמד על כך שהאשה אינה זכאית לכתובה. לדבריו, סבל מהאשה "שבעה מדורי גיהנם". הגדיל הבעל וטען כי האשה עסקה בפריצות בעבר. את דבריו ביסס על סמך העובדה שמספר שנים אחר נישואיו נודע לו שהאשה התגוררה ברחוב הירקון, "ידוע שיש שם בית בושת. זה היה העבודה שלה". עוד טען טענות כנגדה, חלקן בענייני כספים.

בירור הדין

• אשה התובעת גירושין אינה מפסידה בהכרח כתובתה

  כתב הטור (סימן קיח):

  "מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה... בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה".

  בנדוננו אמנם האשה היא זו שתבעה גירושין ארבע פעמים במהלך חיי הנישואין, אך כדי להפסידה כתובתה, ישנו תנאי נוסף, והוא "שיצאו הגירושין ממנה", דהיינו שהיא היתה הגורם לקרע שאינו ניתן לאיחוי בחיי הנישואין. ראיה לדבר מצינו בגמרא בכתובות (לט ע"ב), וז"ל:

  "תניא אידך: אף על פי שאמרו אונס נותן מיד, כשיוציא הוא אין לה עליו כלום [פרש"י: "ולא אמרינן אין קנסה תחת כתובתה שהרי לאביה נותן מיד, אלא כסף קנסה הוא כתובתה, וכן אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה]. כשיוציא, מי מצי מפיק לה? [לא יוכל לשלחה כתיב], אימא: כשתצא היא אין לה עליו כלום [אם יצתה מאליה ותבעה הימנו גט]".

  לדברי הגמרא, כאשר תובעת האשה גט ממי שאנס אותה ונישאה לו, אינה זכאית לכתובה, מפני שהקנס שכבר שילם לה נחשב כתשלום כתובתה. והנה אם נאמר שכל אימת שהאשה תובעת גט, הפסידה כתובה, מפני מה צריך לתלות את אי זכאותה לכתובה בקנס שכבר קיבלה, הרי בין כך אשה התובעת גירושין, אינה זכאית לכתובה, אלא על כרחך צריך לומר שגם אשה שתובעת גירושין, אם הגירושין לא יצאו ממנה אלא בגרמת הבעל, לא איבדה כתובתה.

  בנדו"ד אם נקבל את טענות האשה על אלימותו של הבעל ואופן התנהלותו בחיי הנישואין, אזי ניתן לקבוע בבירור כי הבעל הוא האשם בגירושין. אך מאחר שאין בידינו ראיות לטענותיה של האשה, איננו יכולים להוציא ממון מהבעל על סמך התרשמות בלבד, כאשר האשה היא זו שתבעה גירושין.

• מוציא שם רע על אשתו

  אמנם בנדוננו טענותיו של הבעל עצמו, הן אלו שמחייבות אותו בתשלום מלא של הכתובה.

  לדברי הבעל, לא רצה להמשיך לחיות עם האשה לאחר ששמע ממישהו באחת מהרצאותיו כי האשה התגוררה ברחוב הירקון, "שם יש בית בושת גדול", נימק הבעל. לדבריו, הדבר שמנע ממנו לפתוח תיק גירושין הוא הבושה, עקב היותו מרצה בארגון חשוב, ומטפל בזוגות. "פרשתי ממנה הרבה שנים בגלל זה", עוד סיפר הבעל כי בשל כך חיו בחדרים נפרדים עם מנעול.

  יוצא אפוא, כי כבר חמש שנים לאחר הנישואין, הבעל הוא זה שרצה להתגרש, אף שלא פתח תיק מחמת הבושה. יתירה מכך, לדבריו פרש מאשתו וחי בחדר נפרד עם מנעול, דבר שיש בו מרידה מתשמיש, ואם נקבל דבריו, בפנינו הודאת בע"ד על חיובו בכתובה. אולם האשה מכחישה את דבריו שפרש ממנה וטענה שרק בתקופה האחרונה חי בחדר נפרד עם מנעול.

  מכל מקום, אין חולק כי במשך שנים התייחס לאשתו כאל פרוצה, האשה טענה שסבלה מניבולי פה וקללות שהפנה כלפיה, ככל הנראה מפני שהגיע למסקנה כי עובדת היותה גרה ברחוב מסוים, מצביעה על כך שעסקה בפריצות. הבעל עצמו הודה שהתייחס אליה ככזאת, ולכן חי בחדר נפרד, לדבריו.