ב-2007 דקר חולה סכיזופרניה שני עוברי אורח בטבריה ואחד מהם איבד את עינו. בית המשפט קבע שרופאי בית החולים "מזרע" התרשלו כששחררו את התוקף חודשיים קודם לכן מאשפוז.
ביולי 2007 נדקרו שני גברים כבני 70 על ידי אדם לא מוכר בזמן שטיילו עם נשותיהם בטבריה. כתוצאה מהתקיפה איבד אחד מהם את ראייתו באחת מעיניו והשני סבל מחתכים בגבו, בידו ובפניו.
בהמשך התברר כי התוקף, בן 27, מוכר למערכת בריאות הנפש ושוחרר כחודשיים קודם לכן מבית החולים הציבורי "מזרע" בעכו. ההליך הפלילי שנפתח נגדו בגין האירוע הופסק לאחר שנקבע שהוא לא כשיר לעמוד לדין.
בתביעת פיצויים שהגישו השניים נגד מדינת ישראל (שבית החולים "מזרע" נמצא בבעלותה) הם טענו שבית החולים התרשל כששחרר את התוקף מאשפוזו האחרון.
לטענתם, על רקע הסכיזופרניה ממנה סבל הצעיר שגרמה לו למחשבות שווא ורדיפה, אשפוזיו החוזרים והתנהגותו האלימה בעבר, היה על בית החולים לפנות לפסיכיאטר המחוזי לקבלת הוראה לאשפוז כפוי או לפחות טיפול מרפאתי כפוי. זאת, במיוחד כשבמועד השחרור מחלתו הייתה בנסיגה חלקית בלבד והצוות הרפואי היה מודע לכך שהוא מסרב לקבל טיפול תרופתי ומשתמש בסמים המחריפים את מחלתו.
המדינה טענה מנגד שלא הייתה עילה חוקית או רפואית להתנגד לשחרור התוקף או להמשיך להחזיקו באשפוז כפוי. לשיטתה, החוק לטיפול בחולי נפש קבע שאשפוז כפוי יתבצע רק במקרים של סכנה פיזית מיידית למטופל או לזולתו ותנאים אלה לא התקיימו במועד השחרור.
אולם עמדת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט הייתה שבנסיבות המקרה כן היה מקום לשקול פניה לפסיכיאטר המחוזי והשופטת עינת אבמן-מולר מבית משפט השלום בירושלים קיבלה את עמדתו.
שמירה על שלום הציבור
לדברי השופטת, טרם שחרורו של התוקף מהאשפוז האחרון הצוות לא בחן באופן ראוי אם מתקיימים התנאים לאשפוז או טיפול מרפאתי כפוי ולא איבחן את מסוכנותו של החולה.
השופטת ציינה שבשנתיים שקדמו לאירוע הצעיר היה מעורב במספר מקרי תקיפה ונזק לרכוש, הן ביחס לקרובי משפחתו והן כלפי אישה זרה, ואושפז בבית החולים ארבע פעמים לתקופות ממושכות, בחלק מהמקרים בכפייה. לדבריה, לגורמי סיכון אלה ואחרים לא ניתן משקל ראוי בהחלטת השחרור.
השופטת הדגישה שאמנם החוק לטיפול בחולי נפש מ-1991 הסיט את נקודת האיזון אל עבר השמירה על זכויותיו של החולה וחירותו אך "עדיין, אל מול זכויותיו של החולה, עומדת החובה לשמור על שלום הציבור מפניו".
השופטת ציינה שהחוק קבע הסדר לאשפוז כפוי גם במקרים בהם אין סיכון מיידי למטופל או לסביבתו וכן אפשרות לטיפול כפוי במרפאה בקהילה, חלופות שכלל לא נבחנו על ידי הצוות המטפל.
כמו כן לדבריה, בית החולים לא עשה את המוטל עליו על מנת להבטיח את הרצף הטיפולי, ולו על ידי יצירת קשר ראשוני עם המרפאה בקהילה.
בסופו של דבר השופטת פסקה לתובע שנפגע בעיני 290,000 שקל ולתובע השני 35,000 שקל. בסך הכל המדינה תשלם לתובעים 325,000 שקל בתוספת שכ"ט עו"ד של 60,000 שקל והוצאות.
- ב"כ התובעים: עו"ד ע' גבעון
- ב"כ הנתבעים: עו"ד סהר סטוביצקי ושות'
עו"ד דוד סער
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין