חצי-חצי בגירושים? לפעמים זה הכי לא שוויוני

חוק יחסי ממון מאפשר לבית המשפט לסטות מחלוקה שווה של הרכוש בין בני זוג. זו אינה הזמנה לחלוקת רכוש לפי תחושת בטן, אלא כלי חיוני למקרים שבהם שוויון חשבונאי מנציח אי-צדק

כאשר בני זוג מתגרשים, נקודת המוצא ברורה לכאורה: את הנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים מחלקים בחלקים שווים. דירה, חסכונות, זכויות סוציאליות ופנסיות נכנסים למעין קופה משותפת, וכל אחד זכאי למחצית משוויה.

אלא שהחיים אינם גיליון אקסל. חלוקה של 50% לכל צד עשויה להיראות שוויונית על הנייר, ובכל זאת להותיר צד אחד עם הון, קריירה ויכולת השתכרות עתידית עצומה – ואת האחר עם מחצית מהרכוש הקיים, אך ללא יכולת דומה לבנות מחדש את חייו.

בדיוק לשם כך נחקק סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. הוא מאפשר לבית המשפט, בנסיבות מיוחדות, לקבוע שאיזון הנכסים לא ייעשה מחצה על מחצה, אלא ביחס אחר. החוק מורה להתחשב גם בנכסים עתידיים ובכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג.

הקריירה לא נבנתה בחלל ריק

ניקח לדוגמה זוג שחי יחד עשרים שנה. הבעל פיתח קריירה מצליחה בהייטק, התקדם לתפקיד בכיר וצבר מוניטין מקצועי. האישה עבדה אף היא, אך נטלה על עצמה חלק גדול יותר מגידול הילדים, ניהלה את הבית או ויתרה על קידום מקצועי כדי לאפשר את התפתחותו.

ביום הפרידה אפשר לחלק בשווה את הדירה, החסכונות והמניות שכבר הבשילו. אבל אי אפשר להתעלם מכך שאחד מבני הזוג יוצא מהנישואים עם מנוע כלכלי רב-עוצמה: קשרים, ניסיון, מוניטין ופוטנציאל השתכרות גבוה. האחר יוצא עם יכולת השתכרות נמוכה בהרבה, לאחר שהשנים שבהן אפשר היה לבנות קריירה עצמאית כבר חלפו.

אבל האם הקריירה המצליחה היא הישג אישי בלבד, או גם תוצר של חלוקת תפקידים משפחתית, שבמסגרתה אחד מבני הזוג התקדם בזכות השני - שהחזיק את הבית, טיפל בילדים וויתר על הזדמנויות?

סעיף 8(2) אינו אמור להעניש בן זוג על הצלחתו, וגם לא נועד לפצות על עלבון, בגידה או כישלון הנישואים. העובדה שאחד מבני הזוג פגע באחר או בחר לסיים את הקשר אינה מצדיקה כשלעצמה נטילת רכושו. הפעלת הסעיף צריכה להיות קשורה למציאות הכלכלית, ולא לרצון לתגמל את הצד שנתפס כ"טוב" ולהעניש את הצד שנתפס כ"אשם".

בית המשפט העליון מדגיש שסעיף 8 הוא חריג לברירת המחדל של חלוקה שוויונית, וכי הפעלתו מוגבלת לנסיבות מיוחדות. לכן לא די להראות שבן זוג אחד מרוויח יותר. יש לבחון את משך הנישואים, חלוקת התפקידים, הוויתורים שנעשו, גיל הצדדים, האפשרות לשקם קריירה, היקף הפער וכלל הרכוש שכל צד מקבל.

הבעיה של משפחות ההייטק

הצורך בסעיף מתחדד בעידן ההייטק. כיום, חלק משמעותי מהעושר המשפחתי מצוי בנכסים מורכבים: אופציות, מניות חסומות, זכויות שטרם הבשילו, בונוסים ואחזקות בחברות פרטיות.

לעיתים בן זוג מתגרש, וזמן קצר לאחר מכן מקבל חבילת תגמול משמעותית. האם מדובר בנכס חדש שנוצר לאחר הפרידה, או בפרי של ניסיון, מוניטין וקריירה שנבנו במשך שנות הנישואים?

התשובה אינה יכולה להיות אוטומטית. לא כל הכנסה עתידית היא נכס משותף, ולא כל חבילת מניות שניתנה לאחר הפרידה שייכת לבן הזוג האחר. אך גם לא נכון להסתפק בתאריך שבו נחתם חוזה ההעסקה ולהתעלם מהתשתית המקצועית שנבנתה בתוך החיים המשותפים.

סעיף 8(2) נועד לעשות צדק – למנוע חלוקה שהיא שוויונית מתמטית אך מקפחת בפועל. דווקא משום שמדובר בכלי רב-עוצמה, יש להפעילו בזהירות. חלוקה לא שוויונית אינה יכולה להתבסס על אמירות כלליות. יש צורך בתשתית עובדתית וכלכלית מוצקה: נתוני שכר, מסלול הקריירה, תקופות שבהן מי מהצדדים צמצם את עבודתו, הוויתורים שנעשו, תחזיות השתכרות, זכויות הוניות והאפשרות האמיתית של כל צד להשתקם.

המטרה אינה לייצר שוויון מוחלט בתוצאות חייהם של בני הזוג, אלא למנוע מצב שבו אחד מהם נוטל עמו את מלוא הפירות העתידיים של מפעל משפחתי משותף, בעוד שהאחר נותר עם מחיר הוויתורים שאפשרו את הקמתו.

חצי-חצי הוא כלל נכון וחשוב כנקודת המוצא, אך לא תמיד זו התוצאה הצודקת. כאשר הפער הכלכלי בין בני הזוג נוצר בעקבות חלוקת התפקידים והוויתורים שנעשו במהלך הנישואים, דווקא חלוקה לא שוויונית עשויה לשקף באופן נכון יותר את תרומתו של כל אחד מהם לחיים המשותפים.

• עו"ד שני לוי רוזנבלום עוסקת ב- דיני משפחה

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.